יום רביעי, 19 בדצמבר 2012

דמי כיס


יאיר אסף-שפירא 

מקובל לחשוב שירושלים, בהיותה דלה בפעילות כלכלית ביחס לערים הגדולות, אינה מייצרת הכנסות עצמיות משמעותיות, נסמכת על שולחנה של הממשלה, ומתוקצבת בשיעור גבוה בהרבה מהערים האחרות. ואכן - השתתפותה של הממשלה בתקציב הרגיל של העיר גבוהה, ועמדה בשנת 2010 על כמיליארד ש"ח. חלק מהשתתפות זו מגיע ממענק ייחודי - "מענק הבירה" ממנו נהנית העיר בתוקף "חוק ירושלים בירת ישראל". מענק זה עמד בשנת 2010 על כ-200 מיליון ש"ח. לשם השוואה, השתתפות הממשלה בתקציב הרגיל של חיפה עמדה על 653 מיליון ש"ח, ובזה של תל-אביב - יפו על 475 מיליון. 

אך חשוב לזכור שגם אוכלוסיית עירֵנו גדולה. אוכלוסיית ירושלים גדולה פי שלושה מזו של חיפה, ופי שניים מזו של תל-אביב. על-מנת לספק שירות ל-788,100 התושבים, דרוש תקציב גדול יותר. בירושלים, אם-כך, הכל גדול, וכך גם הכנסותיה העצמיות של עיריית ירושלים גבוהות לדוגמה מאלו של חיפה. ראוי אם-כך לבחון את השתתפות הממשלה בתקציב העיריות, גם ביחס להיקף האוכלוסייה בעיר. 

בחינה כזו מראה כי השתתפות הממשלה בתקציב הרגיל של עיריית ירושלים עמדה בשנת 2010 על 1,374 ש"ח לנפש לשנה. סכום זה נמוך לעומת השתתפותה בחיפה, שעמדה על 2,434 ש"ח לנפש, דומה לסכום בראשון-לציון (1,368), וגבוה מההשתתפות בתל-אביב - יפו (1,175). בבחינה של 198 רשויות בישראל - עיריות ומועצות מקומיות - נמצא כי ירושלים ניצבת במקום ה-164, כלומר שרובן הגדול של הרשויות זוכות להשתתפות ממשלה גבוהה יותר בהכנסותיהן לתושב, מזו לה זוכה ירושלים. 

ההכנסות העצמיות של עיריית ירושלים התבססו בעיקר על גביית ארנונה, והגיעו לכדי 2.5 מיליארד ש"ח, או 3,194 ש"ח לנפש. ביחד הגיעו הכנסות העירייה ל-3.6 מיליארד ש"ח, או 4,569 ש"ח לנפש - גבוה במעט מהעיר מודיעין-מכבים-רעות (4,453), אך נמוך משמעותית מכל הערים הגדולות במדינת ישראל. 




יום רביעי, 12 בדצמבר 2012

אורח נוטה ללון


עמרי גסטר 

בעשורים האחרונים ענף התיירות בעולם נמצא בצמיחה והוא הפך לענף כלכלי משמעותי עבור ערים רבות. משום כך, ערים בעולם מתחרות ביניהן על משיכת נתח מהתיירות העולמית. ערים נוקטות במגוון אסטרטגיות שמטרתן לא רק למשוך אליהן תיירות, אלא גם להגדיל את משך השהות של כל תייר בעיר, קרי מספר הלילות שהתייר לן בה. אסטרטגיות אלו כוללות פיתוח של אטרקציות ומסלולי תיירות מיוחדים, קיום אירועי תרבות, פיתוח חיי לילה תוססים, ומתן דגש מיוחד למורשת ההיסטורית של העיר המבדילה אותה מערים אחרות. 

ירושלים ותל אביב הן לא רק שתי הערים הגדולות בארץ אלא גם הערים המבוקשות ביותר לביקור על ידי תיירי חוץ. בחינת השינוי באחוז לינות התיירים בירושלים ובתל אביב-יפו מתוך סך לינות התיירים בארץ בעשור האחרון מגלה כי בין שתי הערים קיימת תחרות על לינות התיירים מחו"ל. בגרף ניתן לראות את אחוז לינות התיירים בירושלים ובישראל מתוך סך כל הלינות בארץ, וניתן לזהות בו בבירור "תמונת מראה", ממנה ניתן להסיק כי הערים מתחרות זו בזו ועלייה בלינות תיירים באחת מהן מתרחשת במקביל לירידה בשנייה. 

בשנים 2004-2008 חל גידול יציב באחוז לינות התיירים בירושלים מסך כל הלינות בישראל, כאשר אחוז זה עלה מ-28% ל-34.6%. באותן שנים חלה ירידה באחוז הלינות בתל אביב-יפו מ-24.6% ל-21.3%. בשנת 2009 המגמה התהפכה כאשר אחוז לינות התיירים בירושלים ירד מ-34.6% ל-32% ובתל אביב-יפו אחוז הלינות עלה מ-21.3% ל-23%. בשנת 2010 אחוז לינות התיירים בירושלים עלה ל-33.5% ובתל אביב חלה ירידה של 0.3%. בשנת 2011 אחוז הלינות בירושלים ירד חזרה ל-31.9% ובתל אביב עלה ל-23.4%. 




מקור נתונים: עיבוד לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 





יום ראשון, 9 בדצמבר 2012

על מה מוציאים הירושלמים?

אביאל ילינק 

לאחרונה פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתונים חדשים על הרכב ההוצאה החודשית של משקי הבית בערים בישראל. הרכב ההוצאה החודשית של משקי הבית הוא אחד המדדים המסייעים לבחון את מצבם החברתי-כלכלי של תושבי הערים. 

ההוצאה הממוצעת לתצרוכת משק בית בירושלים בשנת 2011 עמדה על כ-13,100 ₪ בחודש והייתה נמוכה מזו שבתל אביב (15,400) וראשון לציון (14,900) אך גבוהה מזו שבחיפה (12,100) ובאשדוד (12,500). אך נתונים אלו אינם מציגים את התמונה במלואה. משק בית ירושלמי ממוצע כולל 3.9 נפשות והוא הגדול ביותר מבין הערים הגדולות. משום כך, לקבלת תמונה מדויקת יותר עלינו לבחון את סך ההוצאה הממוצעת לנפש. הנתונים המתקבלים מעמידים את ירושלים במקום האחרון מבין הערים הגדולות –ההוצאה הממוצעת לנפש בירושלים עמדה על כ-3,300 ₪ והייתה נמוכה מזו שבתל אביב (6,800 ש"ח), חיפה (5,100 ש"ח), ראשון לציון (4,800 ש"ח) ואשדוד (3,700 ש"ח). 

ההוצאה הגדולה ביותר של משקי הבית בירושלים, בדומה למשקי הבית ברוב ערים הגדולות בישראל, היא על דיור. תושבי ירושלים הוציאו על דיור כ-3,650 ₪ בחודש שהיוו 28% מכלל ההוצאה החודשית. הוצאות עיקריות נוספות היו על מזון (16%), תחבורה ותקשורת (16%), חינוך, תרבות ובידור (13%) ואחזקת הדירה ומשק הבית (10%). תושבי חיפה היו יוצאי דופן במובן זה והוצאתם על תחבורה ותקשורת (23%) הייתה גבוהה מהוצאתם על דיור (22%). 

סכום ההוצאה על מזון דומה למדי בין תושבי הערים הגדולות אך קיים שוני בטעמים. כך למשל, משק בית ירושלמי הוציא בשנת 2010 על לחם, דגנים ומוצרי בצק כ-340 ₪ בחודש לעומת כ-230 ₪ בתל אביב, וכ-240 ₪ בחיפה. על בשר ועופות הוציא בממוצע משק בית ירושלמי כ-400 ₪ בחודש לעומת כ-225 ₪ בלבד בתל אביב ובחיפה. לעומת זאת, ההוצאה החודשית הממוצעת של משק בית ירושלמי על ארוחות מחוץ לבית עמדה על כ- 240 ₪ והייתה נמוכה באופן משמעותי מזו שבתל אביב (כ-690 ₪) ובחיפה (כ-330 ₪). 



מקור: עיבוד לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 



יום שלישי, 4 בדצמבר 2012

עיר תיירות

עמרי גסטר 
  
במהלך השנים האחרונות נעשים מאמצים רבים לפתח את התיירות בירושלים במטרה להפוך את העיר למוקד תיירות מרכזי בארץ ובעולם. מאמצים אלו כוללים הגדלת מקומות האכסון בעיר ובסביבותיה על ידי בניית בתי מלון חדשים והרחבה של בתי מלון קיימים, הגדלת מכסת אירועי התרבות והפסטיבלים, קידום העיר כמרכז לכנסים בינלאומיים, ופיתוח מרכז העיר. בהקשר זה מעניין לבחון את מידת השינוי בהיקף תנועת התיירים לירושלים בעשור האחרון באמצעות בחינת כמות הלינות השנתית במלונות תיירות. 

נהוג לבצע הבחנה בין תיירים מחו"ל לבין ישראלים משום שהתנהגותם שונה. בשנים 2000-2002 חלה ירידה משמעותית בכמות התיירים מחו"ל, אותה ניתן להסביר במצב הביטחוני הקשה ששרר באותן שנים. משנת 2002 חלה עלייה הדרגתית ויציבה עד שנת 2008 שנחשבת לשנת שיא בתיירות לירושלים ובה מספר לינות התיירים מחו"ל עמד על 3.5 מליון. בשנת 2009 הייתה ירידה של 27% במספר הלינות ביחס לשנת 2008 שאותה ניתן לייחס למשבר הכלכלי שפקד את העולם באותה שנה. בשנת 2010 חלה התאוששות בתיירות ומספר הלינות עלה ב-29% ביחס לשנת 2009. בשנת 2011 חלה ירידה של 5% לעומת השנה הקודמת. 

כאמור, התנהגות הישראלים שונה מהתנהגות התיירים. בשנים 2000-2006 הייתה עלייה של 63% במספר לינות הישראלים במלונות תיירות. נראה כי המצב הביטחוני באותן שנים לא הרתיע את התייר הישראלי מלבוא וללון במלונות ירושלים בניגוד לתייר מחו"ל. בשנים 2006-2008 הייתה ירידה של 40% במספר הישראלים שלנו במלונות תיירות בירושלים, ומשנת 2008 ועד היום ניכרת שוב מגמת עלייה וישראלים רבים חוזרים ללון במלונות התיירות בעיר. 

ומה קורה בשנת 2012? על פי נתונים שהתפרסמו לאחרונה, במחצית הראשונה של שנת 2012 מספר לינות התיירים מחו"ל דומה למחצית הראשונה של שנת 2011 ועומד על 1.62 מיליון. באותה תקופה, מספר לינות הישראלים גדל ב- 18% ועמד על כ-300 אלף. בכך נמשכת גם השנה מגמת הגידול בלינות הישראלים שהתחילה ב-2008. 




מקור: עיבוד לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 




יום ראשון, 11 בנובמבר 2012

בתוך נייר עיתון


ליאור להרס

העיתונות המודפסת בארץ ובעולם ניצבת בעידן הנוכחי בפני משבר נוכח אתגרים הנובעים מהתפתחויות בעולם התקשורת והאינטרנט. יחד עם זאת רבים טוענים כי עוד מוקדם להספיד את העיתונות המודפסת וכי עדיין מדובר במוצר מבוקש היודע להתאים את עצמו למציאות המשתנה.

על פי נתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2011 - 78% מהירושלמים (בני 20 ומעלה) דיווחו כי הם קראו עיתונים, מגזינים או כתבי עת בשנה שקדמה לסקר. שיעור זה נמוך בהשוואה לממוצע הארצי (84%) ולשיעור בתל-אביב (87%), חיפה (88%) וראשון לציון (88%). בקרב הירושלמים שקראו עיתונים 66% דיווחו שהם קראו עיתונים בשפה העברית, 26% בשפה הערבית, 4% בשפה הרוסית והשאר בשפות אחרות.

איזה סוג של כתבות נוהגים הירושלמים לקרוא? 60% מהירושלמים שקראו עיתונים השיבו כי הם נוהגים לקרוא כתבות העוסקות בחדשות, פוליטיקה ואקטואליה. שיעור זה נמוך בהשוואה לממוצע הארצי (66%) ולשיעור בתל אביב (72%), בחיפה (73%) ובראשון לציון (68%). 25% מקוראי העיתונים הירושלמים דיווחו כי הם קוראים כתבות בנושא כלכלה. גם שיעור זה נמוך בהשוואה לממוצע הארצי (30%) ולשיעור בתל-אביב (44%), בחיפה (37%) ובראשון-לציון (36%). לעומת זאת שיעור קוראי העיתונים הירושלמים שנוהגים לקרוא כתבות בנושא תורה, יהדות ודת (23%) גבוה בהשוואה לממוצע הארצי (12%) ולשיעור בתל-אביב (6%) ובחיפה (5%). כמו כן בקרב הירושלמים קוראי העיתונים 25% דיווחו שהם קוראים כתבות על בריאות הגוף והנפש, 15% השיבו כי הם קוראים כתבות בנושא ספורט ורק 4% טענו שהם נוהגים לקרוא את מדורי הרכילות.

מעניין לציין כי על פי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה (PCBS) שיעור הפלסטינים במחוז ירושלים (בני 10 ומעלה) שדיווחו כי הם קוראים עיתונים (45%) גבוה משיעור קוראי העיתונים בגדה המערבית (39%) וברצועת עזה (19%). עוד מראים נתוני הלשכה הפלסטינית כי שיעור קוראי העיתונים בקרב הנשים הפלסטיניות במחוז ירושלים (47%) גבוה מהשיעור בקרב הגברים הפלסטינים במחוז זה (43%).


מקור: עיבוד לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית

יום שני, 29 באוקטובר 2012

מדורת השבט

אביאל ילינק 

הישראלים צופים יותר ויותר בטלוויזיה. בשנת 2011 צפה הישראלי הממוצע מעל 232 דקות טלוויזיה ביום. מדובר על גידול של 3% לעומת השנה הקודמת וגידול של 33% משנת 2001. 89% ממשקי הבית בישראל החזיקו בביתם טלוויזיה (75% בירושלים), וב-53% ממשקי הבית היו שתי טלוויזיות ויותר (28% בירושלים). מנתוני 2011 עולה כי תושבי ירושלים מיעטו לצפות בטלוויזיה לעומת תושבי תל אביב וחיפה. 41% מהירושלמים העידו כי לא צפו בטלוויזיה כלל או שלא צפו בה באופן קבוע, זאת לעומת 8% מתושבי תל אביב ו-9% מתושבי חיפה. 40% מהירושלמים דיווחו כי הם צפו בטלוויזיה עד שעתיים ביום (לעומת 58% בתל אביב ו-53% בחיפה), ו- 19% מהירושלמים העידו שצפו בה מעל לשעתיים ביום (לעומת 33% בתל אביב ו-39% בחיפה). שיעור משקי הבית הירושלמים בעלי מנוי לטלוויזיה בכבלים או לוויין עמד על 35% והיה נמוך מזה שבישראל (62%), תל אביב (66%) וחיפה (70%). 

היקף הצפייה היומית בטלוויזיה שונה בין קבוצות גיל. ככלל, צעירים צופים בה פחות שעות ביום, וככל שהגיל עולה כך גם היקף הצפייה עולה. כך למשל, 18% מבני 20-34 דיווחו כי הם אינם צופים בטלוויזיה כלל, זאת לעומת 13% מבני 35-49, 10% מבני 50-64 ו-6% מבני 64 ומעלה. שיעור בני 64 ומעלה שדיווחו כי צפו בטלוויזיה מעל שעתיים ביום היה הגבוה ביותר ועמד על 56%. זאת לעומת שיעור של 34% בקרב בני 50-64, 30% בקרב בני 35-49, ו-31% בקרב בני 20-34. 

מספר שעות הצפייה בטלוויזיה משתנה גם על פי מידת הדתיות. 88% מהחרדים העידו כי אינם צופים כלל בטלוויזיה, זאת לעומת 13% מהדתיים והמסורתיים ו-4% מהחילונים. מהנתונים עולה כי החילונים צופים בטלוויזיה שעות רבות יותר – 35% מהם צפו בטלוויזיה מעל שעתיים ביום, זאת לעומת 28% מהדתיים והמסורתיים ו-1% בלבד מהחרדים. 





מקורות: עיבוד לנתוני הסקר החברתי של הלמ"ס 2011, נתוני הועדה הישראלית למדרוג 2011 

















יום שלישי, 23 באוקטובר 2012

חוג הסילון

אביאל ילינק

בטור קודם נבחנו כמה סוגיות העוסקות בתרבות הפנאי של תושבי ירושלים. השבוע נמשיך לבחון את תרבות הפנאי של הירושלמים ונתבונן בהיבט אחר – מידת ההשתתפות בחוגים. הכוונה היא לשלל המסגרות בהן מועברים שיעורים וסדנאות, מתקיימות פעילויות ספורט וכושר גופני ומתקיימים קורסים שונים (לא כולל קורסים להכשרה מקצועית, השתלמות או לימודים אקדמיים). 

במסגרת הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2011 נשאלו בני 20 ומעלה האם בשנים-עשר החודשים האחרונים הם השתתפו בחוגים או בקורסים. מהנתונים עולה ש-23% מתושבי ירושלים השתתפו בחוגים בשנה שלפני עריכת הסקר, שיעור הדומה לממוצע בישראל (24%), גבוה מהשיעור באשדוד (21%), אך נמוך מהשיעור בראשון לציון (25), בחיפה (27%) ובתל אביב (37%). מהסקר עולה חלוקה מגדרית מעניינת בקרב תושבי ישראל: נשים השתתפו בחוגים בשיעור הגבוה ב -40% משל גברים. שיעור ההשתתפות בחוגים בקרב נשים עמד על 28% לעומת 20% בלבד אצל גברים. 

ככלל, החוגים המועדפים על ידי האוכלוסייה הם חוגי ספורט כדוגמת התעמלות, אימון בחדר כושר או משחקי ספורט למיניהם. שיעור המשתתפים בחוגי ספורט (מאלו שענו שהשתתפו בחוגים) בירושלים עמד על 56% והיה נמוך מהממוצע בישראל (62%), מהשיעור בתל אביב (63%), ומהשיעור בחיפה (81%). כצפוי, שיעור תושבי ירושלים שהשתתפו בשיעורי יהדות, תורה או דת היה הגבוה מבין תושבי הערים הגדולות ועמד על 37%. זאת בהשוואה ל-21% בישראל, ו-12% בתל אביב ובחיפה. חוגים נפוצים נוספים בקרב האוכלוסייה הם חוגי אמנות כגון מלאכת יד, כתיבה יוצרת, ציור, צילום וכד'. 13% מהירושלמים שדיווחו כי הם משתתפים בחוגים בחרו באחד מהחוגים הללו, שיעור זהה לזה שבחיפה ונמוך ביחס לתושבי ישראל (14%) ולתושבי תל אביב (16%). 





מקור: עיבוד לנתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 

שיעור ההשתתפות בחוגים (מאלו שענו שהשתתפו בחוגים) בקרב תושבי ירושלים בשנת 2011: 

ספורט 56%, שיעורי תורה, יהדות ודת 37%, חוגי אמנות 13%, לימודי שפות 7%, שיעורי רוחניות 5%, משחקי חשיבה או קלפים 4%, מוסיקה 4%, תרבות (קלנוע ספרות וכד') 4%, מיומנויות מחשב 4%, 

יום ראשון, 14 באוקטובר 2012

שלב הבתים

יאיר אסף-שפירא 


בשנת 2011 הסתיימה בירושלים בנייתן של 1,360 יחידות דיור. סיום הבנייה הוא סופו של תהליך ממושך הכולל שלבים רבים, ביניהם ייזום הבנייה, עריכת תכנית מפורטת ותהליך אישורה, הוצאת היתר ותחילת הבנייה, ותהליך הבנייה עצמו. בשל משך הזמן הארוך מייזום הבנייה ועד לסיומה, רצוי לבחון את כל שלבי התהליך, שכן שינוי במדיניות כיום עתיד להשפיע על כמות יחידות הדיור רק בעוד זמן רב. 


מספרן של התחלות הבנייה בירושלים באותה שנה היה גבוה ממספרן של הדירות שהסתיימו, ועמד על 2,160 יחידות דיור. עובדה זו יכולה הייתה ללמדנו על עלייה צפויה במספר יחידות הדיור שתסתיימנה בעתיד, אך במבט לאחור ניכר כי מאז שנת 2005 עולה מספר התחלות הבנייה על מספר היחידות שבנייתן מסתיימת בכל שנה (למעט שנת 2008). בסך הכל, מאז שנת 2005 הוחל בבנייתן של 14,950 יחידות דיור בירושלים, אך מספר היחידות שהסתיימו, כולל יחידות שבנייתן החלה טרם שנת 2005, היה רק 12,960. הפער של 1,990 יחידות דיור נובע מהתארכות הבנייה או הפסקתה בחלק מן הפרוייקטים. פער זה אינו ייחודי לירושלים, והוא עמד בישראל כולה על 24,430 יחידות דיור מאז שנת 2005. בכל המחוזות, למעט מחוז יו"ש עלה מספר היחידות שבנייתן החלה על מספר היחידות שהסתיימו. 


לפני תחילת הבנייה נערך תכנון, אשר לעיתים אורך זמן רב עד לאישור התכנית. בשנת 2011 אושרו בירושלים תכניות ל-4,765 יחידות דיור. ניתן להניח כי לא כל היחידות הללו תתממשנה, וכי שיעור המימוש שלהן יהיה נמוך משמעותית מזה של היחידות שהוחל בבנייתן. 


בהשוואה ארצית ניכר כי בעוד שחלקן של יחידות הדיור בירושלים בגמר הבנייה בישראל עומד על 4%, ושיעורן של התחלות הבנייה בעיר על 5% מישראל, הרי ששיעורן של היחידות שאושרו בעיר מכלל היחידות שאושרו בישראל בשנת 2011 עמד על 16%.



מקורות: נתוני בנייה - הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנתון התכנון - מינהל התכנון במשרד הפנים

יום ראשון, 9 בספטמבר 2012

השכלה בין דורית

איתן בלואר

נהוג לאמר שחלומה של כל אמא יהודיה הוא שילדיה ירכשו השכלה. אך מסתבר כי בכל הקשור ללימודים גבוהים קיימת שונות במידת הציפיות של ההורים, שנובעת בין היתר ממידת השכלתם. מתברר כי ככל שהשכלתם של ההורים גבוהה יותר כך הצפיות שילדיהם ירכשו השכלה גבוהה עולות. בשנת 2011 כ- 68% מההורים הירושלמים בני 20 ומעלה שהשכלתם עד 12 שנות לימוד (ללא תעודת בגרות) ציינו שהם מצפים מילדיהם להשלים תואר ממוסד על תיכוני או אקדמי. שיעור זה עמד על 75% בקרב הורים בעלי תעודת בגרות ועל 80% בקרב הורים שהשכלתם היא על תיכונית ומעלה. בישראל השיעורים היו גבוהים יותר. כ- 77% מההורים שהשכלתם עד 12 שנות לימוד (ללא תעודת בגרות) ציינו שהם מצפים מילדיהם להשלים תואר ממוסד על תיכוני או אקדמי. השיעור בקרב הורים בעלי תעודת בגרות (84%) ובקרב הורים שהשכלתם היא על תיכונית ומעלה (85%) היה דומה. 

ומה באשר להגשמת הציפיות? בחינה של השכלת האמהות והשכלת ילדיהן עשויה להעיד על קיומו של קשר חיובי ביניהם, כמו גם על מוביליות השכלתית. בשנת 2011 כ-64% מכלל הירושלמים בני 20 ומעלה ציינו שהשכלתה של אימם אינה עולה על 12 שנות לימוד. לעומתם, כ-25% ציינו שהשכלת אימם היא על תיכונית ומעלה. מבין הילדים לאם שהשכלתה 12 שנות לימוד ומטה, ציינו 29% כי השכלתם היא על תיכונית ומעלה, שיעורם של בעלי השכלה כזו בקרב הילדים לאם שהשכלתה על תיכונית ומעלה היה גבוה בהרבה, ועמד על 51%. 

באשר למוביליות ההשכלתית, ניכר כי בירושלים שיעור הילדים שהשכלתם עולה על זו של הוריהם נופל מזה שבישראל. כך בעוד שבירושלים 58% מהילדים שאימם היא בעלת השכלה של 12 שנות לימוד ציינו כי השכלתם עולה על זו של אמם, הרי שבישראל היה השיעור גבוה יותר, ועמד על 65%. 


מקור: הסקר החברתי 2011, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

יום שני, 3 בספטמבר 2012

הקהילה האתיופית בירושלים

אביאל ילינק 

מזה כחצי שנה מנהלים פעילים בני העדה האתיופית מאהל מחאה מול משרד ראש הממשלה בירושלים כנגד הגזענות כלפיהם בחברה הישראלית ולמען שוויון הזדמנויות. המחאה נולדה בעקבות מספר מקרים בהם הופרדו תלמידים ממוצא אתיופי מחבריהם לבית הספר. בני הקהילה טוענים גם לאפליה בבואם לשכור דירות, לאפליה בשוק התעסוקה ולקיפוח תרבותי מצד הממסד הישראלי. 

הקהילה האתיופית בישראל התגבשה בעקבות גלי העלייה שהחלו עם מבצע "משה" בשנת 1984, ונמשכו לאורך שנות ה-90' ושנות האלפיים. רגע השיא של עלייה זו במבצע "שלמה" בשנת 1991 במסגרתו הועלו כ-14 אלף מיהודי אתיופיה באמצעות רכבת אווירית שנמשכה סוף שבוע בודד. 

האוכלוסייה ממוצא אתיופי בישראל נאמדת בכ-120 אלף נפש והיא מהווה 1.6% מאוכלוסיית המדינה. זו אוכלוסייה צעירה יחסית - מעל 70% מהאוכלוסייה מתחת לגיל 34. כמו כן, 34% מבני הקהילה האתיופית כיום הם ילידי ישראל. 

מספרם של בני הקהילה האתיופית המתגוררים בירושלים נמוך יחסית ועומד על כ-5,000 נפש אשר מהווים 0.6% בלבד מאוכלוסיית העיר. גם בשאר הערים הגדולות שיעור בני הקהילה האתיופית נמוך יחסית – בחיפה מתגוררים כ-4,300 (1.6%) ובתל אביב כ- 2,000 בלבד (0.5%). העיר בעלת המספר הגבוה ביותר היא נתניה בה מתגוררים כ-10,000 מבני הקהילה שמהווים 5.3% מהאוכלוסייה בעיר. בני הקהילה האתיופית מהווים שיעור גבוה יחסית מהאוכלוסייה בקריית מלאכי (15.5%), עפולה (8.2%), יבנה (7.3%), קריית גת (6.7%) וחדרה (6%). 

ומה לגבי הישובים סביב ירושלים? בבית שמש מתגוררים כ-3,100 מבני הקהילה האתיופית והם מהווים 3.9% מהאוכלוסייה של העיר. במבשרת ציון מתגוררים כ-1,100 (4.7%), ובמעלה אדומים כ- 900 (2.6%). בירושלים מספרם בולט במיוחד בשכונת עיר גנים ג' (אזור רחוב הנורית) בה מתגוררים כ-800 מבני הקהילה (24% מאוכלוסיית האזור). כ-500 מתגוררים במבני השיכונים בשכונת תלפיות מערב באזור רחוב הקצין סילבר (15% מאוכלוסיית האזור), כ-400 מתגוררים בשכונת גונן ט' (15%), וכ- 300 מתגוררים בחלקה המערבי של נווה יעקב. 





מקור: עיבוד לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

יום ראשון, 26 באוגוסט 2012

אל העיר

יאיר אסף-שפירא 

אחד המאפיינים העיקריים של עיר מרכזית היא כוח המשיכה שלה, או מספר האנשים שאינם תושביה, המגיעים אליה. לרוב אנו מודדים את כושר המשיכה על-ידי מספר המועסקים הנכנסים לעיר לצורך עבודה בה - אלו הם היוממים המאפיינים כל עיר מטרופולינית. אך אנשים נכנסים אל העיר המרכזית למגוון מטרות, וביניהן לימודים, תרבות, "סידורים" ועוד. מסתבר כי יוממי התעסוקה כפי הנראה אינם מהווים רוב בקרב הנכנסים לירושלים. למסקנה זו ניתן להגיע על-ידי בדיקת מספר המכוניות הנכנסות לעיר. 

69 אלף מהמועסקים בירושלים בשנים 2009/10 לא היו תושבי העיר, כלומר נכנסו אליה לצורך תעסוקה. אך לפי ספירות תנועה מתברר כי מספר המכוניות שנכנסו לעיר מדי יום היה גבוה בהרבה, ועמד בשנת 2011 על 140 אלף מכוניות מדי יום בימים א'-ה', ומובן שבחלק גדול מהמכוניות יושב יותר מאדם אחד. מספר זה מתייחס לכל שעות היממה. 

הכביש דרכו נכנסות לירושלים בימי חול המספר הרב ביותר של מכוניות הוא כביש 1 מכוון מבשרת ציון, דרכו נכנסות לעיר 59 אלף מכוניות. כבישים נוספים מהם נכנסות מכוניות רבות הם כביש 1 מכוון מעלה אדומים (24 אלף), כביש 404 (המשכו של כביש 443) מכיוון צפון (18 אלף), וכביש 60 מכיוון גוש עציון (13 אלף). 

חשוב לציין כי חלק מהנכנסים אל העיר הם בבחינת "תנועה עוברת" כלומר ממשיכים ליעד אחר. אך ניתן להניח כי בירושלים (בניגוד לתל-אביב למשל) קטן חלקה של תנועה זו. 

שאלה נוספת שניתן לבחון באמצעות ספירות התנועה היא היוממות אל ירושלים לעומת היוממות ממנה. קטע הכביש שנבחן לצורך כך הוא כביש 1 בקטע שורש - שער הגיא. מן הנתונים עולה כי בשעות הבוקר - בין השעות 7:00-10:00 - עולה מספר המכוניות הנוסעות לכיוון ירושלים על מספר המכוניות הנוסעות לכיוון השפלה, בשיעור של 260-650 מכוניות בשעה. לדוגמה בשעה 9:00 נוסעות 2,660 מכוניות בשעה בכיוון ירושלים, לעומת 2,010 לכיוון השפלה. בשעות אחר הצהרים, בין השעות 13:00-17:00 עולה מספר הנוסעים לכיוון השפלה על מספר הנוסעים לכיוון ירושלים בשיעור של 250-600 מכוניות בשעה. לדוגמה בשעה 15:00 נוסעות 2,930 מכוניות לכיוון השפלה, לעומת 2,340 מכוניות בשעה לכיוון ירושלים. יוצא אפוא כי בשעות בהן נוסעים בדרך-כלל אל העבודה, עולה התנועה אל ירושלים על התנועה בכיוון ההפוך, בעוד שבשעות החזרה מהעבודה, המצב הפוך. 



מקורות הנתונים: ספירות תנועה בדרכים לא עירוניות, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקהשנתון סטטיסטי לירושלים 2012, מכון ירושלים לחקר ישראל

יום שני, 20 באוגוסט 2012

ירושלים שפות רבות לה

ליאור להרס 

ההרכב האנושי המגוון בירושלים בא לידי ביטוי גם בהתבוננות על מגוון השפות בעיר. 
על פי נתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2011, שפת האם של 39% מהירושלמים היא עברית ושפת האם של 34% היא ערבית. בקרב הירושלמים ששפת אמם היא ערבית 91% הם ערבים ו-9% הם יהודים. 
שפות האם של שאר הירושלמים נחלקות בין שפות שונות וביניהן אנגלית (6% מהירושלמים), יידיש (5%), רוסית (4%) וצרפתית (3%). בקרב החרדים בירושלים 61% השיבו כי שפת האם שלהם היא עברית לעומת 20% ששפת אמם היא יידיש. בנוסף לכך בקרב החרדים הירושלמים שיידיש היא אינה שפת אמם 21% העידו כי הם יודעים יידיש כשפה נוספת לשפת האם שלהם. 

נתוני הסקר מראים כי 49% מהירושלמים יודעים אנגלית לפחות ברמה של שיחה יומיומית. שיעור זה נמוך מהממוצע הארצי (55%) ומהשיעור בתל-אביב (74%), חיפה (62%) וראשון-לציון (57%). ניתן לראות כי בקרב הציבור היהודי בירושלים קיים קשר בין ידיעת השפה האנגלית לבין מידת הדתיות: 74% מהחילונים דיווחו כי הם יודעים אנגלית לעומת 60% בציבור המסורתי, 47% בציבור הדתי ו-37% מהחרדים. בקרב האוכלוסייה הערבית בעיר 40% השיבו כי הם יודעים אנגלית. 

עוד מראה הסקר כי בקרב הערבים בירושלים 31% מבינים עברית ברמה טובה או טובה מאוד, 39% ברמה בינונית או חלשה ו30% לא מבינים כלל. 37% מערביי ירושלים דיווחו כי הם מדברים עברית במקום עבודתם ו-64% העידו כי הם מתקשים במילוי טפסים וכתיבת מכתבים רשמיים בשפה העברית. 83% מערביי העיר טענו כי הם רוצים שילדיהם ידעו עברית ברמת שפת אם. 
כמו כן הסקר החברתי מלמד כי 74% מתושבי ירושלים מאמינים כי חשוב או חשוב מאוד שבשירותי הממשל יהיו טפסים בשתי השפות - בעברית ובערבית - ו66% מהירושלמים מאמינים כי חשוב או חשוב מאוד שבבתי הספר במגזר היהודי ילמדו את השפה הערבית כמקצוע חובה. 



מקור הנתונים: עיבוד לנתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 2011 



יום ראשון, 12 באוגוסט 2012

מה עושים הירושלמים בשעות הפנאי?

אביאל ילינק 

הסקר החברתי השנתי שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כלל השנה שאלות שעוסקות בתרבות הפנאי של תושבי ישראל. בין השאר נשאלו הנסקרים בסקר האם ביקרו בהצגות תיאטרון, מופעי בידור או הצגות ילדים בשנה האחרונה. מהנתונים עולה כי רק 28% מתושבי ירושלים ביקרו באחד מן המופעים הנ"ל בשנה האחרונה. שיעור זה הוא נמוך מאוד בהשוואה לשיעור בקרב תושבי תל אביב-יפו (63%), ראשון לציון ופתח תקווה (59%) וחיפה (52%). 

שיעור המבקרים הנמוך מושפע מהרכב קבוצות האוכלוסייה בעיר. כך למשל, במגזר היהודי, רק 9% מהירושלמים שהגדירו עצמם כחרדים ביקרו באירועי תרבות מהסוג הנ"ל וזאת לעומת 46% מהדתיים ו-68% מהחילונים. השוני בשיעור המבקרים קיים גם בין תושביה היהודים של ירושלים לבין תושביה הערבים. שיעור המבקרים בקרב היהודים עמד על 38% ואילו בקרב הערבים הוא עמד על 7% בלבד. 

שיעור הירושלמים שמבקרים בקולנוע מושפע גם הוא מהרכב קבוצות האוכלוסייה בעיר. שיעור המבקרים בקולנוע בקרב הירושלמים עמד על 25% והיה נמוך לעומת השיעור בתל אביב (66%), ראשון לציון (55%), חיפה (50%) ופתח תקווה (49%). 

ומה לגבי קריאת ספרים? שיעור הירושלמים שדיווחו כי קראו ספרים בשעות הפנאי בשנה האחרונה עמד על 63% והיה נמוך מהשיעור בפתח תקווה (64%), בראשון לציון (65%), בחיפה (67%) ובתל אביב –יפו (72%). מידת הדתיות בקרב היהודים אינה משפיעה באופן מיוחד על שיעורי קריאת ספרים והם דומים בין הקבוצות השונות. לעומת זאת ניכר בירושלים שוני בין היהודים לערבים - שיעור היהודים שקראו ספרים בשנה האחרונה עמד על 72% והיה גבוה מזה של הערבים שעמד על 43%. 

מעניין לציין כי בין הירושלמים שדיווחו כי קראו ספרים, 40% הקדישו לכך עד שעתיים בשבוע, 29% הקדישו לכך בין שעתיים לחמש שעות בשבוע, 12% בין חמש לעשר שעות בשבוע, ו-10% הקדישו לקריאת ספרים עשר שעות ויותר. 9% נוספים דיווחו כי אינם קוראים באופן קבוע. 



מקור: עיבוד לנתוני הסקר החברתי של הלמ"ס 2011 







יום רביעי, 1 באוגוסט 2012

עבודה נעימה

אביאל ילינק 

במסגרת הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נשאלו הנסקרים (בני 20 ומעלה) לגבי שביעות רצונם ממקום עבודתם ומההכנסה שלהם. כמו כן הם נשאלו לגבי החשש שלהם לאבד את מקום העבודה. 

מהסקר עולה כי בשנים 2008-2010 (ממוצע השנים) 83% מתושבי ירושלים היו מרוצים או מרוצים מאד ממקום עבודתם, 13% היו לא כל כך מרוצים, ורק 4% לא היו מרוצים כלל. בישראל, בחיפה ובראשון לציון התמונה חיובית אף יותר ו-86% מהתושבים בהן היו מרוצים או מרוצים מאד ממקום עבודתם. בתל אביב שיעור המרוצים או המרוצים מאד היה הגבוה ביותר ועמד על 88%. שיעור נמוך יותר נמדד באשדוד בה השיעור עמד על 78%. 

רוב תושבי ירושלים מרוצים אם כן ממקום עבודתם, אך מה לגבי ההכנסה? שיעור שביעות הרצון (מרוצים או מרוצים מאד) מההכנסה בקרב תושבי ירושלים עמד על 56%. שיעור זה היה גבוה מזה שבאשדוד (47%), ראשון לציון (53%) וישראל (55%), ונמוך מהשיעור בחיפה (57%) ובתל אביב (58%). מעניין כי שיעור הירושלמים שהיו מרוצים מאד מהכנסתם עמד על 11% והיה הגבוה מבין הערים הגדולות בישראל. 

ומה באשר לשביעות הרצון מהמצב הכלכלי? מהנתונים עולה כי תושבי ירושלים שבעי רצון למדי ממצבם הכלכלי ביחס לתושבי הערים הגדולות בארץ. שיעור הירושלמים שהיו מרוצים או מרוצים מאד ממצבם הכלכלי עמד על 59% והיה גבוה מהממוצע בישראל (58%), ומהשיעור בתל אביב (57%), חיפה וראשון לציון (55%), ואשדוד (48%). מעניין לציין כי שיעור הירושלמים שהיו מרוצים מאד ממצבם הכלכלי עמד על 17% והיה גבוה באופן משמעותי מהממוצע בישראל (10%), ומיתר הערים הגדולות (6-9%). 



מקור הנתונים: הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

יום שלישי, 24 ביולי 2012

רוח סטודנטיאלית בירושלים

איתן בלואר 
בשנים האחרונות משקיעות עיריית ירושלים והרשות לפיתוח ירושלים מאמצים רבים למשוך סטודנטים ללמוד בעיר ולהשתקע בה בתום לימודיהם. מספרם של הסטודנטים הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה בירושלים עולה עם השנים. בשנת תשע"א (2010/2011) למדו בירושלים כ- 36,500 סטודנטים שהיוו 15% מכלל הסטודנטים בישראל, עליה של 3% לעומת שנת תש"ע בה למדו בירושלים 35,600 סטודנטים, ועלייה של 26% לעומת שנת תש"ס (1999/2000). האוניברסיטה העברית היא המוסד להשכלה גבוהה בעל מספר הסטודנטים הגבוה ביותר בעיר. מספר זה עמד בשנת תשע"א על 20,400 והיווה 56% מתוך כלל הסטודנטים שלמדו במוסדות להשכלה גבוהה בירושלים. 10,800 למדו במכללות האקדמיות בעיר (30%) ו-5,300 סטודנטים למדו במכללות אקדמיות לחינוך (14%). מתוך כלל הסטודנטים שלמדו במוסדות להשכלה גבוהה בירושלים בשנת תשע"א 34% התגוררו בעיר, 6% התגוררו בשאר יישובי מחוז ירושלים, 18% התגוררו במחוז המרכז, 12% במחוז יו"ש, 9% במחוז תל אביב, 5% במחוז חיפה והיתר (15%) בפריפריה הצפונית והדרומית. 

ניתן לחלק את הסטודנטים שגרים בירושלים על בסיס אלו הלומדים במוסדות להשלכה גבוהה בעיר ואלו הלומדים מחוץ לעיר. מספר הסטודנטים שהתגוררו בירושלים בשנת תשע"א עמד על 22,100. מתוכם 12,300 סטודנטים גרו ולמדו בירושלים, והיתר (9,800 סטודנטים ירושלמים) למדו במוסדות להשכלה גבוהה מחוץ לירושלים. הסטודנטים לתואר ראשון שהתגוררו בירושלים נטו יותר למקצועות בתחום מדעי הרוח בהשוואה לכלל הסטודנטים בארץ. אחוז הסטודנטים שהתגוררו בירושלים בשנת תשע"א ולמדו מקצועות מתחום מדעי הרוח עמד על 36% והוא היה גבוה בהשוואה לישראל (26%). לעומת זאת שיעורם של הסטודנטים שהתגוררו בירושלים ולמדו את מקצועות מדעי החברה (27%) היה נמוך בהשוואה בישראל (34%). 



מקור: עיבוד לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

יום חמישי, 19 ביולי 2012

באיזו עיר בונים הכי הרבה?

יאיר אסף-שפירא 

לאחרונה פרסמו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומשרד הפנים את הפרסום השנתי "הרשויות המקומיות", המאפשר להשוות בין רשויות שונות בישראל במימדים רבים. אחד ממימדים אלו הוא בנייה. הנתונים מתייחסים לשנת 2010, וכוללים עיריות ומועצות מקומיות. 

הרשות בה הסתיימה בנייתן של מספר יחידות הדיור הרב ביותר היא ירושלים, בה נבנו 1,810 דירות. בשלוש רשויות נוספות נבנו מעל 1,000 דירות: נתניה (1,530), תל-אביב - יפו (1,520), ופתח תקווה (1,030). 

אך בעוד שירושלים הובילה מבין הרשויות במספר הדירות, הרי שבהשוואת אזור ירושלים לאזור תל-אביב, התמונה שונה. בעוד שבאזור תל-אביב, שהוגדר לצורך העניין כמחוזות תל-אביב והמרכז, נבנו 13,940 דירות (51% מכלל הדירות שבנייתן הסתיימה), הרי שבאזור ירושלים, שהוגדר כמחוזות ירושלים ויו"ש, נבנו רק 3,460 דירות (13%). זאת ועוד - במחוז יו"ש, שהוגדר כסביבות ירושלים, רק כחצי מהדירות שנבנו היו בסביבתה המיידית של העיר. ניכר אפוא כי קיימת התקבצות של הבנייה באזור מרכז הארץ. ניתן לראות זאת גם בבחינת גמר הבנייה של דירות לפי המרחק מגבול תל-אביב - יפו. 66% מהדירות היו במרחק של 50 ק"מ או פחות מגבולה של תל-אביב. 

חשוב לבחון את מספר הדירות הנבנות גם ביחס למספר הדירות הקיימות ברשות המקומית. בחינה זו מצביעה על עוצמת השינוי העובר על האזור. בהשוואה זו נמצא כי בעיר ירושלים הסתיימה בנייתן של 9 דירות לכל 1,000 יחידות דיור קיימות - מעט יותר מאשר בתל-אביב - יפו (8). ככלל, הישובים המקיפים את העיר עוברים שינוי חד יותר מהעיר עצמה. כך לדוגמה בגבעת זאב נבנו 49 דירות לכל 1,000 דירות קיימות, במעלה אדומים 24, בבית-שמש 18, ובאבו-גוש 13. יוצאות מן הכלל ביתר עילית ומבשרת ציון, בהן נבנו 4 ו-2 דירות (בהתאמה) לכל 1,000 דירות קיימות. 



מקור הנתונים: הרשויות המקומיות בישראל 2010, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומשרד הפנים


יום ראשון, 15 ביולי 2012

פועלי כל העולם התאחדו?

ליאור להרס 

ההסתדרות הכללית הוקמה בשנת 1920 כאבן יסוד בתהליך הקמת המדינה ומאז ועד היום היא איגוד העובדים הגדול בישראל. בשנת 1930 הוקמה לצדה הסתדרות העובדים הלאומית ובשנת 2007 הוקם ארגון עובדים נוסף בשם "כוח לעובדים" שקם כתוצאה מביקורת על תפקודה של ההסתדרות הכללית. מטרתם של איגודי העובדים היא לדאוג לזכויות העובדים, לפעול לשיפור תנאי העסקה ולנהל משא ומתן על הסכמים קיבוציים. 

על פי נתוני ההסתדרות הכללית החדשה (ממרץ 2012) חברים בארגון 660,187 איש. במרחב ירושלים רשומים 66,537 חברי הסתדרות המהווים 10% מחברי הארגון. שיעור זה כפול מחלקו של מרחב תל אביב (5%) ושל מרחב ראשון לציון (5%) והבדל זה נובע ככל הנראה מכך ששיעור העובדים הירושלמים במגזר הציבורי גבוה מאשר בערים אלו. חלקו של מרחב העיר חיפה, המכונה "עיר פועלים", בקרב חברי ההסתדרות, דומה לזה של ירושלים ועומד על 9% מחברי הארגון. 

ההסתדרות מורכבת מכמה איגודים מקצועיים. האיגוד הגדול ביותר הוא עובדי הרשויות המקומיות (15% מחברי ההסתדרות), אחריו עובדי המדינה (12%) והעובדים בחקלאות, כימיה ושמירה (9%). לעומת זאת בין המקצועות בהם ההתאגדות היא הקטנה ביותר ניתן לציין את המטפלים ביצירה והבעה (חבר הסתדרות אחד), עובדי תקשורת ואמנים (3 חברים) ושינניות (7 חברות). הנתונים מראים כי 71% מחברי ההסתדרות הכללית הם ילידי הארץ בעוד ש-20% הם עולים ותיקים ו-9% הם עולים חדשים. חלוקה על פי גיל מראה כי 24% מחברי ההסתדרות הם צעירים עד גיל 34, 52% נמצאים בטווח הגילאים שבין 35-59 ו-19% הם מעל גיל 60. 

בבחירות שנערכו למוסדות ההסתדרות במאי 2012 בחרו 66.6% מהמצביעים בעופר עיני לתפקיד יושב הראש לעומת 33.3% שבחרו באיתן כבל. במרחב ירושלים שיעורי התמיכה בעופר עיני עמדו על 69.1%. שיעור התמיכה בירושלים ברשימתו של עיני לועידת ההסתדרות (68.3%) היו גם הם גבוהים יותר מהממוצע הארצי (64.9%) ומשיעור התמיכה במרחב תל אביב (56.7%), חיפה (62.7%) וראשל"צ (64.1%). 




יום ראשון, 8 ביולי 2012

באמונה שלמה

אביאל ילינק 

אוכלוסיית ירושלים מגוונת ומורכבת מקבוצות בעלות מאפיינים שונים, ובכלל זו קבוצות השונות זו מזו במידת הדתיות שלהן. 

מהסקר החברתי שעורכת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בקרב בני 20 ומעלה עולה שבשנים 2008-2010 (ממוצע השנים) 31% מהיהודים בירושלים הגדירו את עצמם מסורתיים, 29% הגדירו את עצמם חרדים, 21% דתיים ו-19% חילוניים. שיעור היהודים בני 20 ומעלה בירושלים שהגדירו עצמם חרדים היה הגבוה מבין הערים הגדולות בישראל והיה גבוה באופן משמעותי משיעור החרדים בישראל (8%). לשם השוואה, שיעור החרדים בתל אביב היה 2%, בחיפה 3%, ובראשון לציון 1% בלבד. שיעור הדתיים בירושלים (21%) היה אף הוא גבוה ביחס לממוצע בישראל (10%). שיעור המסורתיים (מסורתי דתי ומסורתי לא כל כך דתי) בירושלים עמד על 31% והיה נמוך מהממוצע בישראל (39%) והנמוך מבין הערים הגדולות בישראל. ומה לגבי החילונים? שיעור החילונים בירושלים (19%) היה נמוך מאד בהשוואה לישראל (42%), והיה הנמוך מבין הערים הגדולות בישראל. שיעור החילונים בתל אביב למשל היה הגבוה מבין הערים הגדולות ועמד על 59%, בהשוואה ל- 58% בחיפה, 47% בראשון לציון, ו-32% באשדוד. 

גם בקרב המגזר הלא יהודי הייתה מידת הדתיות בירושלים גבוהה יותר מהממוצע בישראל ומבערים הגדולות בארץ. מהנתונים עולה כי 14% מהירושלמים הלא יהודים הגדירו עצמם כדתיים מאד. זאת לעומת 60% שהגדירו עצמם כדתיים, 21% כלא כל כך דתיים ו-5% כלא דתיים. לשם השוואה, בישראל רק 7% מהלא יהודים הגדירו עצמם כדתיים מאד (חצי מהשיעור בירושלים), 46% הגדירו עצמם דתיים, 26% לא כל כך דתיים, ו-21% לא דתיים (פי ארבע מהשיעור בירושלים). בחיפה ובתל אביב-יפו מידת הדתיות של הלא יהודים הייתה נמוכה במיוחד. שיעור הדתיים מאד עמד בערים אלה על 1%-2% ושיעור הדתיים עמד על 23% ו-22% בהתאמה. 




מקור: עיבוד לנתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

יום חמישי, 5 ביולי 2012

שכר מגדרי:בירושלים נשים מרוויחות יותר

איתן בלואר 

שוק התעסוקה בירושלים מתאפיין בהבדלים גדולים בשכר בין קבוצות האוכלוסייה השונות. בנוסף ישנם הבדלים גדולים בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה של הקבוצות השונות. שיעורי השתתפות נמוכים יחסית בכוח העבודה נמצאו בקרב הגברים החרדיים ובקרב הנשים הערביות. מאפיינים אלו יצרו תופעה ייחודית בירושלים שבה ישנו פער נמוך יחסית בין גובה השכר החודשי הממוצע של אוכלוסיית הגברים לזו של הנשים, אך פער גבוה במספר שעות העבודה הממוצע שלהם. בשנת 2010 השכר הממוצע (ברוטו) לחודש עבודה של שכיר בירושלים היה 7,300 ש"ח והוא היה נמוך בהשוואה לתל אביב (10,200 ש"ח) ולישראל (8,600 ש"ח). בחינה מעמיקה יותר של השכר לפי מגדר, מצביעה על פער של 29% בין השכר הממוצע (ברוטו) לחודש עבודה של הגברים בירושלים (8,100 ש"ח) לעומת זה של הנשים (6,300 ש"ח). פער זה היה נמוך בהשוואה לתל אביב וישראל שבהן השכר הממוצע של הגברים היה גבוה מזה של הנשים ב-51%. 

מגמה הפוכה קיימת לגבי הפער בין ממוצע שעות העבודה השבועיות של הגברים לזה של הנשים. מספר שעות העבודה השבועי הממוצע של הגברים בירושלים (44 שעות שבועיות) היה גבוה מזה של הנשים (33 שעות שבועיות) ב- 33%. פער זה היה גבוה בהשוואה לתל אביב שבה ממוצע שעות העבודה השבועיות של הגברים היה גבוה מזה של הנשים ב- 13%, ולישראל בה הפער היה 25%. 

שתי תופעות אלו יצרו מצב שבו השכר הממוצע (ברוטו) לשעה של הנשים בירושלים (43 ש"ח) גבוה מזה של הגברים (41 ש"ח) ב-5%. מצב זה שונה למצב בישראל שבה השכר הממוצע לשעה של הנשים (43 ש"ח) נמוך מזה של הגברים (51 ש"ח) ב- 16%, ובתל אביב בה השכר הממוצע לשעה של הנשים (50 ש"ח) נמוך מזה של הגברים (59 ש"ח) ב- 15%. 



מקור: סקר הכנסות 2012, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

יום ראשון, 17 ביוני 2012

השוכר הצעיר


יאיר אסף שפירא

בשנים 2009-2010 (ממוצע), מבין 431 אלף בני 20+ בירושלים, התגוררו 262 אלף (61%) בדירה בבעלותם, ו-13 אלף (31%) בדירה בשכירות. היתר התגוררו בהסדרים אחרים, כגון דירה השייכת לבן משפחה או חבר. אחוז השוכרים בירושלים דמה לאחוז בחיפה (30%), היה גבוה לעומת האחוז בישראל (23%), ונמוך ביחס לתל-אביב - יפו (41%). 

כצפוי, שיעור השוכרים אינו דומה בכל קבוצות הגיל. השיעור הגבוה ביותר נמדד בקרב תושבי ירושלים בני 20-29, ש-42% מהם התגוררו בשכירות - שיעור גבוה בהרבה מזה שבישראל (29%). ככל שעולה הגיל, כך יורד שיעור השוכרים דירה, אך בעוד שבקרב בני 30-39 היה שיעור השוכרים (40%) נמוך אך במקצת מאשר בקרב בני 20-29, הרי שבקרב בני 40-54 השיעור ירד לכחצי (22%), ובקרב בני 55 ומעלה הוא ירד עוד במקצת (18%). רק בקבוצת גיל זו דומה השיעור לזה שבישראל (17%). 

קיימת שונות רבה בין המתגוררים בשכירות לבין המתגוררים בדירה בבעלותם, בוותק המגורים בדירה. בעוד שבקרב השוכרים בירושלים כשליש (34%) התגוררו בדירה (בזמן הסקר) תקופה של חצי שנה עד שנה, רק 6% מהמתגוררים בדירה בבעלותם ציינו שזו התקופה בה הם מתגוררים בדירתם. גם תקופת מגורים של שנה וחצי עד 5 שנים אפיינה את השוכרים (32%) יותר מאשר את בעלי הדירות (15%). תקופת מגורים של 5.5 עד 10 שנים אפיינה את שתי הקבוצות במידה שווה (16%), וחלקם של המתגוררים תקופות ארוכות יותר היה גבוה בהרבה בקרב בעלי הדירות (30%-34%) מאשר בקרב השוכרים (7%-12%). 

מקובל להניח כי שוכרי הדירות הם מי שידם אינה משגת לרכוש דירה, אך הנתונים מראים כי לאחוז ניכר מהשוכרים בירושלים (14%) יש דירה אחרת הנמצאת בבעלותם. שיעור דומה נמצא בחיפה (14%), ובישראל (15%), ושיעור אף גבוה מעט בתל-אביב - יפו (18%). 



מקור הנתונים: סקר חברתי 2009, 2010 - הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

יום ראשון, 10 ביוני 2012

האביב הסלולרי

ליאור להרס 

חברת הסלולר הראשונה בישראל החלה לפעול בשנת 1986 ונראה כי מאז מכשיר הטלפון הנייד שינה בצורה משמעותית את אורחות חיינו. שוק התקשורת הסלולרית בישראל עלה לאחרונה לסדר היום הציבורי בעקבות שורה של רפורמות ושינויים שנעשו בתחום שנועדו להגביר את התחרות בשוק ולהביא להורדת המחירים לצרכן. 

על פי נתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2010, ל-91% מתושבי ישראל היה בשנה זו מכשיר טלפון נייד. זאת בהשוואה ל-85% בשנת 2006 ו-77% ב-2002. שיעור בעלי הטלפון הנייד בירושלים היה זהה לממוצע הארצי (91%) ונמוך במעט מהשיעור בתל-אביב (92%), חיפה (93%) וראשון לציון (96%). נתוני הסקר מראים כי שיעור התושבים הירושלמים שנהגו להשתמש בפונקציות שונות הנוגעות לטלפון הנייד נמוך ביחס לערים הגדולות בישראל. כך למשל הנתונים מראים כי שיעור הירושלמים ששלחו מסרון בחודש שקדם לעריכת הסקר (בקרב בעלי הטלפון הנייד) עמד על 54% וזאת לעומת 79% בקרב תושבי תל-אביב ו-66% בחיפה. ניתן לראות זאת גם בשאלה לגבי שימוש באינטרנט דרך הטלפון הנייד – 12% בירושלים לעומת 23% בתל-אביב ו-21% בחיפה – ולגבי שימוש במצלמה דרך הטלפון הנייד – 44% בירושלים לעומת 58% בתל-אביב 
ו-52% בחיפה. 

הנתונים מעידים על קשר בין מידת דתיות לבין שיעור המחזיקים בטלפון נייד בישראל. בציבור היהודי ניתן לראות כי שיעור בעלי הטלפון הנייד בקרב החילוניים (95%) היה גבוה מהשיעור בקרב האוכלוסייה המסורתית-דתית (91%), הדתית (90%) והחרדית (86%) וגם בציבור הלא-יהודי שיעורם באוכלוסייה הלא-דתית (92%) היה גבוה מהשיעור בקרב הדתיים (78%) והדתיים מאוד (67%). ניתן לזהות הבדלים גם בניתוח על פי טווח גילאי. כך למשל בעוד שבקרב האוכלוסייה בגילאים שבין 20 ל-44 שיעור בעלי הטלפון הנייד עלה על 95%, השיעור בקרב הגילאים 65-74 היה 81% ובגילאים 75 ומעלה השיעור היה 61%.



מקור הנתונים: עיבוד לנתוני הסקר החברתי של הלמ"ס 



יום שני, 4 ביוני 2012

זכאות לתעודת בגרות

ענבל דורון 

בימים אלה אלפי תלמידים בישראל שוקדים במרץ על לימודיהם וניגשים לבחינות הבגרות של משרד החינוך. 

נתוני הזכאות לבגרות מראים כי קיים קשר בין המעמד החברתי-כלכלי של האוכלוסייה לבין שיעור הזכאות לתעודת בגרות. ככל שהמעמד החברתי-כלכלי גבוה יותר, עולה שיעור הזכאות לתעודת בגרות. ביישובים (המונים מעל 10,000 תושבים) שאוכלוסייתם משתייכת למעמד חברתי-כלכלי גבוה, היה שיעור הזכאים לתעודת בגרות (מקרב תלמידי י"ב) בשנת תש"ע (2009/10) 66%, שיעור זה ירד ל-64% ביישובים בהם אוכלוסייה ממעמד בינוני ול-51% ביישובים בהם אוכלוסייה ממעמד נמוך. השיעור הממוצע בישראל היה 59%. (החלוקה למעמד חברתי-כלכלי מתבססת על מדרג הטיפוח שמחושב על ידי משרד החינוך). 

על פי נתוני עיריית ירושלים לשנת תש"ע (2009/2010) מנו תלמידי כיתות י"ב (בחינוך הממלכתי, הממלכתי-דתי, החרדי העצמאי והערבי העירוני) תושבי ירושלים 5,900 תלמידים, 88% מהם למדו בעיר. שיעור תלמידי י"ב שגרו בעיר וניגשו לבחינות הבגרות עמד על 77%. 

שיעור תלמידי י"ב שניגשו לבגרות בבתי הספר שבפיקוח הממלכתי והממלכתי-דתי היה גבוה מאוד ועמד על 94%. שיעור הזכאות לתעודת בגרות מקרב תלמידי י"ב בבתי הספר שבפיקוח הממלכתי-דתי עמד על 68% ובבתי הספר בפיקוח הממלכתי על 64%. שיעורים אלה היו דומים לישראל (66% בחינוך הממלכתי-דתי ו-64% בחינוך הממלכתי). 

בבתי הספר בחינוך החרדי (בתי ספר המגישים לבגרות, לא כולל בתי ספר עם תכנית לימוד עצמאית) ניגשו לבחינות הבגרות 39% מתלמידי כיתות י"ב. שיעור הזכאות בחינוך החרדי עמד על 11% בלבד מקרב כלל תלמידי י"ב שלמדו בבתי ספר שמגישים לבגרות. 

שיעור הזכאות לתעודת בגרות של כלל התלמידים בכיתות י"ב בירושלים עמד בתש"ע (2009/10) על 46%. נתון זה כורך ביחד את כל מגזרי החינוך והאוכלוסייה בירושלים שביניהם הבדלים גדולים בשיעורי זכאות לבגרות. שיעורי הזכאות הנמוכים במגזר החרדי הנמיכו את שיעורי הזכאות של כלל תלמידי ירושלים. 



מקור הנתונים: משרד החינוך, נתוני בחינות בגרות תש"ע, עיריית ירושלים, דוחות משרד החינוך לרשות המקומית. 

יום שני, 28 במאי 2012

תורה ועבודה

אביאל ילינק 

נושא ההשתתפות בכוח העבודה נמצא על סדר היום הציבורי ומהווה אחד מסלעי המחלוקת המשסעים את החברה הישראלית. מעניין לבדוק אם כן מה מידת הקשר בין ההשתתפות בכוח העבודה לבין מידת הדתיות. 

מנתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ממוצע השנים 2008-2010) עולה כי אכן קיים קשר בין שיעור ההשתתפות בכוח העבודה לבין מידת הדתיות. קשר זה ניכר גם במגזר היהודי וגם במגזר הלא יהודי, אך במגזר הלא יהודי הוא בולט באופן מיוחד. במגזר זה ניכרת קורלציה ברורה ועקבית בין מידת הדתיות לבין מידת ההשתתפות בכוח העבודה – ככל שמידת הדתיות עולה כך מידת ההשתתפות בכוח העבודה יורדת. מגמה זו נכונה גם לירושלים וגם לישראל. מעניין לציין כי מידת ההשתתפות בכוח העבודה בישראל הייתה גבוהה יותר בכל הקטגוריות מזו שבירושלים. 

מהנתונים עולה כי במגזר הלא יהודי בירושלים, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב הנשאלים בני 20 ומעלה שהגדירו עצמם כלא דתיים עמד על 62% (בהשוואה ל- 72% בישראל). שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב אלו שהגדירו עצמם לא כל כך דתיים עמד על 59% (לעומת 61% בישראל), בקרב הדתיים היה שיעור זה 43% (לעומת 41% בישראל), ובקרב הדתיים מאד השיעור עמד על 12% בלבד (20% בישראל). 

במגזר היהודי המצב מעט שונה. כאן, ההבדל העיקרי בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה היה בין הנשאלים שהגדירו עצמם כחרדים לבין הלא חרדים (אלו שהגדירו עצמם כחילוניים, מסורתיים או דתיים). בין הנשאלים הלא חרדים לא ניכרו הבדלים גדולים. שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב לא חרדים בני 20 ומעלה בירושלים עמד על 66%. לעומת זאת, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב החרדים היה נמוך באופן משמעותי ועמד על 44%. בישראל שיעורים אלה היו מעט גבוהים יותר ועמדו על 68% ו-50% בהתאמה. 





מקור: עיבוד לנתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

יום רביעי, 23 במאי 2012

שעת כושר


אביאל ילינק 

מחקרים רבים מדגישים את התרומה שיש לעיסוק בפעילות גופנית לבריאות הגוף, למניעת מחלות ולשיפור ההרגשה הכללית. קיום פעילות גופנית מהווה נדבך מרכזי בניהול אורח חיים בריא ומסייע לשמור על משקל תקין לאורך זמן. כיום גם ברור כי הפעילות הגופנית תורמת להפחתת מתחים ומעלה את רמת האנרגיה והחיוניות בגוף. למרות זאת, לא תמיד אנחנו מוצאים זמן לכך, ולעיתים אנחנו פשוט מתעצלים. 

בהקשר זה, הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2010 מעלה נתונים מעניינים בנוגע למידת העיסוק של הירושלמים בפעילות גופנית. מהנתונים עולה כי כמחצית מהירושלמים (49%), עסקו בפעילות גופנית בשלשת החודשים האחרונים לפני עריכת הסקר. שיעור זה היה נמוך בהשוואה לממוצע בישראל (55%), ולשיעור בתל אביב ובחיפה (61%). הרוב המוחלט של אלו שעסקו בפעילות גופנית עשו זאת לפחות פעם בשבוע, אך לא מעט מהם הקדישו לכך מספר פעמים בשבוע. שיעורם של הירושלמים שדיווחו כי עסקו בפעילות גופנית שלוש פעמים בשבוע או יותר עמד על 30%. שיעור זה היה נמוך בהשוואה לישראל (33%), תל אביב (35%) וחיפה (37%). 

ומה היו הסיבות העיקריות לעיסוק או לחוסר העיסוק בפעילות גופנית? 42% מאלו שעסקו בפעילות גופנית בישראל העידו כי הסיבה העיקרית המניעה אותם היא ההרגשה הטובה שהעיסוק בפעילות גופנית מעניק. 38% עסקו בפעילות גופנית בעיקר משום שהיא תורמת לבריאות ומונעת מחלות, ו-15% משום שהיא מסייעת להרזיה ולשמירה על המשקל. בקרב אלו שלא עסקו בפעילות גופנית, 42% דיווחו כי הסיבה העיקרית לכך הייתה חוסר זמן, 20% דיווחו כי הם סובלים מבעיה בריאותית או גופנית, ו-11% טענו כי הסיבה העיקרית לכך שהם לא עסקו בפעילות גופנית הייתה עייפות. 

מקור: עיבוד לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 

יום ראשון, 13 במאי 2012

עולים לירושלים

איתן בלואר 

מאז קום המדינה נחשבת העליה לישראל כאחד הסממנים המובהקים לעצמאותה של המדינה. ירושלים, בהיותה מרכז העולם היהודי, היוותה מוקד משיכה לעולים חדשים שהגיעו מרחבי העולם. בעשור האחרון שיעורם של העולים שהשתקעו בירושלים, מתוך כלל העולים שהגיעו לישראל, גדל מאוד. בשנת 2011 עמד מספר העולים החדשים שהשתקעו לראשונה בירושלים על 2,200 והם היוו כ- 13% מכלל העולים לישראל. מספר העולים שהשתקעו בירושלים בשנת 2011 היה גבוה בהשוואה למספר העולים שהשתקעו בתל אביב - 800 עולים (5%) ובחיפה - 1,200 עולים (7%). 

לירושלים כח משיכה נמוך יחסית לעולים מעוטי משאבים. לכן, בשנות ה-90', שבהן הגיע לישראל שיעור גבוה של עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, חלקם של העולים שבחרו להשתקע בירושלים מכלל העולים לישראל עמד על כ-7%. שינויים במאפייני העולים לישראל, ובמיוחד עלייה בחלקם של העולים לישראל מארצות הרווחה (בעיקר מארה"ב וממערב אירופה), תרמו לכך שהחל משנת 2002 חלה עלייה ניכרת בשיעור העולים הבוחרים בירושלים כמקום מגוריהם הראשון בישראל. בשנת 2011 36% מהעולים שהשתקעו בירושלים עלו מארה"ב, 20% מצרפת ורק 12% מרוסיה. 

מאפייניהם הסוציו-אקונומיים של העולים בשנות ה-90' ואלו שעלו בשנות האלפיים השפיעו על בחירת שכונת המגורים. השכונות המועדפות על העולים שהשתקעו בירושלים במהלך שנות ה-90' היו שכונת פסגת זאב שבה 17% מאוכלוסיית השכונה היו עולים שהגיעו בשנות ה-90', נווה יעקב (15%) והגבעה הצרפתית (14%). לעומת זאת, השכונות המועדפות על העולים שעלו בעשור הראשון של שנות האלפיים, שחלקם הגדול הגיע מארצות הברית ומצרפת, היו שכונת טלביה ש- 14% מאוכלוסייתה היו עולים חדשים, מרכז העיר (14%) ושכונות רחביה (13%). 



מקור: הודעה לעיתונות "עולים 2011", הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והשנתון הסטטיסטי לירושלים 2012 של מכון ירושלים לחקר ישראל

יום ראשון, 22 באפריל 2012

צומת הבנקים

יאיר אסף-שפירא

1,421 סניפי בנקים פעלו במדינת ישראל בתחילת שנת 2012 (כולל בנקים בישובים יהודיים בשטחי יהודה ושומרון), כלומר 18.1 סניפים לכל 100,000 נפש באוכלוסיית המדינה, שהגיעה ל-7,837,300 בסוף שנת 2011. מספר זה מבטא את הנגישות לשרותים הפיננסיים, והוא נמוך ביחס לרוב מדינות אירופה ואמריקה. כך לדוגמה בהולנד 23 סניפים ל-100,000 נפש, בארה"ב 36, בצרפת 43, באיטליה 67, ובפורטוגל 76. עם זאת, בחלק ממדינות אירופה היחס נמוך, כך לדוגמה אוסטריה, בה הוא עומד על 11. 

פרישתם של סניפי הבנקים בערים השונות, ביחס לאוכלוסייתן של ערים אלו, עשויה להעיד הן על מרכזיותה של עיר ביחס לערים אחרות ולסביבתה, והן על איכות השרות המסופק לציבור בעיר על-ידי הבנקים. 

בירושלים פועלים 138 סניפי בנק מסחריים, המהווים 10% מכלל הסניפים הפועלים בישראל. בדומה לממוצע הארצי, סניפים אלו מגיעים לכדי 17.5 סניפים לכל 100,000 נפש באוכלוסיית העיר, שמנתה 788,000 תושבים (סוף 2010). 

מבין הערים בעלות אוכלוסייה של 50,000 תושבים ומעלה (סוף 2010), בולטת תל-אביב - יפו, בה פועלים 65 סניפים לכל 100,000 תושבים. הדבר נובע מהיותה של תל-אביב - יפו המרכז הפיננסי של ישראל, ומרכז מטרופוליני המספק שירותים לאוכלוסייה גדולה פי כמה ממספר תושבי העיר. ערים נוספות בהן פועלים מספר גבוה של סניפי בנק ביחס לאוכלוסייה הן רמת-גן (45); כפר-סבא (27); ורעננה (26). 

חלק מהשרותים הבנקאיים ניתן לקבל גם בסניפי הדואר. בירושלים פועלים 51 סניפי דואר, או 6.5 סניפים לכל 100,000 נפש. מספר זה נמוך ביחס לערים הגדולות בישראל. כך לדוגמה בתל-אביב - יפו פועלים 13.1 סניפים לכל 100,000 נפש, בחיפה 11.6, באשדוד 10.4, ובבאר-שבע 10.2 סניפים. 




מקורות הנתונים: בנק ישראל; קרן המטבע הבינלאומית - סקר נגישות לשירותים פיננסיים; הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה; רשות הדואר.

יום שני, 16 באפריל 2012

לילה טוב ירושלים

אביאל ילינק

רבות נכתב על חשיבותה של שינה טובה בלילה. משך שעות השינה המיטבי שונה מאדם לאדם אך מרבית המחקרים ממליצים על משך שינה של 7 עד 8 שעות לאדם בוגר. איכות השינה ורציפות השינה חשובים לא פחות ולהם השפעה רבה על התפקוד היומיומי ועל איכות החיים. במסגרת הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2010 נשאלו בני 20 ומעלה שאלות הנוגעות למספר השעות שהם ישנים בלילה ולרציפות שנתם.

מהנתונים עולה כי כמעט מחצית מהירושלמים ישנים פחות משבע שעות בלילה. 5% מהירושלמים דיווחו כי הם ישנים ארבע שעות בלילה או פחות, 42% מהירושלמים דיווחו כי הם ישנים 5-6 שעות בלילה, 48% דיווחו כי הם ישנים 7-8 שעות בלילה, ו5% ישנים מעל 9 שעות בלילה. נתונים אלה דומים לשעות השינה הממוצעות בלילה בקרב תושבי ישראל.

ומה לגבי איכות השינה? הנסקרים נשאלו האם היו להם קשיים להירדם או לישון במשך לילה שלם ועד כמה קשיים אלו היו תדירים. שיעור הירושלמים שהתקשו להירדם או התקשו לישון במשך לילה שלם בכל לילה או כמעט בכל לילה עמד על 12%. 9% התקשו בכך פעמיים - שלוש בשבוע, 13% רק פעם בשבוע או פחות, ו-66% לא התקשו כלל להירדם או לישון במשך לילה שלם. שנתם של תושבי ירושלים הייתה טובה בהשוואה לשנתם של תושבי חיפה למשל, אשר יותר מחמישית מהם (22%) התקשו להירדם או לישון במשך לילה שלם, ורק קצת יותר מחצי (54%) לא התקשו בכך אף לילה.

הנסקרים שדיווחו כי הם סבלו מבעיות שינה נשאלו באיזו מידה בעיות אלה פגעו בתפקודם. 40% מהירושלמים שסבלו מבעיות שינה דיווחו כי תפקודם נפגע במידה רבה או במידה רבה מאד. זאת בהשוואה ל-29% מתושבי חיפה, 35% מתושבי תל אביב, ו-36% מתושבי ישראל. 

יום ראשון, 1 באפריל 2012

מערכת החינוך בירושלים

ליאור להרס 

מערכת החינוך בירושלים משקפת את מגוון האוכלוסייה של העיר והיא מורכבת משלושה מגזרים עיקריים: החינוך הממלכתי והממלכתי-דתי המנוהל על ידי מנהלת חינוך ירושלים (מנח"י); החינוך הערבי העירוני הכולל מוסדות חינוך רשמיים, ומוכרים שאינם רשמיים, הפועלים על פי תוכנית הלימודים של הרשות-הפלסטינית; ומוסדות החינוך החרדים בניהול אגף החינוך החרדי בעירייה. כמו כן ישנם בעיר מוסדות חינוך ערביים פרטיים. 

על פי נתוני עיריית ירושלים, בשנת תשע"ב לומדים במערכת החינוך העירונית בירושלים 224,650 תלמידים. מתוכם 43% במוסדות החינוך החרדי, 31% בחינוך הערבי העירוני ו-26% בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי. נתונים אלו לא כוללים את התלמידים בחינוך הערבי הפרטי שמספרם המוערך הוא כ-20,000. 

בקרב התלמידים בחינוך העל-יסודי (כיתות ז-יב) 37% משתייכים לחינוך החרדי, 33% לחינוך הערבי העירוני ו-30% לממלכתי והממלכתי-דתי. לעומתו, בחינוך היסודי שיעור תלמידי החינוך החרדי דומה (38%), שיעור תלמידי החינוך הערבי מעט יותר גבוה (38%) ושיעור תלמידי החינוך הממלכתי והממלכתי-דתי נמוך יותר (24%). בקרב ילדי גן חובה חלקו של החינוך החרדי גבוה במיוחד – 48% - לעומת החינוך הערבי העירוני (28%) והממלכתי והממלכתי-דתי (24%). השיעור של הילדים החרדים בגני החובה גבוה במיוחד מכיוון שהוא מושפע מהשיעור הנמוך יחסית של הילדים הערבים שרבים מהם לא נקלט בגני החובה העירוניים. בחינה נפרדת של תלמידי החינוך הממלכתי מגלה כי שיעורם יורד בהתאמה בחתך גילאי: הם מהווים 19% מתלמידי התיכון בעיר, 15% מתלמידי חטיבות-הביניים, 12% מתלמידי היסודי ו-10% מהילדים בגני החובה. 

ניתוח המגמות בעשור האחרון (בהשוואה לתשס"א) מעלה כי השינוי המשמעותי ביותר חל בחינוך הערבי העירוני שבו הייתה עליה של 126% במספר התלמידים. שינוי זה נובע מגידול בהכרה של משרד החינוך בבתי-ספר ערבים פרטיים בירושלים כ"מוסדות מוכרים שאינם רשמיים", בנייה של כיתות חדשות שהגדילו את הקיבולת של בתי-הספר וריבוי טבעי. באותה תקופה עלה מספר התלמידים בחינוך החרדי ב-30% ובחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי חלה ירידה של 12%. 



מקור: עיבוד לנתוני עיריית ירושלים



יום ראשון, 25 במרץ 2012

קשר משפחתי

ענבל דורון 

לפני כחודש, בל' בשבט, צוין בישראל יום המשפחה. סביב מועד זה מתפתח מדי שנה שיח ציבורי העוסק בתהליכי השינוי שעובר התא המשפחתי בעולם המודרני. בהקשר זה, להלן כמה נתונים מעניינים הנוגעים לאוכלוסיית ירושלים. 

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מסוף שנת 2009, 66% מאוכלוסיית העיר (בגילאי 20 ומעלה) היו נשואים. זאת לעומת 23% רווקים, 6% גרושים ו- 5% אלמנים. שיעור הנשואים בקרב בני 20 ומעלה בירושלים היה דומה למצב בישראל (63%) וגבוה מאוד ביחס לשיעור בתל אביב (46%). מהנתונים עולה כי הירושלמים מתחתנים בגיל צעיר. מתוך אוכלוסיית הצעירים בגילאי 20-34 בירושלים כ- 53% היו נשואים (לעומת 28% בתל אביב). מעניין כי 9% מכלל התושבים הנשואים בעיר התחתנו לפני גיל 24, וזאת בהשוואה ל- 4% בישראל ו- 1.5% בלבד בתל אביב. 

שיעור הגרושים בירושלים היה נמוך מאוד. רק 9% מבני 35 ומעלה בעיר היו גרושים, בהשוואה ל- 16% בתל אביב ו- 14% בחיפה. שיעור הגרושים מבני 35 ומעלה באוכלוסייה היהודית היה גבוה ביחס לאוכלוסייה הערבית בעיר, 11% לעומת 3% בהתאמה. שיעור הרווקים בשתי קבוצות האוכלוסייה היה זהה ועמד על 8%. 

על פי נתוני המועצה לשלום הילד מסוף שנת 2010, היו בירושלים 7,900 משפחות חד הוריות, בהן חיו כ- 14,000 ילדים מתחת לגיל 18. אלה היוו כ- 4% מכלל הילדים בעיר. זהו שיעור נמוך בהשוואה לישראל, בה 9% מכלל הילדים באוכלוסייה חיו במשפחות חד הוריות. בתל אביב שיעור הילדים במשפחות חד הוריות היה גבוה במיוחד ועמד על כ- 17%. 



יום ראשון, 11 במרץ 2012

מכניסים אבל פחות

איתן בלואר 

גובה הכנסות משקי הבית מהווה בסיס למדדים שונים בעזרתם ניתן לבחון מצבן של ערים, ובהם מדד העוני, הדירוג החברתי-כלכלי של ערים ועוד. גובה ההכנסה של משקי הבית עשוי גם להסביר מדוע בשנים האחרונות יותר ויותר משקי בית שלהם לפחות מפרנס אחד, אינם מצליחים לצאת ממעגל העוני. 

בשנת 2010 היו בירושלים כ- 194,000 משקי בית, כ- 60% משקי בית שבהם ראש משק הבית היה שכיר. ההכנסה החודשית הממוצעת (נטו) של משקי הבית בירושלים עמדה על 10,700 ש"ח. הכנסה זו הייתה נמוכה ב- 23% מההכנסה החודשית הממוצעת למשק בית בישראל (13,900 ש"ח), ב- 28% מההכנסה החודשית הממוצעת בתל אביב (14,800 ש"ח) וב- 24% מההכנסה החודשית הממוצעת בחיפה (14,100 ש"ח). המקור העיקרי להכנסה החודשית (ברוטו) של משקי הבית בירושלים שבראשם עמד שכיר היה הכנסה מעבודה (85%). יתר ההכנסות היו מהון, רכוש, פנסיה, קצבאות המוסד לביטוח לאומי ועוד. מעניין כי שיעור הקצבאות מביטוח לאומי היווה 8% מסך הכנסות משקי הבית שבראשם עמד שכיר. שיעור זה היה גבוה מישראל (6%), תל אביב (4%) וחיפה (5%). 

גודל משק הבית הממוצע שונה באופן מהותי בין הערים הגדולות, לכן חשוב לבחון את גובה ההכנסה על פי מספר הנפשות המתגוררות בו (הכנסות לנפש סטנדרטית). ירושלים מתאפיינת במשקי בית בעלי ממוצע נפשות גבוה (4.3 נפשות) בהשוואה לתל אביב (2.5 נפשות) וישראל (3.7). בשקלול נתונים אלה עולה כי בשנת 2010 ההכנסה החודשית נטו בירושלים לנפש סטנדרטית עמדה על 3,300 ₪. הכנסה זו הייתה נמוכה ב-30% בהשוואה לישראל (4,700 ש"ח), נמוכה ב-50% מזו שבתל אביב (6,600 ש"ח) ונמוכה ב- 42% מזו שבחיפה (5,700 ש"ח).



מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, סקר הכנסות, 2010 

יום שני, 5 במרץ 2012

מקום לדאגה


אביאל ילינק 

רבים האנשים אשר חווים לחץ או דאגה בשלב כזה או אחר של החיים. לעיתים מדובר בתגובה טבעית של הגוף אשר מכין עצמו לקראת מצבי מבחן או לקראת אירועים חשובים, אך במקרים רבים מדובר במעמסה רגשית משמעותית, שעשויה להימשך על פני תקופה ארוכה, והפוגעת באיכות החיים ואף ביכולת התפקוד היומיומית. 

במסגרת הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2010 נשאלו בני 20 ומעלה שאלות הנוגעות לתחושות של לחץ ודאגה בחיי היומיום. השאלות התמקדו בתחושתם של הנשאלים ב-12 החודשים שלפני עריכת הסקר. 

מהנתונים עולה כי 19% מהירושלמים הרגישו לחץ לעיתים קרובות. שיעור זה היה נמוך בהשוואה לישראל (24%), תל אביב (26%) וחיפה (35%). נתון בולט במיוחד הוא שיעור הירושלמים שלא הרגישו לחץ כלל. שיעור זה עמד על 39% והיה גבוה באופן משמעותי מהשיעור בישראל (23%), בחיפה (21%) ובתל אביב (15%). בחינה מגדרית מעלה כי נשים נטו יותר להרגיש לחץ מגברים. 29% מהנשים בישראל דיווחו כי הן הרגישו לחץ לעיתים קרובות בהשוואה ל-19% מהגברים. בדומה, 19% מהנשים דיווחו כי לא הרגישו כל לחץ, בהשוואה ל- 28% מהגברים. 

שאלה מעניינת נוספת עסקה בהשפעת הדאגה על איכות השינה. שיעור הירושלמים שדיווחו כי הדאגות הפריעו להם לישון לעיתים קרובות עמד על 11%. שיעור זה היה נמוך בהשוואה לתל אביב (14%), ישראל (15%) וחיפה (20%). כמו כן, שיעור הירושלמים שדיווחו כי שינתם לא הופרעה אף לא פעם אחת בגלל דאגות עמד על 46%, והיה גבוה בהשוואה לחיפה (41%), ישראל (40%) ותל אביב (37%). מעניין כי שיעור הנשים בישראל שדיווחו כי לעיתים קרובות הדאגות מפריעות להן לישון עמד על 17% והיה גבוה משיעור הגברים (11%). בהתאמה, שיעור הנשים שדיווחו כי שינתם לא הופרעה אף לא פעם אחת בגלל דאגות עמד על 33%, והיה נמוך מזה של הגברים (48%). 



מקור: עיבוד לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה



יום ראשון, 26 בפברואר 2012

מהגגות אל בורות המים


יאיר אסף-שפירא 

מתחילת עונת הגשמים ועד 31/1/2012 ירדו בירושלים 294 מ"מ גשם, המהווים 92% מהממוצע הרב שנתי לתאריך זה, ו-53% מהממוצע לכלל העונה, העומד על 554 מ"מ. כאשר יורדת כמות של מ"מ אחד על שטח של דונם, מצטברים המים לכדי מ"ק (מטר מעוקב) אחד. מכאן יוצא שבירושלים כולה, ששטחה הוא 126,000 דונם, יורדים 70 מיליון מ"ק בעונת גשמים. לאן מגיעים מים אלו, ומה ניתן היה לעשות עמם? 

המים המנוקזים (הנגר העילי) - זורמים דרך מערכות הניקוז, אל אפיקי הנחלים המקיפים את העיר - רפאים, ארזים, קדרון ואוג. המים היורדים בשטחים שאינם מנוקזים, אך אינם סלולים, כגון פארקים גדולים, חודרים אל מי התהום. על-מנת להגביר את ההחדרה למי התהום, ובתוך כך לצמצם את נזקי ההצפות, קיימת כיום תכנית המחייבת השארת אזורים לא סלולים, וניקוז מים אליהם. 

בירושלים נהוג היה לבנות בורות מים מתחת לבתים, לנקז אליהם את הגשם מהגגות, ולהשתמש במים לצריכה שוטפת. גם כיום אלפים מהם פזורים ברחבי העיר, ובימינו הם כמעט שאינם נמצאים בשימוש. אך כמה מים היינו מקבלים אילו היינו חוזרים לנוהג של איגום המים מגגות הבתים? 

שטח כלל הגגות בעיר הוא 13.6מיליון מ"ר (11% משטח השיפוט), כלומר שעל הגגות יורדים 7.5 מיליון מ"ק בעונת גשמים. אילו, באופן תיאורטי, היינו מצליחים לאגום את כלל המים מכלל הגגות בעיר, היינו ממלאים כרבע מצריכת המים למגורים בעיר, אשר עמדה בשנת 2010 על 32.6 מיליון מ"ק. 

בירושלים מתקינה חברת "יבול מים" מערכות לאיסוף מי גשמים בבתי ספר, במסגרת פרויקט משותף עם הקרן לירושלים, העירייה, והרשת הירוקה. עד כה הותקנו מערכות כאלו ב-16 בתי-ספר, ועוד 8 אמורות להתחיל לפעול בשנה הבאה. המערכות אוספות את מי הגשמים מהגגות, וממלאות באמצעותם את מיכלי ההדחה (ה-"ניאגרות") בשירותים. מערכות אלו חוסכות עד 90% מצריכת המים של בית הספר בעונת הגשמים. 




מקורות הנתונים:
שנתון סטטיסטי לירושלים 2012 (טרם פורסם),  חברת הגיחון,  אתר האינטרנט של השרות המטאורולוגיאמיר יחיאלי,  חברת "יבול מים"