זמן נסיעה לעבודה

עומר יניב

בוקר. סיימתם לשתות קפה ושלחתם את הילדים לבית הספר. הגיע הזמן לצאת לעבודה. אבל -אם אתם גרים בירושלים, ההגעה לעבודה יכולה להיות סיפור לא פשוט: האם מקום העבודה שלכם נמצא במרחק הליכה או רכיבה על אופניים ממקום המגורים שלכם, או שמא נדרש מכם להגיע ליעדכם ברכב או תחבורה ציבורית?

בסקר החברתי שנערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ב-2013, כ-61% מבין תושבי ירושלים העידו שהם חשים שדרכם למקום העבודה אינה נוחה. אחת הסיבות המרכזיות לכך, היא האחוז הגבוה של תושבי ירושלים להם אין רכב, העומד על 46% (לעומת 33% בכל ישראל). לכן, תושבים רבים בעיר תלויים בהסעות מטעם מקום העבודה, בנסיעות משותפות למקום העבודה או בתחבורה ציבורית. אחוז תושבי ירושלים להם לוקח מעל לחצי שעת נסיעה על מנת להגיע למקום העבודה עומד על 45%, אחוז גבוה בצורה משמעותית מזה הארצי, אשר עומד על 33%. לשם השוואה, אחוז תושבי תל אביב וחיפה עבורם הגעה למקום העבודה לוקחת מעל לחצי שעת נסיעה, עומד על 25% ו-28% בהתאמה. נתונים אלו מושפעים מיעילות מערכות התחבורה בערים השונות בשעות העומס של הבוקר, אך יכולים גם להצביע על חשיבות הקרבה למקום העבודה בבחירת מקום המגורים, או על מחסור במקומות עבודה בקרבת הערים. 

לפי מפקד האוכלוסין שנערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2008, כ-51% מתושבי ירושלים מגיעים אל מקום העבודה ברכב פרטי (לעומת 54% מתושבי תל אביב, ו-58% מתושבי חיפה), 34% בתחבורה ציבורית או בהסעה מאורגנת מטעם מקום העבודה (לעומת 28% מתושבי תל אביב, ו-27% מתושבי חיפה) ורק כ-13% מגיעים באופניים או בהליכה ברגל (בדומה לתושבי תל אביב, ולעומת כ-10% מתושבי חיפה). נתון נוסף מן המפקד, מורה כי המרחק הממוצע למקום העבודה עבור תושבי מחוז ירושלים קצר יותר מאשר הממוצע הארצי (11.4 ק"מ לעומת 13.6 ק"מ בהתאמה). מכיוון שתושבי ירושלים עושים שימוש רב יותר באמצעי תחבורה ציבורית, ניתן בהחלט להצביע על קשר בין זמן ההגעה הארוך לעבודה בירושלים, החוצה את מחצית השעה כאמור, לשימוש הרב שעושים תושבי העיר במערכת התחבורה הציבורית בעיר. 

מכון ירושלים לחקר ישראל מבצע בימים אלו עבודה עבור תכנית אב לתחבורה ירושלים, בה מבוצעות תחזיות לאוכלוסיה וביקוש נסיעות לשנת 2040. בעתיד נוכל להציג ממצאים בנושא זה. בינתיים, למתעניינים, נתקלנו באתר זירת ההתייעצות של הרשות הארצית לתחבורה ציבורית, שקוראת לכולנו לעזור לה לבנות תכנית אסטרטגית לתחבורה ציבורית בישראל.

מקורות הנתונים:

מפקד האוכלוסין 2008, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

הסקר החברתי 2013, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

ומה אומרים הנתונים לגבי תחבורה ציבורית בשבת בירושלים? 

(ויש גם את שבוס שמפעילים תח"צ כזו בפועל)

קילו אלכסנדר וכמה יונתן

דפנה שמר

בישראל ישנם 267 קיבוצים, מתוכם 243 שייכים לתנועה הקיבוצית,  18 קיבוצים הם של הקיבוץ הדתי, והשאר תחת ארגונים אחרים. בקיבוצים חיים נכון לשנת 2013  157,525 תושבים המהווים קרוב ל 2% מתושבי מדינת ישראל, בשנה האחרונה חל  גידול של 3% באוכלוסיית הקיבוצים (בישראל חל גידול של קרוב ל 2%). בקיבוץ הקטן ביותר – קיבוץ נערן (גם: נירן), חיים נכון לסוף שנת 2013  - 71 חברים, בקיבוץ הגדול ביותר – מעגן מיכאל, מתגוררים 1768 חברים. 

במטרופולין ירושלים ישנם 10 קיבוצים בהם גרים 6,167 חברים, המהווים 0.5% מאוכלוסיית המטרופולין. הקיבוץ הראשון שהוקם במטרופולין ירושלים הוא קריית ענבים בשנת 1920. מחצית מתוך קיבוצי המטרופולין הם קיבוצים במודל השיתופי.

לפי סקר שנערך באוניברסיטת חיפה, 29% מהקיבוצים הם שיתופיים – ישובים שבהם בעלות הקניין היא בידי הכלל, וישנו שיווין ושיתוף ביצור, בצריכה ובחינוך. 71% הינם קיבוצים מתחדשים – קיבוצים שעברו הפרטה. 

לאורך השנים חלה ירידה בתמיכתם של חברי קיבוצים בהקמת שכונה קהילתית צמודה לקיבוץ: בשנת 2002 תמכו כשני שליש מהנשאלים בהקמת שכונה כזו, ואילו ב 2014 רק 42% תומכים ברעיון. בקיבוצים השיתופים 28% תומכים ברעיון ואילו בקיבוצים המתחדשים 48% תומכים בו.

אז כמה באמת שוקלים לעזוב את הקיבוץ? – רק 7% הצהירו שהם חושבים על כך לעיתים קרובות, ירידה מהסקר ב 2002 בו 18% הצהירו שהם חושבים על כך לעיתים קרובות. 15% הצהירו שהם לפעמים חושבים על לעזוב ו 78% הצהירו שלעיתים רחוקות הם חושבים על לעזוב את הקיבוץ (לעומת 53% בשנת 2002).

הקיבוצניקים חושבים שמקום המגורים שלהם הוא טוב – 64% מהם השיבו כך, 29% נוספים חושבים שהקיבוץ הוא מקום טוב מאוד לחיות בו ו 7% חושבים שהקיבוץ הוא מקום לא טוב לחיות בו. בקיבוצים השיתופיים רק 3% חושבים שהקיבוץ הוא לא מקום טוב לחיות בו. מ 2002 חלה עלייה באחוז המשיבים שחושבים שהקיבוץ הוא מקום טוב מאוד לחיות בו.

בשנים האחרונות חלה עלייה באחוז הקיבוצניקים שחושבים שקליטת בני קיבוץ תזיק להמשך קיומו של הקיבוץ: מ 19% בשנת 2009 ל 28% השנה (2014). לעומתם 57% חושבים שקליטת בני קיבוץ תועיל לקיבוץ. בקיבוצים השיתופיים 53% חושבים שקליטת בני קיבוץ תזיק ואילו בקיבוצים המתחדשים 18% חושבים שהיא תזיק.

מקור הנתונים:

מיכל פלגי ואליאט אורחן, סקר דעת קהל בקיבוצים בשנת 2014, המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי, אוניברסיטת חיפה.

מטרופולין ירושלים

יאיר אסף-שפירא

מטרופולין מוגדרת כתחום עירוני הכולל עיר ראשית, המהווה את גלעין המטרופולין, וישובים נוספים המקיימים איתה זיקות ברמות ובאופנים שונים. ככלל, בין הישובים השייכים למטרופולין לבין העיר הראשית ישנה תנועה - לצרכי עבודה, לימודים, תרבות, קניות, "סידורים" וכולי. עוצמת הקשר עם העיר הראשית היא שמגדירה האם ישוב כלשהו הנו חלק מהמטרופולין או לא, כאשר הקריטריון הבסיסי שנקבע הוא ש-20% מכלל המועסקים המתגוררים ביישוב, עובדים במרכזי התעסוקה שבמטרופולין. לאחרונה פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את ההגדרות החדשות למטרופולינים, כאשר נכללה בהגדרות אלו, לראשונה, גם מטרופולין ירושלים. בנוסף נכללו המטרופולינים: תל-אביב, חיפה ובאר-שבע. ההגדרות מתבססות על שיעור המועסקים בכל ישוב, העובדים במרכזי התעסוקה העיקריים במטרופולין. כ-75% מאוכלוסיית ישראל מתגוררת במרחבים המטרופוליניים הללו.

מטרופולין ירושלים, כפי שהוגדר, משתרע מבית-שמש במערב ועד הישוב מצפה יריחו במזרח, ומהיישובים עפרה וכוכב השחר בצפון, ועד לגוש עציון בדרום. בסך-הכל מונה המטרופולין 86 ישובים, ואוכלוסייתה עומדת על 1,164,000 תושבים (בסוף שנת 2013). מטרופולין ירושלים היא השנייה בגודלה, לאחר מטרופולין תל-אביב, המונה 3,642,000 תושבים. מטרופולינים חיפה ובאר שבע מונות 891,100, ו-354,900 תושבים, בהתאמה.

מבחינת היחס בין היקף אוכלוסיית הגלעין - העיר הראשית - לבין היקף האוכלוסייה בכלל המטרופולין (משקלה של העיר הראשית במטרופולין), ניתן ללמוד על אופיה של המטרופולין - הן מבחינה מרחבית - עד כמה היא מפוזרת או מכונסת, והן מבחינה כלכלית - מה משקלו של העורף המטרופוליני, ומה הפוטנציאל שלו לתרום לשגשוגה של העיר הראשית. 

יחס זה שונה מאוד בין המטרופולינים בישראל. בעוד שבתל-אביב מהווה אוכלוסיית העיר תל-אביב - יפו רק 11% מכלל המטרופולין, הרי שבירושלים מהווה אוכלוסיית העיר 71% מכלל המטרופולין. במטרופולינים חיפה ובאר שבע עומד משקלו שלן הגלעין בכלל המטרופולין על 31%, ו-56% בהתאמה. יוצא אפוא שבתל אביב משקל הגלעין במטרופולין הוא הנמוך ביותר - נתון המביע את המספר הגדול של תושבים המקיימים זיקות עם העיר, וקשור לשגשוגה הכלכלי והתרבותי של תל אביב - יפו. בירושלים השיעור הוא הגבוה ביותר, דבר המבטא את משקלו הקטן של העורף המטרופוליני, ומצביע על כך שירושלים מספקת שירותים ותעסוקה בעיקר לתושביה.

מקור הנתונים: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

תעסוקה ירושלמית

ענבל דורון

העיר ירושלים היא אחד ממוקדי התעסוקה הגדולים בישראל ומהווה מרכז כלכלי עבור מרחב של למעלה מ-1,200,000 נפש. נושא התעסוקה בעיר עומד במרכז הדיון לגבי עתידה של ירושלים בכלל ומשיכת אוכלוסייה יצרנית בפרט.

בשנת 2012 הועסקו 294,000 עובדים בעיר ירושלים אשר היוו 9% מכלל המועסקים בישראל. מקרב כלל המועסקים בירושלים כ-75% היו תושבי העיר, 11% תושבי יהודה ושומרון, ו-6% תושבי מחוז ירושלים ובסך הכל 92% מהמועסקים בירושלים היו תושבי העיר והסביבה. כ-2,400 מועסקים בירושלים היו תושבי העיר תל אביב, והם היוו כאחוז מכלל המועסקים.

הנתונים מצביעים על כך שמרבית תושבי ירושלים (87%) מעדיפים לעבוד בתוך העיר ו-13% עובדים מחוץ לעיר, כאשר נשים נוטות לעבוד קרוב יותר אל הבית לעומת גברים. רק 8% מהנשים המועסקות תושבות ירושלים עובדות מחוץ לעיר, לעומת 17% מהגברים. בתל אביב ובחיפה יותר מועסקים בוחרים לעבוד מחוץ לעיר לעומת ירושלים. בשנת 2012 37% מהמועסקים תושבי תל אביב עבדו מחוץ לה (שיעור הנשים שעבדו מחוץ לעיר היה 30%), בחיפה 29% מהמועסקים תושבי העיר עבדו מחוץ לה (שיעור הנשים היה 21%).

הבדל נוסף בין גברים לנשים קיים בתחומי התעסוקה העיקריים. בקרב נשים, אשר היוו 47% מכלל המועסקים בירושלים בשנת 2012, התחומים העיקריים היו: חינוך (24%), שירותי בריאות, רווחה וסעד (20%) מנהל ציבורי (12%). לעומת זאת בקרב הגברים המועסקים בירושלים בלטו ענפי המסחר (15%), שירותים עסקיים (15%) וחינוך (11%). בשנת 2012 עבדו בתחום ההיי-טק בירושלים כ-16,000 מועסקים, אשר היוו 6% מכלל המועסקים בעיר וכן 6% מכלל המועסקים בתחום ההיי-טק בישראל. 64% מהם היו גברים.

מעניין לבחון את שיעור המועסקים בירושלים בענפי התעסוקה השונים בקרב גברים ונשים במגזר היהודי בהשוואה למגזר הערבי. בקרב הנשים בשני המגזרים, הנתונים מצביעים כי המועסקות עובדות בענפים עיקריים דומים: חינוך ושירותי בריאות, רווחה וסעד. לעומת זאת בקרב הגברים המועסקים במגזר היהודי הענפים העיקריים הם: שירותים עסקיים, מנהל ציבורי וחינוך, בעוד שבמגזר הערבי הגברים מועסקים בעיקר בענפים: מסחר, בינוי, שירותי אירוח ואוכל ותחבורה ותקשורת.

ההבדל המשמעותי בין המגזרים בתחום התעסוקה בירושלים הוא שיעור ההשתתפות בכח העבודה. בקרב האוכלוסייה בגילאי העבודה העיקריים (54-25) שיעור ההשתתפות בכח העבודה של גברים ערבים גבוה בהשוואה לגברים יהודים (88% לעומת 71%). אצל הנשים התמונה הפוכה, כאשר שיעור ההשתתפות של נשים ערביות בכח העבודה נמוך במיוחד ועמד בשנת 2012 על 20% בלבד, בהשוואה ל-82% בקרב נשים יהודיות. שיעור ההשתתפות בכח העבודה במגזר היהודי בירושלים יוצא דופן, שכן שיעור ההשתתפות בקרב נשים גבוה משיעור ההשתתפות בקרב גברים (82% לעומת 71%), בעיקר כתוצאה מאי השתתפותם של גברים חרדים בכח העבודה.

המקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה - סקר כוח אדם