קיבוץ בלב העיר

דפנה שמר

גבולות העיר ירושלים חוו שינוי משמעותי לפני 50 שנה, ביוני 1967. רבות נכתב על שינוי זה שהכניס לתחומה של העיר: אוכלוסייה, שטח והרבה שאלות משפטיות/ריבוניות.

אולם, בגבולותיה של ירושלים נערכו עוד מספר שינויים קטנים לאורך השנים, שהאחרון בהם, אושר בספטמבר 2016 ע"י שר הפנים אריה דרעי, שהוא הסמכות לשינוי גבולות בין רשויות מקומיות בישראל, בהתאם להמלצות ועדת הגבולות שעסקה בנושא שינוי הגבול בין קיבוץ רמת רחל לירושלים.

שינוי זה כלל העברת 280 דונם משטחי המטעים של קיבוץ רמת רחל לשטח ירושלים. השינוי עבר למרות ההתנגדויות של קיבוץ רמת רחל, מועצה אזורית מטה יהודה (שבתחומה נמצאת רמת רחל) ומשרד החקלאות (מטעמי הגידולים החקלאיים שבשטח זה). מי שלא התנגד היו הגופים הירוקים: החברה להגנת הטבע, וקואליציה ירושלים בת-קיימא. מקורם של שיקולי הגופים הירוקים שלא להתנגד לשינוי זה, קשור בתכנית ספדי.

אך מקומה של תכנית ספדי בסיפור הזה אינו רק בתיחום מאבקם של הגופים הירוקים. תכנית ספדי נוצרה על מנת לענות על הצרכים הדמוגרפים של ירושלים. במסגרת קידומה של התכנית ומתוך רצון למילוי מכסת עתודות הקרקע החסרות, החליטה שר הפנים (שהיה גם אז אריה דרעי) בהמלצת ועדת גבולות ב 1993 על תוספת של שטחים ממערב ירושלים: אזור רכס לבן, עמק הארזים והר חרת. בתוך החלטה זו נכנסו גם 320 דונם שהיו בתחומו של קיבוץ רמת רחל. שטח זה נמצא ממזרח לשכונות תלפיות וממערב לשכונת תלפיות מזרח.

קיבוץ רמת רחל הרוויח לאורך השנים מהחלטה זו, שכן הקרקע עודנה בבעלותו (בחכירה), כך נוצר מצב שבו השטח עבר מוניציפאלית לירושלים, אבל הבעלות נותרה של הקיבוץ. כתוצאה מכך גרף הקיבוץ רווחים נאים על מכירת והשכרת יחידות הדיור שנבנו בשטח זה.

הגופים הירוקים שינו לאורך השנים אסטרטגיה במאבקם לשמירה על שטחים פתוחים, ועברו להתמקדות בשמירה על שטחים שאינם נמצאים ברצף עירוני ושלהם ערכי טבע.

אומנם סוכם ב 1993 לגביי שטח רמת רחל שלא יחולו שינויים נוספים בגריעת שטחה. אולם מבחינה עירונית נראה כי כיום גריעת שטח נוסף מתחום הקיבוץ היא אופציה הגיונית, יותר מאשר החלופות שהוצעו לה, לכן גם הגופים הירוקים לא הביעו התנגדות.

רמת רחל הינה מובלעת בתוך גבולות ירושלים שנוצרו ב 1967, קיבוץ בעיר. כפי שראינו בסקירה הקצרה הזו למיקום זה השלכות לחיוב ולשלילה.

קילו אלכסנדר וכמה יונתן

דפנה שמר

בישראל ישנם 267 קיבוצים, מתוכם 243 שייכים לתנועה הקיבוצית,  18 קיבוצים הם של הקיבוץ הדתי, והשאר תחת ארגונים אחרים. בקיבוצים חיים נכון לשנת 2013  157,525 תושבים המהווים קרוב ל 2% מתושבי מדינת ישראל, בשנה האחרונה חל  גידול של 3% באוכלוסיית הקיבוצים (בישראל חל גידול של קרוב ל 2%). בקיבוץ הקטן ביותר – קיבוץ נערן (גם: נירן), חיים נכון לסוף שנת 2013  - 71 חברים, בקיבוץ הגדול ביותר – מעגן מיכאל, מתגוררים 1768 חברים. 

במטרופולין ירושלים ישנם 10 קיבוצים בהם גרים 6,167 חברים, המהווים 0.5% מאוכלוסיית המטרופולין. הקיבוץ הראשון שהוקם במטרופולין ירושלים הוא קריית ענבים בשנת 1920. מחצית מתוך קיבוצי המטרופולין הם קיבוצים במודל השיתופי.

לפי סקר שנערך באוניברסיטת חיפה, 29% מהקיבוצים הם שיתופיים – ישובים שבהם בעלות הקניין היא בידי הכלל, וישנו שיווין ושיתוף ביצור, בצריכה ובחינוך. 71% הינם קיבוצים מתחדשים – קיבוצים שעברו הפרטה. 

לאורך השנים חלה ירידה בתמיכתם של חברי קיבוצים בהקמת שכונה קהילתית צמודה לקיבוץ: בשנת 2002 תמכו כשני שליש מהנשאלים בהקמת שכונה כזו, ואילו ב 2014 רק 42% תומכים ברעיון. בקיבוצים השיתופים 28% תומכים ברעיון ואילו בקיבוצים המתחדשים 48% תומכים בו.

אז כמה באמת שוקלים לעזוב את הקיבוץ? – רק 7% הצהירו שהם חושבים על כך לעיתים קרובות, ירידה מהסקר ב 2002 בו 18% הצהירו שהם חושבים על כך לעיתים קרובות. 15% הצהירו שהם לפעמים חושבים על לעזוב ו 78% הצהירו שלעיתים רחוקות הם חושבים על לעזוב את הקיבוץ (לעומת 53% בשנת 2002).

הקיבוצניקים חושבים שמקום המגורים שלהם הוא טוב – 64% מהם השיבו כך, 29% נוספים חושבים שהקיבוץ הוא מקום טוב מאוד לחיות בו ו 7% חושבים שהקיבוץ הוא מקום לא טוב לחיות בו. בקיבוצים השיתופיים רק 3% חושבים שהקיבוץ הוא לא מקום טוב לחיות בו. מ 2002 חלה עלייה באחוז המשיבים שחושבים שהקיבוץ הוא מקום טוב מאוד לחיות בו.

בשנים האחרונות חלה עלייה באחוז הקיבוצניקים שחושבים שקליטת בני קיבוץ תזיק להמשך קיומו של הקיבוץ: מ 19% בשנת 2009 ל 28% השנה (2014). לעומתם 57% חושבים שקליטת בני קיבוץ תועיל לקיבוץ. בקיבוצים השיתופיים 53% חושבים שקליטת בני קיבוץ תזיק ואילו בקיבוצים המתחדשים 18% חושבים שהיא תזיק.

מקור הנתונים:

מיכל פלגי ואליאט אורחן, סקר דעת קהל בקיבוצים בשנת 2014, המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי, אוניברסיטת חיפה.

העיר במספרים: בלדה לחוזר לקיבוץ

מיכל קורח
מכון ירושלים לחקר ישראל www.jiis.org.il

דגניה הוא הקיבוץ הראשון בישראל, שנוסד בשנת 1910 על שפת הכנרת. בסוף 1947 כבר היו בארץ 145 קיבוצים, ובמהלך 1948 הוקמו 21 קיבוצים נוספים. נכון לשנת 2008 היו בישראל 267 קיבוצים, בהם גרו 126,700 איש, שהיוו 2% מאוכלוסיית ישראל.
מבחינת הפריסה המרחבית של הקיבוצים עולה שמרבית הקיבוצים ממוקמים בפריפריה של המדינה - כמחצית (49%) מהקיבוצים הם במחוז הצפון, ו-24% במחוז הדרום. במחוז ירושלים נמצאים 3% מהקיבוצים בישראל. סמוך לירושלים ישנם 3 קיבוצים: רמת רחל מדרום (קיבוץ זה הוא למעשה מובלעת בתוך השטח המוניציפלי של ירושלים) וקריית ענבים ומעלה החמישה ממערב. במועצה האזורית מטה יהודה, הממוקמת ממערב לירושלים ישנם 8 קיבוצים (כולל הקיבוצים שצויינו לעיל).

החל משנות ה-90 ולמשך עשור חלה ירידה הדרגתית באוכלוסיית הקיבוצים, אולם החל משנת 2000 חלה עלייה בגודל האוכלוסייה מ-115,300 בשנת 2000, ל-117,700 בשנת 2005 ול-126,700 בשנת 2008. העלייה באוכלוסיית הקיבוצים נובעת מקליטה של חברים חדשים, חלקם בנות ובני קיבוץ, שעזבו אותו בעבר, וחוזרים לגור בו כיום. קליטת אוכלוסייה חדשה בקיבוצים התאפשרה הודות להרחבות בנייה למגורים שנערכו בקיבוצים.
בשנת 2008 היה הגיל החציוני של האוכלוסייה בקיבוצים (שמרביתה אוכלוסייה יהודית) 31 שנה,
והוא היה זהה לגיל החציוני של כלל האוכלוסייה היהודית בישראל, ושל האוכלוסייה היהודית שהתגוררה ביישובים עירוניים.

מזה למעלה מעשור עוברים הקיבוצים שינויים רבים, שעיקרם הפרטה של שירותים, קבלת שכר דיפרנציאלי ושיוך נכסים. כפי שעולה מנתונים שהתפרסמו בשנתון התנועה הקיבוצית, בשנת 2007 25% מהקיבוצים היו שיתופיים, 68% פעלו על פי דגם רשת הביטחון ו-6% על פי דגם משולב. מרבית הקיבוצים השיתופיים נמצאים באזור הנגב והערבה.

מקורות: שנתון התנועה הקיבוצית מס' 6, התנועה הקיבוצית; פויין אברהם, התנועה הקיבוצית, מידע ומספרים 2007, יד טבנקין. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.