תעסוקה ושכר הנשים בירושלים

שעיה רוזנבלום

בשנת 2014 היה השכר הממוצע לשעה של גברים בירושלים (45 ש"ח) נמוך מזה של הנשים (48 ש"ח). זאת לעומת המצב בישראל בו השכר השעתי של הגברים (58 ש"ח) גבוה ב-19% משכר הנשים (49 ש"ח), כשבתל אביב הפער היה גבוה אף יותר, : 24% (72 ₪ לעומת 58 ש"ח). האם נכון יהיה להסיק מכך כי בירושלים מצב הנשים ביחס לגברים משופר יותר מברחבי מדינת ישראל? 

התשובה למרבה הצער איננה חיובית. זאת בשל מספר עובדות המשפיעות לחיוב על גובה השכר המוצג, אך במקביל הן מלמדות על מצב עגום יותר בקרב חלק נכבד של הנשים הירושלמיות.

מספר הנשים בירושלים בגילאי העבודה העיקריים (25-65) עומד על כ-166,600 נפש, מתוכן, כ-38% הן ערביות. בקרב הנשים הערביות כ-22% הינן בעלות השכלה אקדמית לעומת שיעור השכלה אקדמית של כ-50% בקרב הנשים היהודיות. השכלה גבוהה מאפשרת יכולת השתכרות גבוהה יותר, ולפיכך רמת השכר בקרב הנשים הערביות נמוכה יותר משל הנשים היהודיות. שיעור ההשתתפות של נשים ערביות בכוח העבודה עומד על 21% וזאת לעומת שיעור השתתפות של 79% בקרב הנשים היהודיות. מסתבר כי בהינתן רמת ההשכלה הנוכחית, אילו שיעור ההשתתפות של הנשים הערביות היה עולה, היינו רואים השפעה שלילית על רמת השכר השעתית לאישה בירושלים. 

כך, יתכן מצב בו כותרות העיתונים יבשרו על הרעה במשכורות הנשים בירושלים, ללא שתהיה פגיעה במשכורת של אף אישה, וזאת בשל השתתפות גדולה יותר של נשים חסרות השכלה גבוהה המשתכרות שכר שעתי נמוך יותר מהממוצע הנוכחי. 

השפעה דומה עשויה להתרחש כאשר ישנו גידול בשיעורי ההשתתפות והתעסוקה, הנובעת מכניסתם של עובדים בתחתית סולם השכר לכוח העבודה, מה שעשוי לגרור את השכר הממוצע כלפי מטה. במציאות השכר האישי לא השתנה ואף חלה עלייה ברמת החיים של אלו שנכנסו לכוח העבודה והחלו להשתכר, אולם הממוצע, שהוא הנתון המשתקף בדרך כלל בתקשורת, עלול לרדת.

לפיכך, חשוב מאוד לא להסתמך על אינדיקטור אחד בכדי לקבל תמונת מצב של המציאות, וצריך לבחון כל נתון על פי ההקשר המסוים שלו.

שילוב תעסוקתי והאינתיפאדה הירושלמית

מריק שטרן

מכון ירושלים למחקרי מדיניות jerusaleminstitute.org.il

מתום האינתיפאדה השנייה והקמת גדר ההפרדה ועד היום גברו מימדי שילובם הכלכלי והתעסוקתי של פלסטינים תושבי ירושלים במערב העיר. הגידול הדמוגרפי של האוכלוסייה הפלסטינית בעיר מחד והמשבר הכלכלי של כלכלת מזרח העיר עקב הקמת גדר ההפרדה והניתוק מעורף הכלכלי הפלסטיני מאידך הביאו לשילובה של אוכלוסיה זו  בשוק התעסוקה הישראלי במידה והיקף שאין דומה לה מ1967 ועד היום. מנתונים חדשים של הביטוח הלאומי אותם עיבדנו במכון ירושלים למחקרי מדיניות לגבי הרכב ואפיון שכירים בירושלים משנת 2006 ועד 2015 –עולה כי העלייה בהיקף העובדים הערבים נבלמה לראשונה ואף נסוגה מעט בשנת 2015. 

נכון לשנת 2015 כמות השכירים תושבי ירושלים עמדה על 278,403. בתוך כך, בין השנים 2006 ל 2015 שיעורם של שכירים ערבים בכוח העבודה העירוני גדל בהתמדה, מ-22% מכלל השכירים בעיר בשנת 2006 ל 28% בשנת 2015. במהלך תקופה זו כמות השכירים הערבים הרשומים בסניף מזרח ירושלים של הביטוח הלאומי עלתה מ- 45,730 ל 74,204 – עלייה של 62%. עלייה זו בכמות השכירים הערבים נבלמה בשנת 2015 ואף פחתה ב-110 שכירים. 

נתונים עדכניים לגבי כמות מקבלי דמי האבטלה ואבטחת ההכנסה ממזרח ירושלים עשויים לתת הסבר מסויים לבלימה בגידול כוח העבודה הערבי בעיר. לפי נתוני הביטוח הלאומי, כמות מקבלי דמי האבטלה בקרב ערביי מזרח ירושלים עלתה בהתמדה מ-352 איש בשנת 2008 ועד ל-1,501 בשנת 2015 – גידול של 426% ב-7 שנים. עיקר הגידול התרחש בין השנים 2013 ל 2015.  יתר על כן, כמות מקבלי אבטחת ההכנסה ממזרח ירושלים זינקה אף היא, וכמעט הכפילה עצמה בין השנים  2011 ל-2015  מ-3,853 ל 5,793  – כ700 איש יותר מאשר בקרב מקבלי השלמת הכנסה יהודים בעיר באותה השנה. נתונים אלו עשויים להעיד על כמות גדולה של מועסקים ערבים שנפלטו ממעגל התעסוקה בשנים האחרונות. תהליך זה עשוי להיות מוסבר הן במשבר הכללי של המגזר הפרטי העסקי בירושלים בעקבות ארועי האינתיפאדה הירושלמית, כמו גם עדויות שעלו על פיטורים או אי העסקת עובדים ערבים במערב ירושלים בתקופה זו. יחד עם זאת, הגידול בכמות מקבלי דמי באבטלה והבטחת ההכנסה עשוייה גם להעיד על עלייה במודעות ובכשירות למיצוי זכויות סוציאליות בקרב ציבור זה. כלומר – דווקא תהליכי האינטגרציה הכלכלית ומה שמכונה לאחרונה כתהליכי "ישראליזציה" של פלסטינים תושבי מזרח ירושלים – מאפשר להם גם למצות את זכויתיהם הסוציאליות במצב של משבר כלכלי או פיטורין על רקע התעצמות הקונפליקט הלאומי בעיר.

כוח העבודה

אלון קופרארד

מכון ירושלים למחקרי מדיניות   www.jerusaleminstitute.org.il

כוח העבודה הוא מונח המתאר את האנשים באוכלוסיה בגיל 15 ומעלה שהם מועסקים או בלתי מועסקים המחפשים עבודה. בסוף שנת 2014, 69% מהיהודים בישראל בגיל 15 ומעלה, השתתפו בכוח העבודה, כלומר היו מועסקים או חיפשו עבודה, זאת לעומת 47% מהאוכלוסיה הערבית. שיעור הבלתי מועסקים (מובטלים) בכוח העבודה בקרב היהודים בישראל היה 6%, ו-8% בקרב הערבים. בירושלים שיעור ההשתתפות של יהודים בכוח העבודה היה נמוך מזה שבישראל ועמד על 59% וכך גם אצל הערבים ששיעור השתתפותם בכוח העבודה עמד על 40%.

כאשר בוחנים את הנתונים לפי מגדר עולה כי בקרב גברים יהודים שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בישראל עמד על 72% בעוד שבירושלים עמד שיעורם על 57% בלבד. בקרב הערבים שיעור ההשתתפות של גברים בכוח העבודה בישראל – 66% נמוך מעט מזה שבירושלים – 68%. שיעור הבלתי מועסקים דומה בין המגזרים ובין ירושלים וישראל ועומד על כ-93% מועסקים וכ-7% בלתי מועסקים.

בישראל, 66% מהנשים היהודיות השתתפו ב-2014 בכוח העבודה, לעומת 61% מהנשים בירושלים. 6% מהנשים היהודיות בכוח העבודה בישראל אינן מועסקות, ובירושלים שיעורן עומד על 8%. שיעור ההשתתפות של נשים ערביות בכוח העבודה היה קטן בהרבה מזה של נשים יהודיות ועמד בישראל על 28%. בירושלים שיעור הנשים הערביות שהשתתפו בכוח העבודה היה כמחצית ועמד על 13% בלבד. שיעור הנשים הערביות שהשתתפו בכוח העבודה והיו מועסקות בישראל עומד על 90%, כלומר שיעור אבטלה של 10%. בירושלים נרשם שיעור תעסוקת נשים ערביות של 85%, כלומר 15% אבטלה. נתון זה מעניין במיוחד בהתחשב באחוז הנמוך במיוחד של השתתפות נשים ערביות בכוח העבודה בירושלים – גם כשנשים ערביות בירושלים מחליטות לצאת לעבודה, סיכוייהן למצוא כזו הן נמוכים יותר מאשר נשים ערביות בישראל. 

מבחינת השפעת רמת ההשכלה על השתתפות בכוח העבודה, ניתן לראות כי אחוז ההשתתפות בכוח העבודה בקרב נשים ערביות בירושלים עלה ככל שהשכלתן היתה גבוהה יותר – 8% מבעלות השכלה תיכונית השתתפו בכוח העבודה, בעוד ש-66% מבעלות תואר שני השתתפו בכוח העבודה. הדבר נכון גם לגבי נשים ערביות בישראל, 28% מבעלות השכלה תיכונית השתתפו בכוח העבודה, לעומת 88% בעלות תואר שני. השפעה זו של השכלה על המוטיבציה להשתתף בכוח העבודה בולטת בעיקר בקרב הנשים הערביות, אך בהשוואת המגזר הערבי ליהודי, זוהי תופעה משמעותית הרבה ביותר בקרב בני ובנות המגזר הערבי.

מקורות: עיבודים לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השנתון הסטטיסטי לירושלים 2016

לעבודה ולמלאכה

אלון קופרארד

כאשר בוחנים את מבנה התעסוקה בערים שונות, מוצאים כי בהרבה מן המקרים יש לערים התמחויות בענפים מסויימים, בהם עוסק אחוז גבוה מן המועסקים בעיר. ניתן לבחון התמחויות אלו ולהשוות בין ערים, באמצעות מדד ההתמחות.

מדד ההתמחות של עיר בענף כלכלי מסוים מתאר את היחס בין אחוז העובדים באותו ענף מבין כלל המועסקים בעיר, לבין אחוז העובדים באותו ענף מתוך כלל המועסקים במדינה. ערך גבוה מ-1 פירושו התמחות יחסית, כלומר - משקלם של העובדים בענף זה בעיר גבוה ממשקלם בממוצע הארצי. 

מעיבוד נתוני השנתון הסטטיסטי לירושלים, נמצא כי הענף בו ערך מדד ההתמחות של ירושלים היה הגבוה ביותר בשנת 2012 הוא השירותים הקהילתיים, החברתיים והאישיים – 1.51. זהו ערך נמוך ביחס לערך המוביל בתל אביב – 2.89 בענף הבנקאות, הביטוח והמוסדות הפיננסיים, וביחס לערך המוביל בחיפה – 4.41 בענף החשמל והמים. ניתן להבחין בבירור שבניגוד לערים הגדולות האחרות, לירושלים אין ענף התמחות בולט והמועסקים בעיר מפוזרים בין הענפים באופן חד פחות. 

שאלה מסקרנת שעולה בהקשר זה היא האם ירושלים כעיר בירה מתמחה בענפי שירותי הציבור (הכוללים את ענפי המנהל הציבורי, החינוך ושירותי הבריאות, הרווחה והסעד). מעיון בנתונים עולה כי אמנם ערך מדד ההתמחות של ירושלים בענפים אלו הוא הגבוה מבין הערים הגדולות ועומד על 1.24, אולם ערך זה אינו גבוה ביחס להתמחויות אחרות, ומעיד שזו  אינה התמחות מובהקת של העיר.

אחד הענפים הנכללים בענף השירותים הציבוריים הוא החינוך, בו ערכה של ירושלים עומד על 1.35, והוא ענף ההתמחות השני של ירושלים. לעומת זאת, ערכו של ענף החינוך בתל אביב הוא 0.54 והוא כמעט הנמוך ביותר בעיר. בחיפה שיעור המועסקים בענף החינוך זהה לשיעור המועסקים הארצי בענף. השונות של ירושלים בענף זה נובעת מהעובדה שאחוז גבוה מתושבי העיר הוא ילדים בגילאי גן ובית ספר.

מהתבוננות בערכי מדד ההתמחות ניתן לראות שירושלים אינה מרכז עסקי וטכנולוגי. בענף ההייטק ערכה של ירושלים עומד על 0.67. זהו ערך נמוך בפני עצמו וכן נמוך מזה של תל אביב –  0.92 ושל חיפה, המובילה בין הערים הגדולות, עם ערך של 1.35. בענף השירותים העסקיים ושירותי הנדל"ן ירושלים ניצבת עם ערך של 0.92, אחרי חיפה – 1.25 ותל-אביב – 1.87.  בנוסף לכך, בענף הבנקאות, הביטוח והמוסדות הפיננסיים ערכה של ירושלים הוא 0.53, לעומת חיפה – 0.82 ולעומת תל אביב, שכאמור זהו ענף ההתמחות המובהק שלה, 2.89.

מקור הנתונים: שנתון סטטיסטי לירושלים 2014

מטרופולין ירושלים

יאיר אסף-שפירא

מטרופולין מוגדרת כתחום עירוני הכולל עיר ראשית, המהווה את גלעין המטרופולין, וישובים נוספים המקיימים איתה זיקות ברמות ובאופנים שונים. ככלל, בין הישובים השייכים למטרופולין לבין העיר הראשית ישנה תנועה - לצרכי עבודה, לימודים, תרבות, קניות, "סידורים" וכולי. עוצמת הקשר עם העיר הראשית היא שמגדירה האם ישוב כלשהו הנו חלק מהמטרופולין או לא, כאשר הקריטריון הבסיסי שנקבע הוא ש-20% מכלל המועסקים המתגוררים ביישוב, עובדים במרכזי התעסוקה שבמטרופולין. לאחרונה פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את ההגדרות החדשות למטרופולינים, כאשר נכללה בהגדרות אלו, לראשונה, גם מטרופולין ירושלים. בנוסף נכללו המטרופולינים: תל-אביב, חיפה ובאר-שבע. ההגדרות מתבססות על שיעור המועסקים בכל ישוב, העובדים במרכזי התעסוקה העיקריים במטרופולין. כ-75% מאוכלוסיית ישראל מתגוררת במרחבים המטרופוליניים הללו.

מטרופולין ירושלים, כפי שהוגדר, משתרע מבית-שמש במערב ועד הישוב מצפה יריחו במזרח, ומהיישובים עפרה וכוכב השחר בצפון, ועד לגוש עציון בדרום. בסך-הכל מונה המטרופולין 86 ישובים, ואוכלוסייתה עומדת על 1,164,000 תושבים (בסוף שנת 2013). מטרופולין ירושלים היא השנייה בגודלה, לאחר מטרופולין תל-אביב, המונה 3,642,000 תושבים. מטרופולינים חיפה ובאר שבע מונות 891,100, ו-354,900 תושבים, בהתאמה.

מבחינת היחס בין היקף אוכלוסיית הגלעין - העיר הראשית - לבין היקף האוכלוסייה בכלל המטרופולין (משקלה של העיר הראשית במטרופולין), ניתן ללמוד על אופיה של המטרופולין - הן מבחינה מרחבית - עד כמה היא מפוזרת או מכונסת, והן מבחינה כלכלית - מה משקלו של העורף המטרופוליני, ומה הפוטנציאל שלו לתרום לשגשוגה של העיר הראשית. 

יחס זה שונה מאוד בין המטרופולינים בישראל. בעוד שבתל-אביב מהווה אוכלוסיית העיר תל-אביב - יפו רק 11% מכלל המטרופולין, הרי שבירושלים מהווה אוכלוסיית העיר 71% מכלל המטרופולין. במטרופולינים חיפה ובאר שבע עומד משקלו שלן הגלעין בכלל המטרופולין על 31%, ו-56% בהתאמה. יוצא אפוא שבתל אביב משקל הגלעין במטרופולין הוא הנמוך ביותר - נתון המביע את המספר הגדול של תושבים המקיימים זיקות עם העיר, וקשור לשגשוגה הכלכלי והתרבותי של תל אביב - יפו. בירושלים השיעור הוא הגבוה ביותר, דבר המבטא את משקלו הקטן של העורף המטרופוליני, ומצביע על כך שירושלים מספקת שירותים ותעסוקה בעיקר לתושביה.

מקור הנתונים: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

תורה ועבודה

אביאל ילינק 

נושא ההשתתפות בכוח העבודה נמצא על סדר היום הציבורי ומהווה אחד מסלעי המחלוקת המשסעים את החברה הישראלית. מעניין לבדוק אם כן מה מידת הקשר בין ההשתתפות בכוח העבודה לבין מידת הדתיות. 

מנתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ממוצע השנים 2008-2010) עולה כי אכן קיים קשר בין שיעור ההשתתפות בכוח העבודה לבין מידת הדתיות. קשר זה ניכר גם במגזר היהודי וגם במגזר הלא יהודי, אך במגזר הלא יהודי הוא בולט באופן מיוחד. במגזר זה ניכרת קורלציה ברורה ועקבית בין מידת הדתיות לבין מידת ההשתתפות בכוח העבודה – ככל שמידת הדתיות עולה כך מידת ההשתתפות בכוח העבודה יורדת. מגמה זו נכונה גם לירושלים וגם לישראל. מעניין לציין כי מידת ההשתתפות בכוח העבודה בישראל הייתה גבוהה יותר בכל הקטגוריות מזו שבירושלים. 

מהנתונים עולה כי במגזר הלא יהודי בירושלים, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב הנשאלים בני 20 ומעלה שהגדירו עצמם כלא דתיים עמד על 62% (בהשוואה ל- 72% בישראל). שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב אלו שהגדירו עצמם לא כל כך דתיים עמד על 59% (לעומת 61% בישראל), בקרב הדתיים היה שיעור זה 43% (לעומת 41% בישראל), ובקרב הדתיים מאד השיעור עמד על 12% בלבד (20% בישראל). 

במגזר היהודי המצב מעט שונה. כאן, ההבדל העיקרי בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה היה בין הנשאלים שהגדירו עצמם כחרדים לבין הלא חרדים (אלו שהגדירו עצמם כחילוניים, מסורתיים או דתיים). בין הנשאלים הלא חרדים לא ניכרו הבדלים גדולים. שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב לא חרדים בני 20 ומעלה בירושלים עמד על 66%. לעומת זאת, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב החרדים היה נמוך באופן משמעותי ועמד על 44%. בישראל שיעורים אלה היו מעט גבוהים יותר ועמדו על 68% ו-50% בהתאמה. 

מקור: עיבוד לנתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

שלוש ארבע ולעבודה

מאת: אביאל ילינק

מפקד האוכלוסין שנערך בשנת 2008, ושתוצאותיו התפרסמו לא מכבר, כולל נתונים מגוונים המאפשרים בחינה של מאפייני האוכלוסייה. בשנת 2008 עמד מספר המשתתפים בכוח העבודה בירושלים (מועסקים ומחפשי עבודה, מכלל בני 15+) על 240,000 איש. שיעור ההשתתפות בכוח העבודה עמד על 50% והיה נמוך בהשוואה לישראל (60%), לתל אביב (70%) ולחיפה (60%). שיעור ההשתתפות הנמוך בירושלים נובע בעיקר משיעור השתתפות נמוך בקרב האוכלוסייה החרדית ובקרב האוכלוסייה הערבית. מעניין כי מספר המשתתפים בכוח העבודה בתל אביב (232,000) נמוך רק במקצת ממספר המשתתפים בכוח העבודה בירושלים, וזאת למרות שמספר התושבים בה קטן כמעט בחצי.

על פי רוב, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב גברים גבוה מבקרב נשים. בירושלים עמד שיעור השתתפות בקרב הגברים על 58% (לעומת 65% בישראל) ובקרב נשים על 42% (לעומת 53% בישראל).

הסתכלות על בסיס שכונתי מעלה כי שיעור ההשתתפות הגבוה ביותר בכוח העבודה היה בהר חומה (79%). שיעורי השתתפות גבוהים היו גם ברמת שרת ורמת דניה (71%), מרכז העיר והנחלאות (69%), גוננים (67%), ותלפיות מזרח (66%). שיעורי השתתפות בינוניים היו בקריית יובל (63%), קריית מנחם ועיר גנים (62%), גילה (61%) ובקעה (58%). שיעור ההשתתפות הנמוך ביותר היה באזור מאה שערים, בית ישראל ושכונת הבוכרים (20%). שיעורי השתתפות נמוכים היו גם באזור סנהדריה ושיכון חב"ד (29%), אזור מקור ברוך, מחנה יהודה וזיכרון משה (33%), רמת שלמה (44%), נווה יעקב (45%), בית וגן (47%) והר-נוף (48%).


מקור: מפקד האוכלוסין 2008, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

העיר במספרים: מתחת לקו

מיכל קורח
מכון ירושלים לחקר ישראל www.jiis.org.il

נתוני העוני בישראל מחושבים על פי הגישה היחסית, שלפיה מי שרמת חייו רחוקה במידה ניכרת מרמת החיים המאפיינת את החברה הוא עני. ההכנסה הפנויה החציונית (מעבודה, הון ונכסים, לאחר תשלום מיסים ישירים ותשלומי העברה)של האוכלוסייה נחשבת להכנסה המייצגת של החברה. ההכנסה החציונית היא רמת ההכנסה אשר ל-50% מהמשפחות יש הכנסה השווה לה או נמוכה ממנה, ול-50% האחרים יש הכנסה הגבוהה ממנה. קו העוני מוגדר כמחצית ההכנסה הפנויה החציונית של האוכלוסייה. משפחה שהכנסתה הפנויה נמוכה מקו העוני נחשבת למשפחה ענייה.

בשנת 2008 24% מהנפשות בישראל חיו מתחת לקו העוני. שיעור העוני הגבוה ביותר מבין 14 הערים הגדולות בישראל נמדד בערים בני ברק (47%), ירושלים (43%) ואשדוד (29%). שלוש הערים הללו היו היחידות מבין 14 הערים הגדולות בישראל, ששיעור העוני בהן היה גבוה משיעור העוני בישראל. אחת הסיבות לשיעור העוני הגבוה בערים אלו היא שמתגוררת בהן אוכלוסייה חרדית רחבת היקף. האוכלוסייה החרדית מתאפיינת במספר ילדים ממוצע גבוה למשפחה, ובשיעור השתתפות נמוך בכח העבודה וכפועל יוצא מכך בהכנסה נמוכה למשפחה ובהכנסה ממוצעת נמוכה לנפש. שיעור עוני נמוך יחסית - 10% ומטה - נרשם בהרצליה, פתח תקווה, ראשון לציון, רחובות, חולון ורמת גן.

באוכלוסיית ירושלים, שיעור העוני בקרב האוכלוסייה הערבית (65%) גבוה באופן ניכר מאשר בקרב האוכלוסייה היהודית (31%). זאת משום שהאוכלוסייה הערבית מתאפיינת אף היא בהכנסה נמוכה למשק בית ובמספר ילדים ממוצע גבוה.

בהמשך לשיעור העוני, נתוני עומק העוני מאפשרים לבחון עד כמה רחוקה הכנסת העניים מקו העוני. עומק העוני בירושלים הוא הגבוה ביותר מבין הערים הגדולות - הכנסת העניים בירושלים נמוכה בממוצע, ב-44% מקו העוני. בבני ברק, שבא שיעור העוני גבוה מישראל, עומק העוני נמוך במעט מירושלים – 38%. בהרצליה נרשם עומק העוני הנמוך ביותר – 19%.

מקורות: נתונים שהתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי, סמי כהונאי, מדידת עוני בישראל – השיטה הנוכחית ושיטות חלופיות, מרכז מחקר ומידע, הכנסת.

העיר במספרים: יוזמה עצמאית

יאיר אסף-שפירא
מכון ירושלים לחקר ישראל www.jiis.org.il

בשנת 2007 היו בישראל 2,837,000 עובדים במעמד של שכירים, ו-247,000 עצמאים. היחס ביניהם הוא אם כך, 87 עצמאים על כל 1,000 שכירים. ניתן להשתמש ביחס זה כבמדד לשיעור היזמות העסקית.

כאשר בוחנים מדד זה בקרב המועסקים תושבי הערים הגדולות, מובילה את המדד תל-אביב עם 116 עצמאים לכל 1000 שכירים, ואחריה ירושלים עם 95. בחיפה עומד היחס על 75, ובבאר שבע על 47.

מבין הישובים סביב ירושלים, ניכר כי היישובים בהם השכר הממוצע של העצמאים הוא גבוה, הם גם היישובים בהם ישנו ריבוי של עובדים עצמאים ביחס לשכירים. כך למשל בישוב הר-אדר, בו השכר הממוצע של עצמאים הוא 12,100 ש"ח, והיחס בין עצמאים לאלף שכירים הוא 106. דוגמה הפוכה היא העיר מעלה-אדומים, בה עומד שכר העצמאים על 7,200 ש"ח, והיחס בין עצמאים לשכירים עומד על 62 עצמאים לאלף שכירים. יוצאת דופן היא העיר ירושלים, ששכר העצמאים בה נמוך ביחס לישובים סביבה, ועומד על 6,500 ש"ח, אך היחס גבוה, ועומד, כאמור, על 95 עצמאים לאלף שכירים. עובדה זו מפתיעה על רקע השיעור הגדול של תושבי העיר המועסקים בשירות הציבורי, המתאפיין בהעסקת שכירים.

ככלל, הכנסתם של העצמאים בישראל גבוהה מזו של השכירים. בירושלים עומד הפער על 700 ש"ח בחודש, אך בחלק מהיישובים סביב העיר הוא גבוה הרבה יותר. בישובים קרית יערים ואפרתה מגיע הפער בהכנסה החודשית בין עצמאים לשכירים לכדי 3,900 ש"ח ו-3,000 ש"ח בהתאמה. מבין הישובים שנבחנו, העיר מודיעין הייתה הישוב היחיד בו נרשמה הכנסה גבוהה יותר לשכירים מאשר לעצמאים.

יצויין כי פערי השכר בקרב העצמאים גבוהים ביחס לאלו שבקרב השכירים, ובירושלים הם הגבוהים ביותר מבין הערים הגדולות בישראל.

מקור: ממוצעי שכר והכנסה לפי יישוב ולפי משתנים כלכליים שונים 2007, המוסד לביטוח לאומי.

לעבודה ולמלאכה

ד"ר מאיה חושן
מאי 2007

בשנת 1966, בטרם אוחדה העיר ירושלים, עמד שיעור ההשתתפות בכוח העבודה (אחוז המועסקים והמחפשים עבודה באופן פעיל מקרב בני 14+ ב-1966 ובני 15+ ב-2006) בעיר על 54%, והיה גבוה במקצת מזה שבישראל - 53%. אולם, עם איחודה של העיר ובשנים שלאחר מכן, ירד שיעור המועסקים באופן דרמטי (ירידה של כ-6%), ואחר התייצב סביב 47% - 45%. בשנת 2006 עמד שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בירושלים על 46% והיה נמוך באופן ניכר מזה שבישראל - 57%. למגמת הירידה בשיעור ההשתתפות בכח העבודה תרמו שתי האוכלוסיות המתרחבות בירושלים, ששיעור ההשתתפות שלהן בכח העבודה נמוך – הערבים והחרדים.

בשנת 2006 היה שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בירושלים בקרב האוכלוסייה היהודית 50%, לעומת 35% בקרב האוכלוסיה הערבית. בישראל שיעור ההשתתפות גבוה יותר בקרב שתי הקבוצות: 59% בקרב האוכלוסייה היהודית ו-40% בקרב האוכלוסייה הערבית.

מהסקר החברתי לשנת 2005 שנערך בקרב אוכלוסייה יהודית בלבד (גילאי 20+) עולה, ששיעור ההשתתפות בכוח העבודה בירושלים בקרב האוכלוסייה הלא-חרדית הכוללת: דתיים, מסורתיים וחילונים, הוא 59%, ונמוך רק במקצת מזה שבישראל - 62%. שיעור ההשתתפות בכח העבודה בקרב חרדים הוא נמוך באופן משמעותי מזה של הלא-חרדים, ועומד על 31% בירושלים ו- 38% בישראל.

בקרב החרדים בירושלים, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של נשים הוא 46%, גבוה בהרבה מזה של הגברים החרדים - 18% בלבד. שיעור השתתפותם של גברים חרדים בכוח העבודה בירושלים נמוך באופן משמעותי מזה שבישראל, בה שיעור הגברים החרדים בכח העבודה הוא 30%. לעומת זאת, שיעור ההשתתפות של נשים חרדיות דומה בירושלים לזה שבישראל - 46%.

באשר לחילונים: שיעור השתתפותן בכוח העבודה של נשים חילוניות בירושלים הוא 67%, גבוה מזה שבישראל– 61%. שיעור השתתפותם של גברים חילונים בירושלים – 67% (זהה לזה של נשים חילוניות בעיר) והוא נמוך מזה שבישראל – 72%.

כוח העבודה האזרחי, 2006

מקורות: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, סקר חברתי 2005
דן קאופמן, "מדעיכה לצמיחה: פוטנציאל הפיתוח הכלכלי של ירושלים", יתפרסם בספר שיצא במכון ירושלים לחקר ישראל, ירושלים 1967 – 2007.