יום שני, 15 בדצמבר 2014

שכר דירה

יאיר אסף-שפירא

ב-24 בנובמבר פורסם תזכיר החוק לשכירות הוגנת, הקובע בין היתר כי שיעור העלייה המקסימלי בשכר הדירה יהיה 2% בשנה, למשך שלוש שנים. עד כמה שונה מצב זה מהמצב הקיים כיום?
שכר הדירה הממוצע בירושלים לדירת 3.5-4 חדרים עמד ברבעון השני של שנת 2014 על 4,480 ש"ח לחודש בממוצע. סכום זה נמוך בהרבה מהשכירות המשולמת לאותו גודל של דירה בתל-אביב (6,420 ש"ח), וגבוה בהרבה מהסכום המשולם בחיפה (3,010 ש"ח). בירושלים חלה בשנה האחרונה בשכר הדירה המשולם על דירות אלו עלייה ממוצעת של 5.5% (מאז הרבעון השני של שנת 2013 - כלומר על פני ארבעה רבעונים). שיעור העלייה בדמי השכירות הממוצעים בירושלים דומה לשיעור העלייה בחיפה (5.5%) ובתל-אביב (5.4%). 
בהשוואה למוצע בחוק (2% בשנה), ניכר שהעלייה במחיר תלולה. בהשוואה ליוקר המחייה, הנמדד על ידי מדד המחירים לצרכן, העלייה בדמי השכירות קיצונית עוד יותר, שכן מדד זה עלה בתקופה זו ב-1% בלבד, כלומר שדמי השכירות עלו ביותר מפי שניים מהעלייה המקסימלית המוצעת בחוק, ויותר מפי חמישה מיתר המרכיבים במדד המחירים.
בדמי השכירות המשולמים בירושלים עבור דירות קטנות יותר חלו באותה תקופה שינויים קטנים יותר (עלייה של 1.3% בדירות בנות 1.5-2 חדרים, ושל 4.3% בדירות בנות 2.5-3 חדרים). בדירות הגדולות, בנות 4.5-5 חדרים, היו העליות במחירי השכירות בירושלים תלולות יותר, והן עלו בשיעור של 6.1%.
האם החוק ישנה את המאזן בין שוק השכירות לשוק המכירה של דירות? מחירי הדירות בנות 4 חדרים בירושלים עמדו ברבעון השני של שנת 2014 על 1,925,000 ש"ח בממוצע. מחירים אלו עלו בשנה האחרונה (מהרבעון השני של שנת 2013) בשיעור של 9.5% - שיעור גבוה באופן קיצוני. האם שיעורים אלו יושפעו מהחוק החדש – ימים יגידו.


יום ראשון, 7 בדצמבר 2014

לחיי התואר- עכשיו מה תעשה עם זה?

יאיר אסף-שפירא

בשנת הלימודים 2011/12 למדו במוסדות האקדמיים בירושלים 37,670 סטודנטים וסטודנטיות, שהיוו 15% מהסטודנטים בישראל. 20,580 מהם למדו באוניברסיטה העברית, 11,410 במכללות אקדמיות, ו-5,680 במכללות אקדמיות לחינוך.
תחומי הלימוד של הסטודנטים הללו מגוונים מאוד. התחומים הגדולים באוניברסיטה העברית הם מדעי החברה (27% מהסטודנטים לומדים בתחום זה), מדעי הרוח (22%), ומדעי הטבע ומתמטיקה (20%). נתונים שפורסמו לאחרונה מתוך מחקר מתמשך של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בוחנים, בין היתר, את השאלה: מה יעשו הלומדים בתחומים השונים לאחר סיום הלימודים.
המחקר בחן סטודנטים שסיימו את לימודיהם בשנת 2005/06, בשתי נקודות זמן – בשנת 2008 ובשנת 2011. בבחינת תחום העיסוק (הענף הכלכלי) של הבוגרים ניכר כי שנתיים לאחר סיום הלימודים, בוגרי הפקולטות למשפטים עובדים בשיעור גבוה (62%) בענף השירותים העסקיים, וכך גם בוגרי מדעי הטבע והמתמטיקה, וכן בוגרי הנדסה ואדריכלות. בוגרי הרפואה עובדים, מן הסתם, בשיעור גבוה (72%) בענף שירותי הבריאות הרווחה והסעד, ואילו הבוגרים במדעי הרוח והחברה מתפזרים על פני ענפים כלכליים רבים, כאשר העיקריים שבהם לבוגרים במדעי הרוח הם חינוך (28% מהבוגרים) ושירותים עסקיים (24%). התחומים העיקריים אליהם מגיעים בוגרים במדעי החברה הם שירותים עסקיים (29%), ובנקאות, ביטוח ופיננסים (18%). 
ככל שעברו השנים ניכרו בקרב הבוגרים שינויים בענפי התעסוקה. המתודולוגיה של המחקר מאפשרת לנו לבחון שינויים אלו. בקרב בוגרי הרוח והחברה בשנת 2005/06 חלה בין השנים 2008-2011 עלייה (של 4.4% ושל 4.7% נקודות אחוז בהתאמה) בשיעור המועסקים בענף שירותי הבריאות הרווחה והסעד. בקרב הבוגרים במדעי הטבע ומתמטיקה ובהנדסה ואדריכלות חלה עלייה (של 4.2% ושל 4.8% נקודות אחוז בהתאמה) בשיעור המועסקים בענף השירותים העסקיים – שגם כך היה ענף העיסוק העיקרי של בוגרים בתחומים אלו.
באשר ללימודי המשך, 38% מבוגרי תואר ראשון המשיכו לתואר שני, וניכר שהתחום בו שיעור הממשיכים לתואר שני הוא הגבוה ביותר הוא מדעי הטבע וחקלאות (47% מבוגרי תואר ראשון המשיכו לתואר שני). התחום המבוקש ביותר לתואר שני היה עסקים ומדעי הניהול, כאשר 14% מתוך הבוגרים (כ-36% מהממשיכים לתואר שני) בחרו בתחום זה. 


המשך לימודים ועבודה חמש שנים לאחר קבלת תואר ראשון, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נובמבר 2014


יום שני, 10 בנובמבר 2014

מאמינים בעתיד

יועד שחר

ירושלים נחשבת לאחת הערים העניות בישראל. בשנת 2011 עמד השכר הממוצע ברוטו לחודש עבודה לשכירים על 8,014 ₪, לעומת חיפה על 10,409 ₪, תל אביב – יפו על 11,445 ₪ וישראל על 9,461 ₪. לא זאת בלבד, בשנה זו 44% מהעובדים השכירים בירושלים השתכרו מתחת לשכר המינימום, לעומת 38% מהעובדים השכירים בחיפה, 33% מהעובדים השכירים בתל אביב ו-38% מהעובדים השכירים בישראל. 
בנוסף לנתונים האובייקטיבים האלו, בקיץ האחרון התפרסמו בתקשורת נתונים שמקורם בסקר החברתי שעורכת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדי שנה. בסקר זה ניתן לקבל מימד נוסף בהבנת רמת החיים והרווחה בישראל, הוא המימד הסובייקטיבי. מהנתונים עלתה תמונת מצב עגומה ביחס לאופן שבו תושבי ישראל תופסים את מצבם הכלכלי ועגומה אף יותר כשנשאלו הנסקרים על הציפייה העתידית מהיבט זה. 
19% מהעונים על הסקר טענו שהם צופים שמצבם הכלכלי יהיה פחות טוב בעתיד, 38% סברו שמצבם הכלכלי לא ישתפר בעתיד ואילו 43% סברו שמצבם הכלכלי בעתיד יהיה טוב יותר. ניתן היה לצפות שמשום שירושלים היא עיר ענייה יותר במדדים האובייקטיביים, תושביה יצפו לעתיד רע יותר, מפאת אפשרויות החיסכון ותכנון העתיד. אולם, רק 17% מתושבי ירושלים סברו שמצבם הכלכלי יהיה פחות טוב בעתיד, 34% סברו שמצבם לא ישתנה ואילו 49% סברו שמצבם ישתפר, נתון גבוה מישראל ומשאר הערים הגדולות. בתל אביב – יפו ובחיפה רק 40% ו-42% בהתאמה, סברו שמצבם ישתפר.
אחת הסיבות שיכולה להסביר ציפייה אופטימית כזו לעתיד היא עוצמת האמונה. בסקר החברתי נשאלו הנסקרים גם על מידת דתיותם (חרדי, דתי, מסורתי-דתי, מסורתי לא כל כך דתי ולא-דתי חילוני). בפילוח הציפייה לעתיד של המצב הכלכלי בירושלים (בקרב יהודים), עולה שככל שמידת הדתיות גבוהה יותר, כך גדלה האופטימיות כלפי המצב הכלכלי בעתיד (מגמה דומה נרשמה גם בקרב הלא-יהודים).
למרות שמצבם הכלכלי של החרדים בירושלים במדדים אובייקטיבים הוא מהנמוכים בעיר, 59% מהחרדים טענו שהם מצפים שמצבם הכלכלי ישתפר בעתיד. זאת ביחס ל-46% מהדתיים, 43% מהחילוניים, 35% מהמסורתיים הלא כל כך דתיים ורק כ-31% מהמסורתיים הדתיים. עדיין לא הוכחה ההשפעה של הציפיות הסובייקטיביות על המצב האובייקטיבי. במידה וישנה השפעה כזו, המצב הכלכלי העתידי של המאמינים, ורוד יותר.  


מקור: הסקר החברתי של הלמ"ס 

יום שני, 27 באוקטובר 2014

מדברים זבל

עומר יניב

דוח 'פני החברה בישראל' ממנו פורסמו נתונים ראשונים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מורה על כך שרק 43% מתושבי ירושלים מרוצים ממצב הניקיון באזור מגוריהם, לעומת 55% מתושבי תל אביב, ו-62% מתושבי חיפה. בשנים האחרונות החלה עיריית ירושלים לפעול באופן אינטנסיבי יותר בטיפולהּ בנושא המִחזור. בשנת 2013 מוחזרו בבירה כ- 66 אלף טונות של פסולת, עלייה של 61% לעומת שנת 2012. בד בבד חלה עלייה של כמעט 100% בכמות הפסולת האורגנית הממוחזרת בעיר בשנים אלו. 
העלייה במחזור הפסולת בירושלים נובעת בין השאר מהוספה של כ-3,000 מכלי איסוף ברחבי העיר, המשמשים למחזור מתכות, פלסטיק, סוללות, נייר ועוד. בנוסף, הוקם בשנת 2014 מרכז מחזור גדול באזור התעשייה של עטרות, שנועד לקלוט את הפסולת מירושלים וסביבתהּ, והחל מחודש אוגוסט 2014 החל לפעול במקום גם אתר למיון והפרדה של פסולת. נכון לשנת 2013, אחוז הפסולת הממוחזרת בירושלים מכלל הפסולת שנאספה עומד על 15.5%. מבחינת מחזור של פסולת ממתקני איסוף, בשנת 2012  אחוז פסולת מסוג זה שמוּחזרה בירושלים השתוותה לממוצע הארצי, ועמדה על שבעה אחוזים וחצי בקירוב (לעומת פחות מ-4% בשנת 2009).

ייצור הפסולת היומי לתושב בירושלים הוא מהנמוכים בישראל, ועמד בשנת 2012 על 1.40 ק"ג לאדם ביום. מדובר בכמות פסולת שהיא כשני שלישים מזו שמייצרים תושבי תל אביב,  ובכ-19% פחות מהממוצע הארצי, 1.72 ק"ג לאדם ביום. בירושלים וסביבותיהּ נאספו קרוב לחצי מיליון טונות של פסולת בשנת 2012, כמחצית מהכמות שנאספה בתל אביב, ו-10.1% מכלל כמות הפסולת שנאספה בישראל. עם פתיחתו של מרכז המחזור החדש, נקווה לחזות בגידול משמעותי בכמות הפסולת שתמוחזר בירושלים. בשנים האחרונות החל פרויקט שמטרתו עידוד שימוש במיכלי קומפוסט בגינות פרטיות וקהילתיות. בשנת 2013, כ-1,700 משפחות בשלושה מינהלים קהילתיים עשו שימוש במיכלי קומפוסט. כיום, בסוף שנת 2014, 2700 משפחות רשומות ומקמפסטות, ועוד אלפי משפחות שאינן רשומות פעילות. בשנה הקרובה מתעתדים מינהלים קהילתיים נוספים לקחת חלק בפרויקט.

למידע נוסף לגבי הפרויקט ניתן לפנות למהפח ירוק קומפוסט ירושלמי
מייל: info@compost.org.il. מספר טלפון להתייעצויות 0546650187


מקורות הנתונים: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הודעה לתקשורת, ספטמבר 2014; עיריית ירושלים, הודעה לעיתונות, אפריל 2014;


יום שני, 22 בספטמבר 2014

חברו הטוב ביותר של האדם

אלון קופרארד  

ב-4 באוקטובר מצוין בעולם יום בעלי החיים הבינלאומי. המועד נוסד בכנס אקולוגים באיטליה בשנת 1931 ונקבע ביום החג של הקדוש הנוצרי פרנציסקוס מאסיזי שהיה ידוע בערכי האהבה לסביבה ולחי בהם דגל ומכונה בנצרות הקדוש המגן של בעלי החיים והסביבה. לרגל המאורע, שמטרתו לשים במרכז את בעלי החיים עמם אנו חולקים את החיים על כדור הארץ, נבחן את סטטיסטיקת  הכלבים החיים בירושלים בהשוואה לערים אחרות בישראל ובעולם. 
בעיריית ירושלים רשומים 12,300 כלבים, בתל אביב-יפו 25,000 ובחיפה 12,000. בשלוש הערים נרשם רוב של כלבות, אולם בתל אביב-יפו ובחיפה האחוז שלהן גדול יותר (60% לעומת 53% בחיפה ו-52% בירושלים). 
55% מהכלבים והכלבות הרשומים בעיריית ירושלים מסורסים או מעוקרות, זהו שיעור נמוך בהרבה מאשר בתל אביב-יפו, בה 80% מהכלבים והכלבות מסורסים או מעוקרות. חיפה עומדת ביניהן עם 65% כלבים וכלבות שעברו סירוס או עיקור. יתכן שהפער נובע מצביונה המסורתי-דתי יותר של ירושלים, שכן לפי היהדות עיקור וסירוס עלולים להיתפס כהתאכזרות אל בעל החיים. 
בירושלים קיימים 5 מתחמים סגורים בהם ניתן לשחרר כלבים , כלומר 2,470 כלבים על כל מתחם. בתל אביב-יפו לעומת זאת, מוקדשים 70 מתחמים לטובת שחרור כלבים, והצפיפות יורדת בהתאם – 360 כלבים על כל מתחם. בחיפה קיימים 2 מתחמי שחרור כלבים בלבד – 6,000 כלבים למתחם. בתחום זה ירושלים עומדת בין שתי הערים הגדולות האחרות, בפער ניכר מאחורי תל אביב.
אף על פי שמספר הכלבים החיים בירושלים כמעט זהה לזה שבחיפה, מספר הכלבים ביחס לגודל אוכלוסיית ירושלים נמוך יחסית ועומד על 15 כלבים ל-1,000 נפש, לעומת חיפה בה חיים 44 כלבים ל-1,000 נפש. תל אביב-יפו, נמצאת מעל שתי הערים עם 60 כלבים ל-1,000 נפש. יש לציין כי גידול כלבים נפוץ פחות בקרב האוכלוסייה החרדית והערבית המהוות שיעור ניכר מתושבי ירושלים. 
בעיר סן פרנסיסקו ששטחה הגאוגרפי ומספר תושביה דומים לאלו של ירושלים רשומים כ-120,000 כלבים, כלומר 143 כלבים ל-1,000 נפש. מספר המתחמים הסגורים לכלבים בעיר עומד על 27.
בעיר ניו יורק, חיים 600,000 כלבים. לשם השוואה, במדינת ישראל כולה חיים כ-400,000 כלבים. מספר הכלבים ביחס לגודל אוכלוסיית ניו יורק עומד על 71 כלבים ל-1,000 נפש וקיימים בה כ-170 מתחמים לשחרור כלבים.




מקורות הנתונים:
המרכז הארצי לרישום כלבים
השירות הוטרינרי של עיריית תל אביב
השירות הוטרינרי של עיריית ירושלים
השירות הוטרינרי של עיריית חיפה





יום ראשון, 14 בספטמבר 2014

בעל הבית

יאיר אסף-שפירא

29% מבני 20 ומעלה בירושלים, מתגוררים בשכירות. היתר מתגוררים בדירה בבעלותם (60%) או בהסדר אחר (11%), הכולל דירה ששייכת לבן משפחה או חבר. כך עולה מנתוני הסקר החברתי של הלמ"ס לשנים 2012 ו-2013.
שיעור השוכרים בירושלים זהה לזה שבחיפה (29%), ונמוך ביחס לזה שבתל-אביב (42%). מעניין לראות שהשיעור בירושלים דומה לזה שבחיפה, שכן בירושלים מתגוררת אוכלוסייה גדולה מאוד המתאפיינת בהרגלי דיור מסורתיים, וניתן היה לצפות ששיעור השוכרים יהיה נמוך יותר. 
לרובם של השוכרים הללו אין דירה בבעלותם, אך ישנם גם לא מעט במצב שונה. ל-16% מהירושלמים המתגוררים בשכירות (15% בתל-אביב ורק 10% בחיפה) יש דירה בבעלותם – כלומר הם שוכרים דירה, כאשר בבעלותם דירה אחרת, שייתכן שאותה הם משכירים. יוצא אפוא ששיעור סך-כל בעלי הדירות בקרב הירושלמים גבוה יותר מה-60% המתגוררים בדירה בבעלותם, ועומד על 66% בירושלים, 61% בתל-אביב, ו-71% בחיפה.
כמובן שגם המתגוררים בדירה בבעלותם הם לעיתים בעלי דירה נוספת. כאלו הם 12% מהמתגוררים בדירה בבעלותם בירושלים, 15% בחיפה, ו-22% בתל-אביב.
שיעור הבעלות על דירה עולה, מן הסתם, עם הגיל. בקרב הצעירים בני 20--34 בירושלים, השיעור הוא 55% - גבוה מעט מהשיעור בחיפה (52%) וגבוה מהשיעור בתל-אביב (39%). השיעור עולה בהתמדה עם הגיל בשלוש הערים הגדולות, אך בירושלים הוא עולה לאט יותר, ומגיע בגילאי 65+ לשיעור של 79% - זהה לחיפה (79%) אך נמוך מתל-אביב (86%). ייתכן כי שינוי המגמה בין הערים קשור לקושי להגיע לדירה בירושלים, גם עבור מי שכיום נמצא בגיל מבוגר, כלומר קושי ששורר בעיר מזה שנים, אך לאור המחירים בתל-אביב, יש להניח כי התופעה קשורה גם לעזיבתם של צעירים את העיר כאשר הם מבקשים לרכוש דירה.

מקור הנתונים: סקר חברתי, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

יום ראשון, 31 באוגוסט 2014

מטרופולין ירושלים

יאיר אסף-שפירא

מטרופולין מוגדרת כתחום עירוני הכולל עיר ראשית, המהווה את גלעין המטרופולין, וישובים נוספים המקיימים איתה זיקות ברמות ובאופנים שונים. ככלל, בין הישובים השייכים למטרופולין לבין העיר הראשית ישנה תנועה - לצרכי עבודה, לימודים, תרבות, קניות, "סידורים" וכולי. עוצמת הקשר עם העיר הראשית היא שמגדירה האם ישוב כלשהו הנו חלק מהמטרופולין או לא, כאשר הקריטריון הבסיסי שנקבע הוא ש-20% מכלל המועסקים המתגוררים ביישוב, עובדים במרכזי התעסוקה שבמטרופולין. לאחרונה פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את ההגדרות החדשות למטרופולינים, כאשר נכללה בהגדרות אלו, לראשונה, גם מטרופולין ירושלים. בנוסף נכללו המטרופולינים: תל-אביב, חיפה ובאר-שבע. ההגדרות מתבססות על שיעור המועסקים בכל ישוב, העובדים במרכזי התעסוקה העיקריים במטרופולין. כ-75% מאוכלוסיית ישראל מתגוררת במרחבים המטרופוליניים הללו.
מטרופולין ירושלים, כפי שהוגדר, משתרע מבית-שמש במערב ועד הישוב מצפה יריחו במזרח, ומהיישובים עפרה וכוכב השחר בצפון, ועד לגוש עציון בדרום. בסך-הכל מונה המטרופולין 86 ישובים, ואוכלוסייתה עומדת על 1,164,000 תושבים (בסוף שנת 2013). מטרופולין ירושלים היא השנייה בגודלה, לאחר מטרופולין תל-אביב, המונה 3,642,000 תושבים. מטרופולינים חיפה ובאר שבע מונות 891,100, ו-354,900 תושבים, בהתאמה.
מבחינת היחס בין היקף אוכלוסיית הגלעין - העיר הראשית - לבין היקף האוכלוסייה בכלל המטרופולין (משקלה של העיר הראשית במטרופולין), ניתן ללמוד על אופיה של המטרופולין - הן מבחינה מרחבית - עד כמה היא מפוזרת או מכונסת, והן מבחינה כלכלית - מה משקלו של העורף המטרופוליני, ומה הפוטנציאל שלו לתרום לשגשוגה של העיר הראשית. 
יחס זה שונה מאוד בין המטרופולינים בישראל. בעוד שבתל-אביב מהווה אוכלוסיית העיר תל-אביב - יפו רק 11% מכלל המטרופולין, הרי שבירושלים מהווה אוכלוסיית העיר 71% מכלל המטרופולין. במטרופולינים חיפה ובאר שבע עומד משקלו שלן הגלעין בכלל המטרופולין על 31%, ו-56% בהתאמה. יוצא אפוא שבתל אביב משקל הגלעין במטרופולין הוא הנמוך ביותר - נתון המביע את המספר הגדול של תושבים המקיימים זיקות עם העיר, וקשור לשגשוגה הכלכלי והתרבותי של תל אביב - יפו. בירושלים השיעור הוא הגבוה ביותר, דבר המבטא את משקלו הקטן של העורף המטרופוליני, ומצביע על כך שירושלים מספקת שירותים ותעסוקה בעיקר לתושביה.

יום רביעי, 13 באוגוסט 2014

התושבים הפלסטינים בירושלים

 ליאור להרס

אירועי השבועות האחרונים במזרח ירושלים חשפו שוב את המציאות המורכבת והנפיצה הנוגעת למערכת היחסים בין יהודים וערבים בעיר ואת המתיחות בין מערב העיר ומזרחה. על רקע זה יש מקום להכיר את הנתונים הנוגעים לתושבים הפלסטינים בירושלים ולתמונת המצב הקיימת במזרח ירושלים.

על פי נתוני הלמ"ס בסוף שנת 2012 מנתה האוכלוסייה הפלסטינית בירושלים 300,200 תושבים המהווים 37% מתושבי ירושלים כולה (815,300 תושבים). חלקה של אוכלוסייה זו בעיר גדל מ-26% בשנת 1967, 28% בשנת 1980, ו-32% בשנת 2000. הרוב הגדול של האוכלוסייה הוא מוסלמי (96%) ומיעוטה (כ-4%) נוצרי. במזרח ירושלים – כלומר בשטח שסופח לעיר לאחר יוני 1967 – מתגוררים 297,900 תושבים פלסטינים המהווים 99% מכלל האוכלוסייה הפלסטינית בעיר ו- 60% מכלל התושבים במזרח ירושלים. כמו כן מתגוררים במזרח ירושלים 199,650 תושבים יהודים המהווים 40% מהתושבים בשטח זה. השכונות הערביות הגדולות ביותר במזרח ירושלים הן בית חנינא (34,800 תושבים), הרובע המוסלמי (29,100 תושבים) ראס אל-עמוד (24,100), א-טור (23,600), שועפאט (22,800), ג'בל מוכבר (21,900) וסילואן (19,100). 

התושבים הפלסטינים במזרח ירושלים נמצאים במעמד משפטי של תושב ישראל והם זכאים לביטוח לאומי וביטוח בריאות ממלכתי ולתנועה חופשית ברחבי ישראל. יחד עם זאת הם אינם אזרחים ולכן אין להם זכות להשתתף בבחירות לכנסת והם אינם נושאים דרכון ישראלי. כמו כן הם בעלי זיקה לרשות הפלסטינית – הם זכאים להשתתף בבחירות לפרלמנט הפלסטיני ובבתי הספר שלהם לומדים על פי תוכנית הלימודים הפלסטינית. 

האוכלוסייה הפלסטינית בירושלים מתאפיינת במבנה גילים צעיר, והגיל החציוני הוא 20.2 (לעומת 25.9 בקרב היהודים). שיעור הפריון הכולל (Total fertility rate) בקרב הנשים הפלסטיניות הוא 3.6 ילדים. בשנים האחרונות שיעור זה נמצא במגמת ירידה כאשר בשנת 2006 הוא עמד על 4.1. מעניין לציין כי שיעור הפריון הכולל בקרב הנשים היהודיות בירושלים (4.3) גבוה יותר, וזאת על רקע שיעור הפריון הכולל הגבוה בקרב הנשים החרדיות. 

שיעורי העוני בחברה הפלסטינית בירושלים גבוהים מאוד - 77% מהמשפחות נמצאות מתחת לקו העוני. זאת לעומת 21% מהמשפחות היהודיות בעיר. שיעור ההשתתפות של הפלסטינים בירושלים בכוח העבודה עומד על 67% בקרב הגברים, ועל 14% בקרב הנשים (זאת לעומת 52% ו-59% בקרב היהודים, בהתאמה). ענפי הכלכלה העיקריים בהם מועסקים הפלסטינים הם מסחר סטונאי, קמעונאי ותיקונים (21%), בינוי (13%), שירותי אירוח ואוכל (11%) וחינוך (11%).


יום רביעי, 30 ביולי 2014

ארנונה במרכז

דפנה שמר

נתוני גביית הארנונה בירושלים התפרסמו במסגרת השנתון הסטטיסטי לירושלים 2014, וזוהי הזדמנות לבחון מאילו אזורים בעיר מגיעות עיקר הכנסות העירייה מהארנונה שאינה למגורים. נכון לשנת 2011 מהווה הארנונה למגורים ולא למגורים 81% מכלל ההכנסות העצמיות של עיריית ירושלים ו 57% מכלל ההכנסות של עיריית ירושלים. הארנונה לא למגורים מהווה קרוב למחצית מכלל ההכנסות מארנונה.
מהנתונים עולה שיותר מעשירית מהכנסות העירייה מארנונה לא למגורים מגיעות מנכסים שאינם למגורים במרכז העיר. כ-20% מהכנסות העירייה מארנונה מגיעות ממרכזי העסקים הראשיים (העיר העתיקה, מרכז העיר הכללי ואזור רוממה), ואחוז דומה התקבל גם מאזורי המסחר, התעסוקה והתעשייה של ירושלים (תלפיות, גבעת שאול והר חוצבים).
ניתן לבחון את "רווחיותו" של אזור מבחינת גביית הארנונה לא למגורים, על ידי בחינת הגבייה מאזור זה, ביחס לשטח הבנוי של האזור. המפה המצורפת מדגימה כיצד מתפרס סכום הגבייה של ארנונה לא למגורים על שטחו הבנוי של כל תת רובע בירושלים. חשוב לציין כי הארנונה למשרדים, שירותים ומסחר הינה גבוהה יותר מזו המיועדת למגורים. כך באזור המוגדר כאזור א' תעריף הארנונה בדירת מגורים עד 120 מ"ר הוא 86 ₪ למ"ר, בעוד שהתעריף למסחר עד 150 מ"ר הוא 327 ₪  למ"ר.
מניתוח של גביית ארנונה ביחס לשטח בנוי של שכונות עולה שהתשלום על מיסים (לא למגורים) לדונם במרכז העיר, הוא כ-137,000 ₪ לדונם בשנה. לשם השוואה הארנונה לא למגורים במרכז העיר גבוהה פי 1.7 מהרובע הנוצרי (כ 80,000 ₪ לדונם לשנה), ופי 3 מאזור התעשייה תלפיות (כ-47,000 ₪ לדונם). במפה המצורפת ניתן לראות את האינטנסיביות של השימושים שאינם למגורים ביניהם: המסחר, השירותים והתעשייה המרוכזים בלב העיר, בעוד שבשכונות הפריפריאליות בירושלים ישנם שטחים מעטים המניבים הכנסות משימושים לא למגורים. בהקשר זה יוצאי דופן הם אזור התעשייה תלפיות, האזור שבו נמצא קניון מלחה והגן הטכנולוגי והאזור של עין כרם, הכולל בתוכו את הדסה עין כרם.
בבחינת נתונים משנים קודמות ניתן לציין שמעמדו של מרכז העיר נותר יציב יחסית, דבר הבא לידי ביטוי בירידה של 7% בסכום לגביית ארנונה לא למגורים ב-30 השנים האחרונות, זאת למרות שינויים בדפוס הגיאוגרפי של צריכה, דוגמת פתיחת קניון מלחה בתחילת שנות ה-90 ולמרות המצב הביטחוני שהשפיע רבות על מרכז העיר.

חיוב ארנונה לא-למגורים, לדונם בנוי, לפי תת-רובע, 2013




יום שני, 14 ביולי 2014

בין תל אביב לירושלים - גלריות לאמנות עכשווית

רות אברהם

מדי שנתיים מתפרסמים במרכז למידע ומחקרי תרבות 'פילת' נתונים אודות העשייה, התקצוב וכמות המבקרים במוזיאונים וגלריות הנתמכים על ידי משרד התרבות. בשנת 2010 נתמכו על ידי משרד התרבות 41 גלריות לאמנות בכל רחבי הארץ. כשליש מהן ממוקמות בירושלים ותל אביב. כמות הגלריות הנתמכות בתל אביב עומדת על 8 (20%), לעומת 6 (15%) גלריות בירושלים. 
מנתוני פילת, מצטייר כי נכון ל- 2010 תל אביב הובילה בכמות הגלריות הנתמכות (6 לעומת 8) ובכמות המבקרים (כ- 115 אלף לעומת כ- 100 אלף). עם זאת, בירושלים נרשם שטח תצוגה גדול יותר (960 מ"ר לעומת 866 מ"ר) וכמות גדולה יותר של תערוכות (69 לעומת 65). בנוסף, בירושלים רמת תצוגה ותפיסה אמנותית איכותית יותר (3.6 לעומת 3.1 מתוך 4). דירוג זה מבוסס על חדשנות התערוכה והתפיסה האוצרותית כפי שהיא נקבעת על ידי ועדת איכות במדור לאמנות פלסטית במשרד התרבות. הפער המשמעותי הוא בכמות הפעילויות שהתקיימו בגלריות השונות והוא נובע מריבוי הפעילות בתחום ההדפס המתקיימת בסדנת ההדפס בירושלים (187 פעילויות).

בעוד שכמות גדולה מהמוזיאונים נתמכים על ידי משרד התרבות, קיימות גלריות פרטיות רבות המהוות חלק בלתי נפרד מעולם האמנות העכשווית בישראל. גלריות אלו מרכיבות תשתית מגוונת לעשייה תרבותית בירושלים ובתל אביב. עיקר הגלריות ממוקמות בתל אביב. 
לרגל שנת האמנות בתל אביב (2012) יצרה 'מנהלת עיר עולם' של עיריית תל אביב רשימה של 110 חללי תצוגה הקיימים בעיר. בירושלים לא חוברה עד כה רשימה דומה. על מנת לקבל תמונה בהירה של כמות הגלריות העוסקות באמנות עכשווית בתל אביב וירושלים ניתן להתבונן באירועי פתיחת עונת התערוכות 2013 בשתי הערים. האירוע הירושלמי 'מנופים' התפרס על פני 22 גלריות של אמנות עכשווית המהוות את רב הגלריות הפועלות בעיר בתחום זה. באירוע 'אוהבים אמנות' שהתקיים במקביל בתל אביב השתתפו 38 גלריות. 30 גלריות אחרות ביניהן מהחשובות בעיר בחרו להחרים את האירוע במסגרת מאבקן להפחתת מסי הארנונה לגלריות.
אף על פי שנדמה כי ההשקעה הממשלתית בגלריות בתל אביב וירושלים דומה, קיימת בתל אביב תשתית רחבה ומגוונת יותר לתצוגה ושיח אודות אמנות עכשווית. תשתית זו מתפרסת במרחב בדמותן של גלריות עצמאיות שברובן נתמכות על ידי משקיעים חיצוניים, אספני אמנות וקבוצות יוצרות. כמות הגלריות וחללי התצוגה בירושלים בה ממוקמים 9 בתי ספר לתחומי אמנות שונים, יותר מכל עיר אחרת בישראל, מהווה כחמישית בלבד מכמות הגלריות בתל אביב. 

מקור: הדו"ח שנתי לשנת  2010 על פעילות מוזיאונים, המרכז למידע ומחקר של תרבות בפילת

יום שני, 7 ביולי 2014

המפתח בזכאות לבגרות הוא בהבנת השלם

יועד שחר

כמדי שנה מתפרסמים על ידי משרד החינוך נתונים אודות הזכאים לבגרות מקרב התלמידים הלומדים בי"ב, לפי יישובים. לפי נתונים אלו ירד שיעור הזכאים לבגרות בירושלים מ-51% בשנת תשס"ח, ל-46% בשנת תש"ע ול-43% בשנת תשע"ב. יחד עם זאת, יש הטוענים שהנתונים הללו אינם מתארים תמונה מציאותית של המגמה המושפעת מהמדיניות בתחום הבגרויות. 

עיריית ירושלים מפרסמת בכל שנה נתונים המבוססים על אלו של משרד החינוך אך הראשונה עורכת אותם לפי פילוח מגזרי. מנתונים אלו עולה שאחוז הזכאים לבגרות מקרב תלמידי כיתות י"ב הלומדים בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי, עולה בהדרגה בשנים האחרונות. מ-63% בשנת תש"ע ל-68% בשנת תשע"א ועד ל-72% בשנת תשע"ב. 
במקביל מתקיימת מגמה של מעבר של בתי ספר מהחינוך העצמאי (החינוך החרדי) ומהחינוך הערבי לתכנית לימודים לבגרות ישראלית. כלומר יותר תלמידים ניגשים לבגרות במגזרים אלו ומכאן שניתן היה להסיק שיותר תלמידים אף יהיו זכאים לה. אולם, פה קבור הכלב בהבנת הפער בין הנתונים המתפרסמים על ידי משרד החינוך לבין אלו שמפרסמת עיריית ירושלים. 

כאמור, הזכאים לבגרות מחושבים מתוך סך התלמידים הלומדים בכיתות י"ב. אולם, התלמידים הלומדים בכיתות י"ב הנמנים הם רק התלמידים בבתי ספר שמאפשרים לתלמידיהם לגשת לבחינת הבגרות במסגרתם. מכאן, עולות שתי בעיות שונות לשיטת חישוב השלם. ראשית, אם היינו מחשבים את הזכאים לבגרות תשע"ב מקרב תלמידי כיתות י"ב (גם בבתי ספר שאינם מגישים כלל לבגרות), השלם שמתוכו מחושב אחוז הזכאים היה גדל ולכן אחוז הזכאים היה קטן עוד יותר מ-43. שנית, מכיוון שלפי שיטת חישוב השלם הנוכחית מתקבל שככל שגדלה המגמה של מעבר של בתי ספר חרדים וערבים לתכנית לבגרות ישראלית, נכנסים כל תלמידיהם תחת השלם, על אף שבשנים הראשונות רק בודדים מתלמידיהם ניגשים בפועל לבגרות. כלומר, ככל שבתי ספר עוברים לתכנית הם מורידים את אחוז הזכאות לבגרות הכולל בעיר. 

מהי, אם כך, הדרך הנכונה לחישוב הזכאות לבגרות? שאלה זו תלויה במטרה שלשמה מתבצעת המדידה. מטרה אחת היא מדידת הזכאות כאינדיקציה לכושר ההשתכרות העתידי של התלמידים. למדידת מטרה זו כדאי להכיל תחת השלם את כלל התלמידים הלומדים בכיתות י"ב בעיר ומכאן שאחוז הזכאים בשנת תשע"ב נמוך מ-43%. 

מטרה אחרת היא קבלת אינדיקציה לאיכותם של מוסדות החינוך בעיר. אחוז זכאות גבוה מעיד על מערכת חינוך משובחת בהישגיה שמהווה לעיתים קריטריון עבור הורים שחושבים להגר לעיר. למדידת מטרה זו כדאי למדוד את אחוז הזכאים לבגרות מתוך התלמידים הלומדים בבתי הספר שקיבלו את הבגרות כמדד לאיכות ההשכלה במוסד. יחד עם זאת, מדידה כזו אינה פותרת את המלכוד המתקבל במעבר של בתי ספר חרדים וערבים לתכנית הבגרות. אלו, לפחות בטווח הקצר, מורידים את אחוז הזכאות לבגרות בעיר. מכאן, שטוב עושה עיריית ירושלים כשמחשבת את אחוז הזכאות לבגרות בפילוח מגזרי ומקנה תמונה מורכבת יותר למגמות המתקיימות בעיר ביחס לתחום זה.  



יום רביעי, 2 ביולי 2014

דיכי

יעל ישראלי


דיכאון הוא ההפרעה הנפשית השכיחה ביותר בקרב אוכלוסיית העולם המערבי, וההערכה היא כי במדינות מערביות כ-17% מהאוכלוסייה סובלים ממנה. לרבים מאיתנו יש מפעם לפעם מצב רוח דיכאוני בגלל אירועים שונים כמו פרידה מבן זוג, פיטורים, מוות של אדם קרוב ועוד, אך אלו מצבי רוח חולפים והרקע למצב הרוח ברור, בניגוד לדיכאון הקליני אשר הסיבות לו לרוב פנימיות ולא תמיד ברורות.
בסקר החברתי שבוצע על ידי הלמ"ס בשנת 2013 נשאלו הנסקרים אודות מצבם הנפשי והרגשי ומידת התמיכה שהם מקבלים מהסביבה.
בסקר נשאלו הנסקרים האם הרגישו מדוכאים בשנה האחרונה. בירושלים ענו 12% מהנשאלים כי הם מרגישים מדוכאים תמיד או לעיתים קרובות ו-33% ענו כי הם מרגישים מדוכאים לפעמים. אחוזים אלו גבוהים משמעותית מתל אביב ומישראל – בתל אביב 7% מהנשאלים ענו כי הם מרגישים מדוכאים לעיתים קרובות ו-27% נוספים כי הם מדוכאים לפעמים, ובישראל כולה – 9% ו-25% בהתאמה. 55% מהנשאלים בירושלים השיבו כי הם מדוכאים לעיתים רחוקות או אף פעם לא, בהשוואה ל-65% בתל אביב ובישראל כולה. אולם, כאשר נשאלו הירושלמים האם הרגישו כי הם זקוקים לטיפול פסיכולוגי בשנה החולפת, 7% בלבד העידו שכן לעומת 12% בתל אביב ובחיפה.

קיים הבדל גדול בשכיחות של דיכאון בין גברים לנשים. מחקרים מראים כי התופעה נפוצה פי שניים אצל נשים מאשר אצל גברים, אולם לא ברור מה מקור הפער והאם מדובר בבעיות באבחון.
נראה כי דווקא הפערים בירושלים בין גברים לנשים אינם כה גדולים – אחוז דומה של נשים וגברים בירושלים (11%-12%) השיבו כי הם תמיד מרגישים מדוכאים או לעיתים קרובות. אחוז מעט גבוה יותר של נשים העידו כי הן מדוכאות לפעמים (36% לעומת 30%), ואחוז גבוה יותר מהגברים הירושלמים העידו כי הם אף פעם לא מדוכאים (36% לעומת 29%). מבין שלוש הערים הגדולות, בחיפה ניתן לראות את הפערים הגדולים ביותר בין גברים לנשים – 8% מהגברים בחיפה העידו כי הם תמיד מרגישים מדוכאים או לעיתים קרובות בהשוואה לכמעט פי שניים בקרב הנשים (15%). 13% מהגברים בחיפה השיבו כי הם מדוכאים לפעמים לעומת 32% מהנשים.

תמיכה וסיוע מהסביבה יכולים לעזור רבות למי שנמצא בדיכאון להתמודד עם התחושות הדיכאוניות וכן למי שעלולים להיכנס לדיכאון. באופן מובהק רוב האנשים פונים לבני הזוג שלהם כדי לקבל תמיכה נפשית אך גם להורים ולחברים. בירושלים כמעט חצי מהנשאלים ענו כי יפנו לבן הזוג לקבלת תמיכה, 16% ענו כי יפנו להורים ו-15% יפנו לחבר או לחברה. היתר ענו כי יפנו לילדים שלהם, לבן משפחה אחר או לאיש מקצוע. גם במקרה זה קיימים הבדלים בין גברים לנשים - הנשים הירושלמיות נוטות יותר לפנות לילדים שלהן לקבלת תמיכה נפשית והגברים הירושלמים נוטים דווקא לפנות להוריהם.

גם בתל אביב כחצי מהנשאלים ענו כי יפנו לבן זוגם לקבלת תמיכה נפשית, 7% בלבד ענו כי יפנו להוריהם (פחות מחצי בהשוואה לירושלים) ו-20% ענו כי יפנו לחבר או לחברה. הנשים התל אביביות נוטות יותר לפנות לילדים שלהן או לבן משפחה אחר לקבלת תמיכה ואילו הגברים נוטים יותר לפנות לבנות הזוג שלהם.    
לכל המדוכאים, המדוכדכים, הנעזבים והאבלים נביע תקווה כי "אי בזה יסתיימו משעולי יגונים" כדבריה של המשוררת לאה גולדברג.

יום רביעי, 11 ביוני 2014

מלונאים צריכים לובי חזק

עומר יניב

לאחר שנים קשות לתיירות הירושלמית, שהייתה מושפעת מאירועי האינתיפאדה השנייה שבעטיה סבלה העיר מירידה תלולה במספר המבקרים בעיר, אנו עדים בשנים האחרונות לעלייה מתמדת במספר התיירים הבוחרים בירושלים כיעד לחופשה, עבור נופשים ישראלים, ועבור תיירים. העלייה במספר המבקרים בעיר מביאה לעלייה מתמדת גם במספר העוסקים בתחום המלונאות בירושלים. על מנת להתמודד עם העלייה המתמדת בכמות התיירים, נפתחו בירושלים בשנים האחרונות מספר מלונות חדשים, והמלונות הקיימים קולטים אף הם עובדים נוספים רבים אל הענף: משנת 2003 ועד שנת 2013 נפתחו בירושלים עוד 9 מלונות חדשים. 

מאז שנת 2003 ועד שנת 2013 מספר המועסקים במלונות התיירות בירושלים עלה בכ-113%, לעומת עלייה של כ-46% בסך המועסקים במלונות התיירות בישראל באותה התקופה. בשנת 2003 תחום מלונות התיירות העניק תעסוקה ל-2,681 שכירים, וכעבור עשור טיפס מספר המועסקים במלונות תיירות ל-5,699 שכירים. כיום ירושלים ממוקמת במקום השני בישראל מבחינת מספר המועסקים בתחום מלונות התיירות, לאחר אילת. 

מבחינת גובה השכר למועסקים, תחום התיירות והאירוח נחשב לתחום בו התשלום הוא הנמוך ביותר במשק: המשכורת הממוצעת לשכירים העוסקים בתחום עמדה על 4,222 ₪ לחודש. הגידול בכמות העובדים בעשור החולף, היה מלווה בעלייה של כ-21.5% בלבד בשכר הממוצע של השכירים המועסקים במלונות התיירות: מממוצע של כ-5,476 ₪ לשכיר בשנת 2003, לסכום של כ-6,523 ₪ לשכיר בשנת 2013. לשם השוואה, בין השנים 2003- 2013 משכורתם של עובדי מלונות התיירות שבאזור שפת ים המלח גדלה בכ-24%, שכירים העובדים במלונות התיירות שבאילת ובחיפה זכו לגידול של כ-37% במשכורתם, ואילו אלו העוסקים בתחום המלונאות באזור טבריה ראו את משכורתם מזנקת בתקופה זו בכ-42%. התרשים המופיע למטה מציג את גובה המשכורת החודשית הממוצעת של שכירים המועסקים במלונות תיירות, מול השינוי באחוזים בגובה המשכורת. ניתן לראות כי היו שנים בהן חוו עובדי מלונות התיירות בירושלים ירידה בשכרם, וזאת בניגוד למגמות הגידול במספר התיירים המגיעים לארץ בכלל ולירושלים בפרט.




נתונים: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

יום שלישי, 18 במרץ 2014

מילה כתובה - שפה זרה

ליאור רגב

מדי שנה מתפרסמים בישראל אלפי כותרים חדשים. גם בעידן בו על הקשב ותשומת הלב שלנו מתחרים שלל גירויים חושיים באינטרנט, בטלוויזיה, ברדיו ובכל מקום, נהר המילים המודפסות ממשיך לזרום. הספרייה הלאומית היא הגוף האחראי על איסוף ושימור נכסי התרבות של ישראל, ובמסגרת חוק הספרים, היא מקבלת לידיה שני עותקים מכל פרסום היוצא לאור בישראל. הספרייה מקטלגת את הספרים וממיינת אותם. מדי שנה, הספרייה מוציאה דוח ובו כלולים נתונים סטטיסטיים על ספרים חדשים בישראל.

בשנת 2012 נרשמו בספרייה 7,487 ספרים חדשים, בהם נכללים פרסומים ממשלתיים, מסחריים ופרטיים, מחקרים, עיון, סיפורת, ספרי קודש וספרי ילדים. לשם השוואה, בשנת 2011 נרשמו כ- 6,302 ספרים חדשים, בשנת 2010 כ- 6,285, ובשנת 2009 כ- 6,326.

הספרים בישראל מתפרסמים במגוון הוצאות לאור הפרוסות ברחבי הארץ. באופן עקבי, ירושלים שומרת על הבכורה כעיר בה רואה אור המספר הרב ביותר של ספרים חדשים, בפער ניכר מתל אביב ויתר הערים הבאות אחריה. למשל, בשנת 1992, פורסמו בירושלים 2,594 ספרים חדשים, 41% מתוך כ- 6,271 שיצאו לאור בישראל באותה שנה. זאת, בהשוואה לתל אביב, בה פורסמו 2,051 (33%) בלבד. בשנת 2002 פורסמו בירושלים 2,619 (35%) מתוך 7,399 ספרים חדשים שראו אור בישראל, ובתל אביב 1,840 (25%). בשנת 2012, פורסמו בירושלים 2,077 (31%) ספרים חדשים, לעומת 1,479 (22%) בתל אביב, ורק 408 (6%) בבני ברק, העיר השלישית בכמות הפרסומים החדשים.

רוב הספרים הרואים אור בישראל ונרשמים בספריה הלאומית, מתפרסמים בעברית. בשנת 2012, השנה האחרונה לגביה קיימים נתונים, כ- 81% מכלל הפרסומים הודפסו בעברית. ומה לגבי יתר השפות? שפות זרות פופולאריות בהן מודפסים ספרים בישראל הן אנגלית, ערבית ורוסית. מתוך 808 ספרים בישראל שראו אור בשפה זרה, 371 (46%) פורסמו באנגלית, 205 (25%) בערבית, ו- 165 (20%) ברוסית.

כאשר בוחנים את השפות בהן הודפסו ספרים בערים שונות מתגלה תמונה מעניינת. כ- 21% מהספרים שיצאו לאור בירושלים פורסמו בשפה זרה, לעומת כ- 5% בלבד בתל אביב. יתכן והשוני נעוץ במגוון האנושי והתרבותי המאפיין את אוכלוסיית ירושלים, ביחס לתל אביב. מתוך כ- 429 ספרים חדשים שראו אור בשפה זרה בירושלים 217 (51%) יצאו לאור באנגלית, 101 (24%) בערבית, ו- 80 (19%) ברוסית, בדומה לישראל. לעומת זאת, בתל אביב 33 (41%) כתובים באנגלית, 34 (42%) ברוסית, ורק 1 (1%) בערבית.



אני מבקש להודות באופן מיוחד לנחום זיטר ולספרייה הלאומית על העזרה בקבלת הנתונים לטור זה.

יום ראשון, 9 במרץ 2014

תעסוקה ירושלמית

ענבל דורון

העיר ירושלים היא אחד ממוקדי התעסוקה הגדולים בישראל ומהווה מרכז כלכלי עבור מרחב של למעלה מ-1,200,000 נפש. נושא התעסוקה בעיר עומד במרכז הדיון לגבי עתידה של ירושלים בכלל ומשיכת אוכלוסייה יצרנית בפרט.

בשנת 2012 הועסקו 294,000 עובדים בעיר ירושלים אשר היוו 9% מכלל המועסקים בישראל. מקרב כלל המועסקים בירושלים כ-75% היו תושבי העיר, 11% תושבי יהודה ושומרון, ו-6% תושבי מחוז ירושלים ובסך הכל 92% מהמועסקים בירושלים היו תושבי העיר והסביבה. כ-2,400 מועסקים בירושלים היו תושבי העיר תל אביב, והם היוו כאחוז מכלל המועסקים.

הנתונים מצביעים על כך שמרבית תושבי ירושלים (87%) מעדיפים לעבוד בתוך העיר ו-13% עובדים מחוץ לעיר, כאשר נשים נוטות לעבוד קרוב יותר אל הבית לעומת גברים. רק 8% מהנשים המועסקות תושבות ירושלים עובדות מחוץ לעיר, לעומת 17% מהגברים. בתל אביב ובחיפה יותר מועסקים בוחרים לעבוד מחוץ לעיר לעומת ירושלים. בשנת 2012 37% מהמועסקים תושבי תל אביב עבדו מחוץ לה (שיעור הנשים שעבדו מחוץ לעיר היה 30%), בחיפה 29% מהמועסקים תושבי העיר עבדו מחוץ לה (שיעור הנשים היה 21%).

הבדל נוסף בין גברים לנשים קיים בתחומי התעסוקה העיקריים. בקרב נשים, אשר היוו 47% מכלל המועסקים בירושלים בשנת 2012, התחומים העיקריים היו: חינוך (24%), שירותי בריאות, רווחה וסעד (20%) מנהל ציבורי (12%). לעומת זאת בקרב הגברים המועסקים בירושלים בלטו ענפי המסחר (15%), שירותים עסקיים (15%) וחינוך (11%). בשנת 2012 עבדו בתחום ההיי-טק בירושלים כ-16,000 מועסקים, אשר היוו 6% מכלל המועסקים בעיר וכן 6% מכלל המועסקים בתחום ההיי-טק בישראל. 64% מהם היו גברים.

מעניין לבחון את שיעור המועסקים בירושלים בענפי התעסוקה השונים בקרב גברים ונשים במגזר היהודי בהשוואה למגזר הערבי. בקרב הנשים בשני המגזרים, הנתונים מצביעים כי המועסקות עובדות בענפים עיקריים דומים: חינוך ושירותי בריאות, רווחה וסעד. לעומת זאת בקרב הגברים המועסקים במגזר היהודי הענפים העיקריים הם: שירותים עסקיים, מנהל ציבורי וחינוך, בעוד שבמגזר הערבי הגברים מועסקים בעיקר בענפים: מסחר, בינוי, שירותי אירוח ואוכל ותחבורה ותקשורת.

ההבדל המשמעותי בין המגזרים בתחום התעסוקה בירושלים הוא שיעור ההשתתפות בכח העבודה. בקרב האוכלוסייה בגילאי העבודה העיקריים (54-25) שיעור ההשתתפות בכח העבודה של גברים ערבים גבוה בהשוואה לגברים יהודים (88% לעומת 71%). אצל הנשים התמונה הפוכה, כאשר שיעור ההשתתפות של נשים ערביות בכח העבודה נמוך במיוחד ועמד בשנת 2012 על 20% בלבד, בהשוואה ל-82% בקרב נשים יהודיות. שיעור ההשתתפות בכח העבודה במגזר היהודי בירושלים יוצא דופן, שכן שיעור ההשתתפות בקרב נשים גבוה משיעור ההשתתפות בקרב גברים (82% לעומת 71%), בעיקר כתוצאה מאי השתתפותם של גברים חרדים בכח העבודה.




המקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה - סקר כוח אדם





יום רביעי, 22 בינואר 2014

מקומי זה הכי אחי

יעל ישראלי

לבחירות המקומיות ולנבחרים בבחירות אלו השפעה עצומה על החיים של כולנו, לעיתים אף יותר מהבחירות הכלליות לכנסת. דפוסי ההצבעה והמפלגות הנבחרות בעיר מעידים פעמים רבות על תהליכים שונים המתרחשים בעיר וכן בשכונות השונות. מערכת הבחירות האחרונה בירושלים הייתה ערה ומותחת במיוחד, ולבטח אחת המדוברות בארץ.

מספר בעלי זכות הבחירה בירושלים בבחירות האחרונות עמד על 576,100 מתוך 815,300 תושבים החיים בעיר. אחוזי ההצבעה בכלל העיר, ביחס לממוצע הארצי (51%) היו נמוכים יחסית ועמדו על 39%. מדובר באחוז מעט נמוך יותר מהבחירות המקומיות בשנת 2008 אז עמדו אחוזי ההצבעה על 42%. אך אם לא נכניס לחישוב את השכונות הערביות במזרח העיר, אשר אחוזי ההצבעה בהן נמוכים במיוחד ועומדים על כאחוז אחד בלבד, עומדים אחוזי ההצבעה בבחירות השנה על 56%. 

מעניין במיוחד לבדוק את דפוסי ההצבעה בשכונות השונות בעיר, אשר מצביעים פעמים רבות על מגמות שינוי בשכונה. 

בשכונות רחביה, טלביה, תלפיות מזרח, גילה קטמון הישנה ומרכז העיר ניתן לראות אחוזי הצבעה יחסית גבוהים למפלגות הפלורליסטיות הירושלמיות (התעוררות, ירושלמים, ירושלים תצליח, מרצ-העבודה ואומץ לב) – בין 60%-70%. בשכונות רחביה ומרכז העיר אחוזי הצבעה יחסית גבוהים למפלגות החרדיות (אגודת ישראל, ש"ס ובני תורה) – 15% ו-26% בהתאמה. 

שכונות בהן אחוזי ההצבעה למפלגות הפלורליסטיות היו הגבוהים ביותר הן: עין כרם, ניות, מלחה, בית הכרם, המושבה הגרמנית ובקעה – בכולן אחוזי הצבעה של בין 80%-90% למפלגות אלו. 

המפלגות החרדיות זכו לתמיכה של יותר מ-85% מקולות המצביעים בשכונות: רמת שלמה, סנהדריה, מקור ברוך, רוממה והר נוף.

כעת נבחן שתי שכונות אשר נמצאות בתהליכי שינוי בשנים האחרונות:

בשכונת קרית יובל 24% מהבוחרים הצביעו למפלגות החרדיות, 58% למפלגות הפלורליסטיות וכן 8% לבית היהודי ולירושלים מאוחדת. מדובר בעליה של כ-10% בתמיכה במפלגות החרדיות, לעומת הבחירות בשנת 2008.

בשכונת קרית משה, 29% מהמצביעים העניקו את קולותיהם למפלגות החרדיות, 24% למפלגות הפלורליסטיות, 16% למפלגת הבית היהודי ו-25% לירושלים מאוחדת – תמונה יחסית דומה לזו שהייתה בבחירות המקומיות ב-2008. 

ולאיזו שכונה חייבת כל מפלגה את תודותיה?

קטמון הישנה הביעה תמיכה גורפת במפלגת ירושלמים – 2,491 בוחרים הצביעו לה – זוהי המפלגה שזכתה למספר הרב ביותר של קולות בשכונה וכן היוותה 15% מכלל קולות המפלגה.

ירושלים תצליח והתעוררות זכו למספר הרב ביותר של קולות בשכונת גילה (3,600 ו-2,500 קולות בהתאמה), אגודת ישראל וש"ס ברמות (8,600 ו-5,700 בהתאמה), ירושלים מאוחדת זכתה לתמיכה הרחבה ביותר בגבעת שאול (1,100 קולות) ומרצ-העבודה זכתה למירב הקולות בשכונת בית הכרם (1,500 קולות). 

לסיום, לא נשכח לבדוק את אחוזי ההצבעה לראשות העירייה. ניר ברקת זכה למספר הרב ביותר של קולות בשכונת פסגת זאב – 11,000 קולות סה"כ, אך אין זה מפתיע כיוון שמדובר באחת השכונות הגדולות בירושלים. בצורה דומה, זכה משה ליאון למספר הקולות הרב ביותר בשכונת רמות (13,000 קולות) שגם היא אחת השכונות הגדולות בעיר. 

בניות זכה ברקת לאחוזי התמיכה הגבוהים ביותר – 95% מהמצביעים הצביעו עבורו, ומשה ליאון בשכונת רמת שלמה, בה הצביעו לו 91% מהבוחרים.