יחס מועסקים:תושבים

יאיר אסף-שפירא

מכון ירושלים למחקרי מדיניות   www.jerusaleminstitute.org.il

בשנת 2015 עבדו בירושלים 321,000 איש ואשה. למרות שירושלים היא העיר הגדולה במדינה מבחינת מספר התושבים, מספר המועסקים בה היה נמוך ממספר המועסקים בתל-אביב – יפו, שעמד באותה שנה על 406,700. בחיפה הועסקו 176,600, והמספר הכולל של המועסקים בישראל היה 3,643,800.

מועסקים העובדים בעיר יוצרים כוח כלכלי עבור העיר – מקומות העבודה משלמים ארנונה גבוהה יחסית, המועסקים עצמם צורכים שירותים, כגון תרבות, מסחר ואפילו חנייה, מוציאים בעיר כסף, ובכך יוצרים למעשה תעסוקה נוספת. גם בנייתם של המבנים המאכלסים את מקומות העבודה מלווה בהיטלים המכניסים כסף לקופת העיר.

האם ניתן לומר, אפוא, כי הכוח הכלכלי אותו מכניסים המועסקים לירושלים נמוך מזה שמכניסים המועסקים בתל-אביב – יפו וגבוה מזה שבחיפה? לא בהכרח – מפני שמספר התושבים המתגוררים בירושלים גבוה פי שניים מהמספר בתל אביב, ופי שלושה מהמספר בחיפה, כלומר שהכוח הכלכלי המגיע ממקומות העבודה, נועד לאספקת שירותים למספר גדול הרבה יותר של תושבים. על-מנת לנסות לבחון את הכוח הכלכלי המגיע לעיר ממקומות העבודה, ביחס לגודל האוכלוסייה, חישבנו את היחס בין המועסקים העובדים בעיר (לא כולם בהכרח מתגוררים בה) לבין תושבי העיר.

היחס מועסקים:תושבים בירושלים עומד על 374 מועסקים העובדים בעיר, לכל 1,000 תושבים המתגוררים בה. היחס נמוך משמעותית מזה שבתל-אביב – יפו (947) ובחיפה (635) המהוות אבן שואבת למועסקים מאזור מטרופוליני גדול וצפוף. מבין הערים הגדולות הנוספות, היחס בירושלים גבוה מזה שבראשון לציון (362) ובאשדוד (333), אך נמוך מזה שבפתח תקווה (522), בבאר-שבע (445), ובנתניה (405).

בירושלים נובע היחס הנמוך מקבוצות אוכלוסייה המשתתפות בכוח העבודה בשיעורים נמוכים יחסית, ממיעוט יחסי של מקומות עבודה בעיר, ומקושי למשוך מועסקים לעבוד בה. עם זאת, ניכר שמאז שנת 2010 ישנה עלייה ביחס מועסקים:תושבים בירושלים. היחס, שבשנים 1995, 2000, ו-2005 עמד על 332, 329, ו-331 בהתאמה, עלה ל-343 בשנת 2010, וכאמור, ל-374 בשנת 2015. כידוע, היקף האוכלוסייה בירושלים לא יורד, והיחס עולה הודות לפיתוח מקומות עבודה בקצב העולה על קצב גידול האוכלוסייה.

מינהל עסקים

אלון קופרארד

מכון ירושלים למחקרי מדיניות  jerusaleminstitute.org.il

כאשר בוחנים את נתוני הפתיחה והסגירה של עסקים תוך התעלמות מהשינוי נטו במספר העסקים נדמה כאילו קיימת תנועה גדולה של פתיחות וסגירות עסקים. 

בפועל, הנתונים, שמקורם במרשם העסקים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ומופיעים בשנתון הסטטיסטי לירושלים 2017 (טרם פורסם) מראים לנו כי בכל ענפי הכלכלה, למעט ענף התעשייה הכרייה והחציבה, חלה עלייה מתונה במספר העסקים הפעילים בשנת 2015. לדוגמא בירושלים, באותה שנה נפתחו בענף הפעילויות בנדל"ן 242 עסקים ונסגרו 137, כך שהמאזן מראה על גידול נטו של 105 עסקים בענף זה. כאשר משווים את נתון זה לתל אביב-יפו, נדמה כי זהו מספר קטן לעומת גידול של 212 עסקים בענף זה באותה שנה בתל אביב. בחיפה 146 עסקים נפתחו ו-88 עסקים נסגרו, כך שהשינוי נטו היה קטן בהרבה מזה שבירושלים ובתל אביב והראה תוספת נטו של 58 עסקים.

אולם, האם השינוי נטו מייצג את מגמת השינוי במפה העסקית בצורה טובה? לא בטוח, שכן המספרים המוחלטים אינם משקפים נכונה את שיעורי השינוי במספר העסקים בעיר, היות שלערים השונות יש כלכלות בגדלים שונים. לכן, עלינו להשוות בין הערים באמצעות מדד שינטרל את השוני במספר העסקים הפעילים בעיר. כדי לעשות זאת נשווה בין הערים באמצעות שיעורים ל-1,000 עסקים פעילים. 

כאשר בוחנים את אותם נתונים שפורטו למעלה באמצעות מדד זה, נראה כי בענף  הפעילויות בנדל"ן חל בירושלים גידול של 44 עסקים ל-1,000 עסקים פעילים, בעוד שבתל אביב חל גידול של 33 עסקים ל-1,000. בחיפה, הגידול הוא בשיעור של 40 עסקים ל-1,000. מכאן אנו למדים שעל אף שבמספרים מוחלטים תל אביב מובילה בגידול בענף זה, בפועל, שיעור הגידול בה היה הנמוך מבין שלוש הערים הגדולות, כולל חיפה, שהיתה בתחתית בגידול במספרים המוחלטים.

בנוסף לשיעור הגידול, ניתן לבחון את היציבות. על מנת לבחון באילו ענפים ישנה יציבות יחסית ובאילו ענפים יש תחלופה גבוהה של בתי עסק, נחשב את שיעור תנועת העסקים (סכום סגירות ופתיחות עסקים) לכל 1,000 עסקים פעילים.

כאשר משווים בין הענפים, ניתן לראות כי בשלוש הערים הגדולות, וכן בישראל, הענף עם השיעור הגבוה ביותר של סגירות ופתיחות של עסקים הוא ענף שירותי האירוח והאוכל (287 פתיחות וסגירות לכל 1,000 עסקים פעילים בענף בירושלים, 260 בתל אביב ו-315 בחיפה). 

אחרי ענף זה, הענפים המתאפיינים בתנועת פתיחות וסגירות גבוהה הינם ענף הייטק (257 בתל אביב, 229 בישראל, 220 בירושלים ו-212 בחיפה) וענף המידע והתקשורת (232 בתל אביב, 228 בישראל, 226 בירושלים ו-225 בחיפה).

ראוי לציין כי ענפים אלו, בהם מתקיימת תנועת פתיחות וסגירות גבוהה, הינם גם בעלי שיעור גבוה יחסית של גידול במספר עסקים לכל 1,000 עסקים פעילים– בירושלים ענף ההייטק הוא השני וענף המידע והתקשורת הוא הרביעי, בתל אביב ענף הייטק הוא הראשון וענף המידע והתקשורת הוא השני. 

בית עם גינה או דירת גג?

יאיר אסף-שפירא

מכון ירושלים למחקרי מדיניות  http://jerusaleminstitute.org.il

לפי נתוני הבנק העולמי, הצפיפות בישראל היא מהגבוהות במדינות העולם (387 תושבים בממוצע לקילומטר רבוע). בנוסף, אנו חיים באחת המדינות המעוירות בעולם, כאשר 91% מהאוכלוסייה מתגורר ביישובים עירוניים. 

ניתן היה לצפות, אפוא, שהבנייה בישראל תתאפיין בצפיפות גבוהה ובבנייה בקומות, על-מנת לחסוך בשטח. נתוני התחלות הבנייה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים כי הדברים אינם בהכרח כך. עד השנים 2009-10 רוב יחידות הדיור בישראל נבנו בבניינים נמוכים בני 1-4 קומות (52% בשנים 2009-10). מתוך הבנייה הנמוכה, רובן הגדול של יחידות הדיור איננו בבינוי של 3-4 קומות, אלא דווקא של 1-2 קומות, כלומר בתים צמודי קרקע, המהווים כ-80% מהבנייה הנמוכה בישראל. 

החדשות הטובות הן שהיקף הבנייה הנמוכה (1-4 קומות) נמצא בירידה, ובשנים 2014-15 היקפה הוא רק 38% מיחידות הדיור בישראל, לעומת 20% בבניינים בני 5-8 קומות, ו-42% בבניינים בני 9 קומות ומעלה. בשנים 2014-15 עבר לראשונה שיעור הבנייה הגבוהה (9 קומות ומעלה) את הנמוכה (1-4 קומות). עם זאת, כאמור, מתוך הבנייה הנמוכה, עדיין מהווים צמודי הקרקע (1-2 קומות) את הרוב הגדול (כ-80%), ושיעור זה יציב. 31% מיחידות הדיור שנבנו בישראל בשנים 2014-15 היו בצמודי קרקע.

ומה קורה במרכזים המטרופוליניים? ניכר שהמגמה דומה – עלייה בשיעורן של יחידות הדיור בבנייה גבוהה, וירידה בבנייה הנמוכה. בירושלים שיעור הבנייה הנמוכה (1-4 קומות) עמד בשנים 2014-15 על 26%, והבנייה הגבוהה (9 קומות ומעלה) על 47%. בירושלים עברה הבנייה הגבוהה את הנמוכה לראשונה בשנים 2008-09, כלומר שירושלים מקדימה בכ-6 שנים את ישראל. ליבת מטרופולין תל אביב – בעיר תל אביב - יפו והערים הנושקות לה -- מקדימה את ירושלים, ובה עברה הבנייה הגבוהה את הנמוכה כבר בשנים 2003-04, כלומר חמש שנים לפני ירושלים, ו-11 שנים לפני ישראל.

אפילו בערים המטרופוליניות – ירושלים וליבת מטרופולין תל אביב – מהווה הבנייה בצמודי קרקע אחוז גבוה מהבנייה הנמוכה. בירושלים היוו יחידות הדיור בצמודי קרקע 40% מכלל הבנייה הנמוכה בשנים 2014-15 (ו-11% מכלל הבנייה), ובליבת מטרופולין תל אביב הן היוו 54% מכלל הבנייה הנמוכה (ו-7%  מכלל הבנייה). ניתן להניח כי הדרישה לבנייה פרברית צמודת קרקע קיימת גם בערים, ואולי קיימת גם מחשבה שכך ניתן למשוך לעיר אוכלוסייה "טובה", אך לא בטוח שזה טיפוס הבנייה המתאים למדינה צפופה כמו שלנו.

חוק וסדר

עומר יניב

מכון ירושלים למחקרי מדיניות www.jerusaleminstitute.org.il

בשנת 2014 עמד מספר אירועים המחייבים תגובה במחוז ירושלים על 225 אלף, עלייה של 15% משנת 2012. בין השנים האלו חלה גם עלייה של 8% במספר הפניות למוקד 100 של המשטרה בירושלים עבור נושאים כמו סכסוכי שכנים ותלונות על רעש. לעומת זאת, מספר תיקי החקירה של עבירות פליליות, דוגמת פריצה לבתים וגניבת רכבים, שנפתחו בירושלים בשנת 2014,  עמדו על 4,746 תיקים, ירידה של 17% לעומת שנת 2012, אז נפתחו 5,722 תיקי חקירה. אם כן, ניכר הפשע אינו משתולל ברחובות ירושלים. אך לא כך חשים תושבי העיר. במסגרת הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נשאלו המשיבים על מידת אמונם במשטרה על חוויותיהם בנושא של פשיעה וסדר ציבורי. במרבית הנושאים שנבחנו ענו המשיבים מירושלים כי הם נתקלו בפעילות לא-חוקית יותר מאשר תושבי תל-אביב וחיפה, ויותר מהממוצע הארצי. כרבע מתושבי ירושלים נתקלו במקרים של השחתת רכוש ו-ונדליזם, לעומת הממוצע הארצי, העומד על 18.9% ופחות גם ממספרם בתל-אביב וחיפה. 13.8% מהמשיבים מירושלים אמרו כי הם נתקלו במשתמשי או סוחרי סמים בעיר, אחוז גבוה במעט מהממוצע הארצי. גם כשנשאלו באם הם נתקלו בפשעי-שנאה, ענו בחיוב יותר תושבי ירושלים מאשר תושבי חיפה ותל-אביב. לעומת זאת, שנשאלו על מקרים של חיכוכים עם שכנים בעיתיים, בירושלים (17% מהמשיבים) נתקלו בבעיה זו פחות משיבים מאשר בתל-אביב (18%) ובחיפה (19%). בירושלים גם נתקלו פחות משיבים בהתנהגות לא הולמת של שיכורים ואנשים אחרים המועדים לפורענות,  18% בלבד, לעומת  22% בתל-אביב ו-20% בחיפה. לאור ממצאים אלו בסקר, כשנשאלו המשיבים האם הם מביעים אמון במשטרה, ענו בירושלים רק 32% מהמשיבים בחיוב, לעומת 40% מהמשיבים המתגוררים בתל-אביב ו-51% מאלו שבחיפה.

מקורות: למ"ס-הסקר החברתי 2014

שנתון סטטיסטי של משטרת ישראל

אני אוהבת ת'קולנוע

אלון קופרארד

מכון ירושלים לחקר ישראל  www.jiis.org.il

מי לא אוהב קולנוע? המסך הגדול, הסרטים המרגשים, החושך, ניחוח הפופקורן ו....הזמינות?

בשנים עברו היו בתי קולנוע בשפע בשכונות ובמרכזי הערים בישראל. הם היו קרובים הביתה וניתן היה להגיע אליהם בקלות ובזמן קצר. עם דעיכת מרכזי הערים ופריחת הקניונים בשנות ה-90 דעכו גם בתי הקולנוע העירוניים ועברו טרנספורמציה לקומפלקסים מרובי מסכים בתוך הקניונים. בשנות ה-2000 עברו בתי הקולנוע אבולוציה נוספת והפכו למגה-פלקסים המכילים עשרות מסכים ופונקציות מסחר בצדם – לרוב, בשולי העיר או מחוצה לה. הליכה רומנטית לקולנוע כבר אינה מעשית ויש צורך לקפוץ לרכב או לעלות לאוטובוס ולעשות כברת דרך למתחמי הענק.

נסביר את המגמה בעזרת הדוגמא של איזור גוש דן. לפני כעשור בעיר תל אביב היו 47 מסכי קולנוע. כיום, נותרו בה 18. הביקוש לקולנוע לא נעלם, אולם נותב ע"י רשתות הקולנוע אל מחוץ לליבת המטרופולין. הערים שקלטו את חובבי הסרטים הן רמת גן, רמת השרון וראשון לציון. ברמת השרון הוקם המגה-פלקס הראשון בארץ (בצומת גלילות) וכבר ב-2005 היו שם 19 מסכים שתוך עשור צמחו ל-30. ברמת גן, בה הוקם המגה פלקס השני, מספר המסכים עלה מ-8 בשנת 2005 ל-17 ב-2015. בראשון לציון גדל מספר המסכים מ-12 ל-47, והיא זוכה בתואר העיר הישראלית עם מספר המסכים הרב ביותר. רוב המסכים החדשים ממוקמים בשולי הערים הללו (ברמת השרון – צומת גלילות, ברמת גן - קניון איילון וראשון לציון מערב). 

גם מגה-פלקסים שקמו בערים אחרות הביאו להתרוקנות מרכזיהן מבתי קולנוע. בחיפה מספר המסכים דווקא התכווץ מ-29 ב-2005 ל-23 ב-2015. כולם מרוכזים במגה-פלקס באיזור הצ'קפוסט שבשולי העיר (ראוי לציין שבשנת 2016 יהיה בחיפה שוב בית קולנוע בתוך העיר, כאשר יפתח בקניון בעיר קומפלקס עם 17 מסכים). 

בירושלים, פתיחת שני מגה-פלקסים בשנתיים האחרונות, שבניגוד לערים אחרות דווקא ממוקמים במקומות מרכזיים יחסית בעיר (גבעת רם ודרך חברון), הביאה לגידול במספר המסכים מ-16 ב-2005 ל-29 ב-2015. 

באשר למספר הצופים - התדלדלות כמות המסכים בתל אביב הביאה כצפוי לירידה תלולה בכמות הצופים מכ-1.2 מיליון ב-2005 לכ-818 אלף בלבד ב-2015. לעומת זאת, בערים חיפה וירושלים הקמת המגה-פלקסים הביאה לגידול ניכר בכמות הצופים. הקמת המגה-פלקס הראשון בירושלים ב-2014 הקפיצה את מספר הצופים בעיר מכ-497 אלף בשנת 2013 לכ-1.04 מיליון ב-2014 ובשנת 2015 עלה המספר עוד לכ-1.23 מיליון צופים.

לסיכום, נראה שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, ומוכן לעבור אותה בשביל סרט טוב.

                        

מקורות: התאחדות ענף הקולנוע בישראל

קח את המפתחות, הבעלות על שמי

ליאור רגב
מכון ירושלים לחקר ישראל  www.jiis.org.il

בחודש אוגוסט האחרון, לאחר שנים רבות של תכנון ועיכובים, החלו עבודות הקו הראשון (הקו האדום) של הרכבת הקלה במטרופולין תל אביב. עבודות התשתית המורכבות, המתבצעות בליבו של המטרופולין, העלו את חששם וחמתם של הסוחרים ובעלי העסקים מפני פגיעה בפרנסתם, והדרת רגליהם של הלקוחות. ניסיון הפעלת הרכבת הקלה בירושלים מלמד על חבלי הלידה הצפויים והקשיים בהקמת קו תחבורה בשטח בנוי המתפקד כמרכז עירוני.

מערכת התחבורה הציבורית העירונית, הגם שהשתפרה רבות בשנים האחרונות, אינה מפותחת כבערים מערב אירופאיות. הניידות המוגבלת, נוסף על העדר תחבורה ציבורית בשבתות מובילה רבים לרכוש רכב פרטי. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), בשנת 2014 היו רשומים בישראל למעלה מ- 2.1 מיליון רכבים. כ- 83% (קרוב ל- 1.8 מיליון) מתוכם רכבים פרטיים (כלי רכב שאינם ציבוריים או מסחריים), והיתר מוניות, משאיות, אוטובוסים, מיניבוסים ורכבים דו גלגליים.

בסיווג לפי יישובים, נראה שלמרות שמספר משקי הבית בירושלים גדול ב- 23 אלף ממספר משקי הבית בתל אביב (210 אלף ו- 186 אלף בהתאמה), מספר הרכבים הפרטיים הרשומים בירושלים נמוך בכ- 25% ממספר הרכבים בתל אביב (כ- 161 אלף בירושלים בהשוואה ל- 214 אלף בתל אביב).

ראשון לציון, כנראה בשל היותה עיר פרברית שרבים מתושביה עובדים במטרופולין, מחזיקה בשיא מספר הרכבים הפרטיים, עם ממוצע של 1.18 רכבים למשק בית. תל אביב אחריה עם 1.15 רכבים למשק בית וחיפה שלישית עם 0.93. ממוצע הרכבים למשק בית בירושלים עומד על 0.77 וגבוה מעט מישראל – 0.76.

ניתן לחשוב על כמה סיבות לכמות הרכבים העודפת בתל אביב: תושבי ירושלים עניים יותר באופן ממוצע, ולפיכך מסוגלים פחות לעמוד בהוצאות הרכב. בנוסף, תל אביב מהווה מרכז עסקים ופרופיל תושביה מורכב מיותר בעלי מקצועות חופשיים המוכנים ויכולים לשלם תמורת הניידות והחיסכון בזמן.

עם זאת, מדובר בהסבר חלקי; גודשי התנועה הם מנת חלקה של תל אביב כעיר הגלעין של המטרופולין באותה מידה שערי גלעין אחרות ברחבי העולם מתמודדות עם עומסי תנועה מתמשכים. כלומר, במידה שאתה גר בעיר הפנימית, לא בטוח שרכב יקל על הניידות שלך ברחבי העיר. בוודאי אם קו רכבת קלה הולך ונחפר בה; סיבה נוספת, אם כן, נעוצה בשיטת שיוך הרכבים לכתובת: הלמ"ס מסווגת את הרכבים על פי כתובתו של בעל הרכב. מסיבה זו, בתל אביב רכבים רבים אשר למעשה רשומים על שם חברות פרטיות הפעילות בעיר, נוסף על רכבים בבעלות המדינה וחברות ליסינג. לסיכום, באופן בלתי אמצעי, מספר הרכבים מצביע על הפעילות הכלכלית בעיר, ומהווה מדד נוסף לעוצמתה הכלכלית של עיר.

שכר דירה

יאיר אסף-שפירא

ב-24 בנובמבר פורסם תזכיר החוק לשכירות הוגנת, הקובע בין היתר כי שיעור העלייה המקסימלי בשכר הדירה יהיה 2% בשנה, למשך שלוש שנים. עד כמה שונה מצב זה מהמצב הקיים כיום?

שכר הדירה הממוצע בירושלים לדירת 3.5-4 חדרים עמד ברבעון השני של שנת 2014 על 4,480 ש"ח לחודש בממוצע. סכום זה נמוך בהרבה מהשכירות המשולמת לאותו גודל של דירה בתל-אביב (6,420 ש"ח), וגבוה בהרבה מהסכום המשולם בחיפה (3,010 ש"ח). בירושלים חלה בשנה האחרונה בשכר הדירה המשולם על דירות אלו עלייה ממוצעת של 5.5% (מאז הרבעון השני של שנת 2013 - כלומר על פני ארבעה רבעונים). שיעור העלייה בדמי השכירות הממוצעים בירושלים דומה לשיעור העלייה בחיפה (5.5%) ובתל-אביב (5.4%). 

בהשוואה למוצע בחוק (2% בשנה), ניכר שהעלייה במחיר תלולה. בהשוואה ליוקר המחייה, הנמדד על ידי מדד המחירים לצרכן, העלייה בדמי השכירות קיצונית עוד יותר, שכן מדד זה עלה בתקופה זו ב-1% בלבד, כלומר שדמי השכירות עלו ביותר מפי שניים מהעלייה המקסימלית המוצעת בחוק, ויותר מפי חמישה מיתר המרכיבים במדד המחירים.

בדמי השכירות המשולמים בירושלים עבור דירות קטנות יותר חלו באותה תקופה שינויים קטנים יותר (עלייה של 1.3% בדירות בנות 1.5-2 חדרים, ושל 4.3% בדירות בנות 2.5-3 חדרים). בדירות הגדולות, בנות 4.5-5 חדרים, היו העליות במחירי השכירות בירושלים תלולות יותר, והן עלו בשיעור של 6.1%.

האם החוק ישנה את המאזן בין שוק השכירות לשוק המכירה של דירות? מחירי הדירות בנות 4 חדרים בירושלים עמדו ברבעון השני של שנת 2014 על 1,925,000 ש"ח בממוצע. מחירים אלו עלו בשנה האחרונה (מהרבעון השני של שנת 2013) בשיעור של 9.5% - שיעור גבוה באופן קיצוני. האם שיעורים אלו יושפעו מהחוק החדש – ימים יגידו.

מקורות הנתונים: משרדהבינוי והשיכון – אגף מידע וניתוח כלכלי: לוחות נתונים.

פורטל המידע הממשלתי gov.il

חברו הטוב ביותר של האדם

אלון קופרארד  

ב-4 באוקטובר מצוין בעולם יום בעלי החיים הבינלאומי. המועד נוסד בכנס אקולוגים באיטליה בשנת 1931 ונקבע ביום החג של הקדוש הנוצרי פרנציסקוס מאסיזי שהיה ידוע בערכי האהבה לסביבה ולחי בהם דגל ומכונה בנצרות הקדוש המגן של בעלי החיים והסביבה. לרגל המאורע, שמטרתו לשים במרכז את בעלי החיים עמם אנו חולקים את החיים על כדור הארץ, נבחן את סטטיסטיקת  הכלבים החיים בירושלים בהשוואה לערים אחרות בישראל ובעולם. 

בעיריית ירושלים רשומים 12,300 כלבים, בתל אביב-יפו 25,000 ובחיפה 12,000. בשלוש הערים נרשם רוב של כלבות, אולם בתל אביב-יפו ובחיפה האחוז שלהן גדול יותר (60% לעומת 53% בחיפה ו-52% בירושלים). 

55% מהכלבים והכלבות הרשומים בעיריית ירושלים מסורסים או מעוקרות, זהו שיעור נמוך בהרבה מאשר בתל אביב-יפו, בה 80% מהכלבים והכלבות מסורסים או מעוקרות. חיפה עומדת ביניהן עם 65% כלבים וכלבות שעברו סירוס או עיקור. יתכן שהפער נובע מצביונה המסורתי-דתי יותר של ירושלים, שכן לפי היהדות עיקור וסירוס עלולים להיתפס כהתאכזרות אל בעל החיים. 

בירושלים קיימים 5 מתחמים סגורים בהם ניתן לשחרר כלבים , כלומר 2,470 כלבים על כל מתחם. בתל אביב-יפו לעומת זאת, מוקדשים 70 מתחמים לטובת שחרור כלבים, והצפיפות יורדת בהתאם – 360 כלבים על כל מתחם. בחיפה קיימים 2 מתחמי שחרור כלבים בלבד – 6,000 כלבים למתחם. בתחום זה ירושלים עומדת בין שתי הערים הגדולות האחרות, בפער ניכר מאחורי תל אביב.

אף על פי שמספר הכלבים החיים בירושלים כמעט זהה לזה שבחיפה, מספר הכלבים ביחס לגודל אוכלוסיית ירושלים נמוך יחסית ועומד על 15 כלבים ל-1,000 נפש, לעומת חיפה בה חיים 44 כלבים ל-1,000 נפש. תל אביב-יפו, נמצאת מעל שתי הערים עם 60 כלבים ל-1,000 נפש. יש לציין כי גידול כלבים נפוץ פחות בקרב האוכלוסייה החרדית והערבית המהוות שיעור ניכר מתושבי ירושלים. 

בעיר סן פרנסיסקו ששטחה הגאוגרפי ומספר תושביה דומים לאלו של ירושלים רשומים כ-120,000 כלבים, כלומר 143 כלבים ל-1,000 נפש. מספר המתחמים הסגורים לכלבים בעיר עומד על 27.

בעיר ניו יורק, חיים 600,000 כלבים. לשם השוואה, במדינת ישראל כולה חיים כ-400,000 כלבים. מספר הכלבים ביחס לגודל אוכלוסיית ניו יורק עומד על 71 כלבים ל-1,000 נפש וקיימים בה כ-170 מתחמים לשחרור כלבים.

מקורות הנתונים:

המרכז הארצי לרישום כלבים

השירות הוטרינרי של עיריית תל אביב

השירות הוטרינרי של עיריית ירושלים

השירות הוטרינרי של עיריית חיפה

http://www.nycedc.com/blog-entry/new-york-city-s-pet-population

http://www.nycgovparks.org/facilities/dogareas

http://quickfacts.census.gov/qfd/states/06/06075.html

http://www.pawnation.com/2013/05/17/top-10-us-cities-for-dogs-ranked/7

http://www.paragon-re.com/SF_Demographics/

רוצים עוד? מיוחד: הבלוג של 'מכון ירושלים לחקר ישראל' בדפוס

בעל הבית

יאיר אסף-שפירא

29% מבני 20 ומעלה בירושלים, מתגוררים בשכירות. היתר מתגוררים בדירה בבעלותם (60%) או בהסדר אחר (11%), הכולל דירה ששייכת לבן משפחה או חבר. כך עולה מנתוני הסקר החברתי של הלמ"ס לשנים 2012 ו-2013.

שיעור השוכרים בירושלים זהה לזה שבחיפה (29%), ונמוך ביחס לזה שבתל-אביב (42%). מעניין לראות שהשיעור בירושלים דומה לזה שבחיפה, שכן בירושלים מתגוררת אוכלוסייה גדולה מאוד המתאפיינת בהרגלי דיור מסורתיים, וניתן היה לצפות ששיעור השוכרים יהיה נמוך יותר. 

לרובם של השוכרים הללו אין דירה בבעלותם, אך ישנם גם לא מעט במצב שונה. ל-16% מהירושלמים המתגוררים בשכירות (15% בתל-אביב ורק 10% בחיפה) יש דירה בבעלותם – כלומר הם שוכרים דירה, כאשר בבעלותם דירה אחרת, שייתכן שאותה הם משכירים. יוצא אפוא ששיעור סך-כל בעלי הדירות בקרב הירושלמים גבוה יותר מה-60% המתגוררים בדירה בבעלותם, ועומד על 66% בירושלים, 61% בתל-אביב, ו-71% בחיפה.

כמובן שגם המתגוררים בדירה בבעלותם הם לעיתים בעלי דירה נוספת. כאלו הם 12% מהמתגוררים בדירה בבעלותם בירושלים, 15% בחיפה, ו-22% בתל-אביב.

שיעור הבעלות על דירה עולה, מן הסתם, עם הגיל. בקרב הצעירים בני 20--34 בירושלים, השיעור הוא 55% - גבוה מעט מהשיעור בחיפה (52%) וגבוה מהשיעור בתל-אביב (39%). השיעור עולה בהתמדה עם הגיל בשלוש הערים הגדולות, אך בירושלים הוא עולה לאט יותר, ומגיע בגילאי 65+ לשיעור של 79% - זהה לחיפה (79%) אך נמוך מתל-אביב (86%). ייתכן כי שינוי המגמה בין הערים קשור לקושי להגיע לדירה בירושלים, גם עבור מי שכיום נמצא בגיל מבוגר, כלומר קושי ששורר בעיר מזה שנים, אך לאור המחירים בתל-אביב, יש להניח כי התופעה קשורה גם לעזיבתם של צעירים את העיר כאשר הם מבקשים לרכוש דירה.

מקור הנתונים: סקר חברתי, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

בין תל אביב לירושלים - גלריות לאמנות עכשווית

רות אברהם

מדי שנתיים מתפרסמים במרכז למידע ומחקרי תרבות 'פילת' נתונים אודות העשייה, התקצוב וכמות המבקרים במוזיאונים וגלריות הנתמכים על ידי משרד התרבות. בשנת 2010 נתמכו על ידי משרד התרבות 41 גלריות לאמנות בכל רחבי הארץ. כשליש מהן ממוקמות בירושלים ותל אביב. כמות הגלריות הנתמכות בתל אביב עומדת על 8 (20%), לעומת 6 (15%) גלריות בירושלים. 

מנתוני פילת, מצטייר כי נכון ל- 2010 תל אביב הובילה בכמות הגלריות הנתמכות (6 לעומת 8) ובכמות המבקרים (כ- 115 אלף לעומת כ- 100 אלף). עם זאת, בירושלים נרשם שטח תצוגה גדול יותר (960 מ"ר לעומת 866 מ"ר) וכמות גדולה יותר של תערוכות (69 לעומת 65). בנוסף, בירושלים רמת תצוגה ותפיסה אמנותית איכותית יותר (3.6 לעומת 3.1 מתוך 4). דירוג זה מבוסס על חדשנות התערוכה והתפיסה האוצרותית כפי שהיא נקבעת על ידי ועדת איכות במדור לאמנות פלסטית במשרד התרבות. הפער המשמעותי הוא בכמות הפעילויות שהתקיימו בגלריות השונות והוא נובע מריבוי הפעילות בתחום ההדפס המתקיימת בסדנת ההדפס בירושלים (187 פעילויות).

בעוד שכמות גדולה מהמוזיאונים נתמכים על ידי משרד התרבות, קיימות גלריות פרטיות רבות המהוות חלק בלתי נפרד מעולם האמנות העכשווית בישראל. גלריות אלו מרכיבות תשתית מגוונת לעשייה תרבותית בירושלים ובתל אביב. עיקר הגלריות ממוקמות בתל אביב. 

לרגל שנת האמנות בתל אביב (2012) יצרה 'מנהלת עיר עולם' של עיריית תל אביב רשימה של 110 חללי תצוגה הקיימים בעיר. בירושלים לא חוברה עד כה רשימה דומה. על מנת לקבל תמונה בהירה של כמות הגלריות העוסקות באמנות עכשווית בתל אביב וירושלים ניתן להתבונן באירועי פתיחת עונת התערוכות 2013 בשתי הערים. האירוע הירושלמי 'מנופים' התפרס על פני 22 גלריות של אמנות עכשווית המהוות את רב הגלריות הפועלות בעיר בתחום זה. באירוע 'אוהבים אמנות' שהתקיים במקביל בתל אביב השתתפו 38 גלריות. 30 גלריות אחרות ביניהן מהחשובות בעיר בחרו להחרים את האירוע במסגרת מאבקן להפחתת מסי הארנונה לגלריות.

אף על פי שנדמה כי ההשקעה הממשלתית בגלריות בתל אביב וירושלים דומה, קיימת בתל אביב תשתית רחבה ומגוונת יותר לתצוגה ושיח אודות אמנות עכשווית. תשתית זו מתפרסת במרחב בדמותן של גלריות עצמאיות שברובן נתמכות על ידי משקיעים חיצוניים, אספני אמנות וקבוצות יוצרות. כמות הגלריות וחללי התצוגה בירושלים בה ממוקמים 9 בתי ספר לתחומי אמנות שונים, יותר מכל עיר אחרת בישראל, מהווה כחמישית בלבד מכמות הגלריות בתל אביב. 

מקור: הדו"ח שנתי לשנת  2010 על פעילות מוזיאונים, המרכז למידע ומחקר של תרבות בפילת