ממשחקי השף ומאסטר שף לצלחת בבית

נוסעים ליומיים בירושלים

תושבי ירושלים נוסעים הכי מעט. תל אביב מציגה את שיעור הנופשים הגבוה ביותר

זהירות, חומר מסוכן

ליאור רגב

המהפכה התעשייתית הביאה איתה יתרונות רבים, כמו עלייה בתפוקה והוזלת עלויות הייצור. אך התעשייה משתמשת לעיתים בחומרים שהשפעתם על בריאות הפועלים והסביבה לא בהכרח טובה. מדינת ישראל התקינה תקנות לטיפול בחומרים מסוכנים אלו. לפי התקנות, כל מפעל, חנות, ארגון חקלאי, תחנת דלק או עסק אחר שעוסק בתהליכי הייצור, באחסנה, הפצה או הובלה של חומרים מסוכנים נדרשים לקבלת היתר מהמשרד להגנת הסביבה.

חלית? נפצעת? לך לקופת חולים

ליאור רגב

החודשים האחרונים של שנת 2017 היו קשים לבריאות העם היושב בציון. החורף, וליתר דיוק היעדר החורף, והיובש ששימש לו בן לוויה, נתן את אותותיו בקרב הורים וילדים שסבלו ביחד. השפעות התכופות, הוירוסים והחיידקים שלא נטשו משמרת, עלו להתקפה, לא הרפו, והתישו את כולנו. לפי כתבה שפרסמה רותם אליזרע ב- ynet, הם גרמו לעלייה של 10% בימי המחלה שפדו העובדים בישראל בהשוואה ל- 2016.

ובכן, לאן הולכים כשחולים? למרפאה. מכוח חוק כל תושב ישראלי זכאי לשירותי בריאות, אותן מספקות קופות החולים. המשמעות של כל מבוטח לקופות הוא כסף, ולא מעט ממנו. הביטוח הלאומי משלם לקופות לפי מפתח חלוקה שקבוע בתקנות, בנוסף לתשלומים על ביטוחים מורחבים, ניתוחים, טיפולים ועוד. כך, כל קופה עושה מאמצים למשוך אליה מבוטחים חדשים ולהגדיל את עלות הביטוחים שכל מבוטח רוכש.

להתראות אשפה אורגנית, שלום קומפוסט

‏

ליאור רגב

במדינת ישראל הקטנה, אשפה היא בעיה גדולה. הפסולת הלא ממויינת שאנחנו משליכים לפח נאספת על ידי משאיות המשנעות אותה לתחנות מיון, ובסוף התהליך חלקה הגדול מועבר להטמנה. נסיעת המשאיות ברחובות הערים צורכת אנרגיה, יוצרת זיהום אוויר ועומסי תנועה, ואילו הפסולת המוטמנת תופסת שטחי קרקע רבים שיכולים לשמש למטרות טובות יותר. אחד הפתרונות להתמודד עם הררי הפסולת הוא הפרדה במקור.

בעשור האחרון הולכים וצצים בגינות ציבוריות, בחצרות של בניינים ובבתים פרטים בירושלים עוד ועוד קומפוסטרים. קומפוסטר הוא מיכל אליו ניתן להשליך פסולת אורגנית, כמו שאריות פירות וירקות ומזון צמחי אחר, המהווה כ- 40% ממשקל הפסולת הביתית. הפסולת מתפרקת במיכל ובתוצר ניתן להשתמש כדשן לגינות.

חלוקת המיכלים בירושלים החלה ביוזמה של תושבים משכונת בית הכרם שהתאגדו לעמותה בשנת 2008. בשנת 2012, פרויקט "מהפח ירוק" שאחראי על הסברה, מכירת המכלים, תפעול ותחזוקה של הקומפוסטרים, קיבל הכרה עירונית ותמיכה של מנהל קהילתי גינות העיר והעירייה. כיום, לפי נתוני מהפח ירוק שיונתן פליטמן, מנהל המיזם, מסר לנו, למעלה מ- 5,400 משקי בית ברחבי העיר עורכים שימוש כלשהו, תדיר או מזדמן, במיכלים.

יד שנייה מירושלמי

ליאור רגב

על פי נתוני איגוד יבואני הרכב, בשנת 2016 נרשם שיא במסירת כלי הרכב בישראל. רכישת כלי רכב חדשים תורמת להצערת מלאי הרכבים שנוסע על כבישי ישראל: כלי הרכב החדשים מצוידים במערכות בטיחות משוכללות, רמת הזיהום שלהם פחותה, והנסיעה שלהם שקטה יותר וחסכונית יותר. עם זאת, כל עוד הרכישה של רכבים חדשים לא מתאזנת עם הוצאה מכלל שימוש של רכבים ישנים, אלו אינן בהכרח חדשות טובות. העלייה הכללית במספר הרכבים מובילה להגדלת הצפיפות בכביש, ובהתאמה לגידול בעומסי התחבורה, פליטות מזהמים והתרופפות העצבים של הנהג הישראלי.

לאור השלכות אלו, מעניין לראות היכן מלאי הרכב מתחדש, והיכן הוא נותר מאחור ומתיישן. בבחינה של הערים הגדולות, נראה שהתשובה ברורה – על פי נתוני הלמ"ס, בשנת 2016, כ-40% מהרכבים שבעליהם מתגוררים בירושלים היו בני עשור ומעלה. זאת בהשוואה ל- 25% מהרכבים בישראל, 21% בחיפה, ו- 15% בתל אביב, ו- 14% בלבד בראשון לציון.

ההזדקנות של מלאי הרכב בירושלים בולטת גם בבחינה של ממוצע גילאי הרכב: בירושלים הנתון עומד על 8.6 שנים. זאת בהשוואה לממוצע של 6.5 שנים בישראל, 5.9 בחיפה, 4.8 בתל אביב, ו- 4.6 בראשון.

כאשר בוחנים את מגמות רכישת הרכב מדי שנה, מתגלים פערים דרמטיים בין ירושלים לערים הגדולות. בכבישי ראשון לציון, כך נדמה, נוסעים הרכבים החדשים ביותר: כמעט מחצית (47%) מכלי הרכב בעיר עלו על הכביש בשנים 2014-2016, בהשוואה ל- 43% מהרכבים בתל אביב ושליש (33%) מהרכבים בחיפה. הנתון המקביל בירושלים עומד על 16%. בחינה של השנה האחרונה מגלה ש- 18% מהרכבים בראשון לציון עלו על הכביש ב- 2016, לעומת 16% בתל אביב, 12% בחיפה, ו- 6% בירושלים.

ניסינו להציע הסברים שונים לתופעה זו – אולי אלו חברות הליסינג שרשומות באזור המרכז, ופועלות ללא לאות לחדש את מלאי הרכבים שלהם; אולי הלוואות האשראי הנדיבות והריביות הנמוכות שהבנקים הציעו לרוכשים (עליהן כתבו בר-אלי ודורי בינואר 2017 בכתבה ב-TheMarker). ייתכן שבשונה מהטבות הניתנות בחוזה אישי של חברות פרטיות באזור המרכז המעודד רכישת רכב חדש, הטבות המס במגזר הציבורי בירושלים וכוח הקנייה החלש של התושבים מעודדים החזקת רכבים ישנים.

ואולי זו פשוט הנוסטלגיה של ירושלים, הקושי להיפרד מהעבר, החדש האסור מן התורה, הצניעות ויראת השם שגורמים לאנשים לדבוק בסובארו מודל 89'. אולי.

חוזרים ללימודים

ליאור רגב

לאחר חופשת הקיץ הארוכה, ואחריה תקופת החגים, יותר מ- 2,272,000 תלמידים חוזרים ביום ראשון לספסל הלימודים וסוף סוף - לשגרה.

מערכת החינוך בישראל משקפת את פני החברה הישראלית, על הזרמים והקבוצות השונות המרכיבות אותה. במסמך "מערכת החינוך בישראל -- סוגיות מרכזיות שנדונו בוועדת החינוך, התרבות והספורט" של ה-מממ משנת 2013 מאת אתי ווייסבלאי, נכתב כי חוקי החינוך בישראל מכירים בשלושה סוגי מוסדות: חינוך רשמי, שאיליו שייכים מוסדות בבעלות המדינה בזרם הממלכתי, הממלכתי דתי ובשנים האחרונות גם הממלכתי חרדי; חינוך מוכר שאינו רשמי, אליו שייכים מוסדות שאינם בבעלות המדינה, בעיקר של רשתות החינוך החרדיות ומוסדות חרדיים אחרים; ומוסדות במעמד פטור, לרוב תלמודי תורה לבּנים.

לאחרונה פרסם משרד החינוך רשימה של כל מוסדות החינוך הנמצאים תחת פיקוחו (הרשימה מעודכנת לשנת 2015). בדיקה של שנת הייסוד של המוסדות בחינוך העברי ומספר התלמידים בהם חושפת כמה נקודות מעניינות.

בתי הספר הוותיקים ביותר הם אליאנס בחיפה, שלפי הרשומות קם בשנת 1860, ובתי הספר של בית ישראל (הכללי והדתי) בתל אביב שנוסדו ב 1870. סה"כ ברשימה מופיעים 84 בתי ספר שנוסדו לפני קום המדינה ובהם לומדים כ- 64,360 תלמידים. בקצה השני, מדי שנה נפתחים כמה עשרות בתי ספר חדשים. למשל, בשנת 2014 נוסדו 112 בתי ספר, ובשנה הקודמת לה 118.

בעשורים האחרונים ניתן לזהות מגמה של גידול בפתיחת מוסדות חינוך חרדים. הצורך בפתיחת המוסדות נגזר מריבוי טבעי גבוה במגזר החרדי, שמוביל לגידול במספר הילדים בכל שנתון. אחוז בתי הספר החרדים שנוסדו מאז שנת 1990, מכלל בתי הספר בזרם החרדי, עומד על 91% בישראל (ללא ירושלים), ו-86% בירושלים. בשנים אלו חל גידול משמעותי ברשתות החינוך העצמאיות והכרה של המדינה בהן, ושינוים אלו הותירו את חותמם על המערכת.

בחינוך הממלכתי, אחוז בתי ספר החדשים קטן יותר, ומצאי בתי הספר מתבסס יותר על מוסדות ותיקים. 45% מכלל בתי הספר הממלכתיים בישראל נוסדו לפני 1970, וכך גם 38% מבתי הספר הללו בירושלים. בהשוואה לישראל, יותר בתי ספר בזרמים הממלכתיים בירושלים נוסדו בין השנים 1970 ל- 1990: 27% בממלכתי, ו- 25% בממלכתי דתי בירושלים לעומת 20% ו- 21% בהתאמה בישראל. נתונים אלו נמצאים במתאם עם הקמת השכונות החדשות והתרחבות העיר לאחר מלחמת ששת הימים.

מקורות: וויסבלאי, אתי (2013) מערכת החינוך בישראל. ממ"מ, הכנסת - ירושלים

נסיעה טובה

ליאור רגב

התנועה על הכבישים בישראל היא הצפופה ביותר לק"מ כביש מבין כל מדינות ה-OECD. תושבי ומבקרי הערים הגדולות בישראל מרגישים את הצפיפות הזו היטב: מדי בוקר משתרכים טורים ארוכים של מכוניות בכניסה לכל צומת ומחלף עירוני. בשנים האחרונות מתחזקת ההבנה בקרב גורמי המקצוע שתחבורה ציבורית (תח"צ) היא הפתרון המתאים ביותר לתחבורה בערים. הממשלה משקיעה בנושא רבות בשנים האחרונות. האם התוצאות של השקעה זו ניכרות בהתנהגות תושבי הערים?

מתוצאות הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה, לממוצע השנים 2014-15, ש-66% מתושבי ישראל מעל גיל 20 דיווחו שדרך ההגעה המרכזית שלהם למקום העבודה הייתה רכב פרטי, אופנוע או הסעה מאורגנת של מקום העבודה. כ- 20% נסעו באמצעות רכבת או אוטובוס וכ- 10% רכבו על אופניים או הלכו ברגל לעבודה (היתר עבדו מהבית או שלא ידועה צורת ההגעה).

מעניין לראות את ההבדלים בין ירושלים לתל אביב בהקשר זה: בעוד שאחוז ההגעה לעבודה ברכב או בהסעה דומה (50% ו- 51% בהתאמה), הנסיעה בתח"צ יותר שכיחה בירושלים: 33% מתושביה השתמשו ברכבת או אוטובוס לעומת 26% בלבד בקרב תושבי תל אביב. האחרונים נוטים יותר לרכב על אופניים או ללכת ברגל, כ-17% מהם הגיעו כך למקום העבודה.

ההבדלים קשורים כפי הנראה לטופוגרפיה הנוחה יותר של תל אביב, ולריכוז מקומות העבודה במרחק רכיבה קצר. מנגד, מבנה העיר ההררי והמבוזר של ירושלים, והריחוק של מוקדי התעסוקה משכונות המגורים יכול להסביר את ההעדפה לתח"צ. כנראה שגם לשיעור הנמוך של בעלות רכב בקרב האוכלוסייה החרדית השפעה על נתונים אלו.

למעשה, אחוז השימוש בתחבורה ציבורית בעיר גבוה יותר מכל יתר הערים הגדולות בישראל. בעוד שביתר הערים הוא עומד על שיעור שבין 22% (בבאר שבע) ל- 29% (בנתניה), ירושלים היא העיר היחידה שבה השיעור גבוה מ-30%.

גם תדירות השימוש בתחבורה ציבורית בירושלים גבוהה יותר. בשנת 2015, כ- 19% מתושבי ישראל דיווחו על נסיעה באוטובוס באופן יומיומי. כלומר, האוטובוס שימש להם כלי תחבורה עיקרי. השיעור בערים הגדולות גבוה יותר בהשוואה לפרברים: בחיפה, השיעור עמד על 26%, בראשון לציון 25%, בתל אביב 23%, ובירושלים 32%.

נדל"ן מניב מטייל בעיר

ליאור רגב

הארנונה היא המס המוניציפאלי המרכזי שמניב הכנסות לתקציב השוטף של הרשויות המקומיות בישראל, ובכללן עיריית ירושלים. ככלל, הארנונה למגורים לא מצליחה לכסות את העלות של השירותים העירוניים הניתנים לתושבים. נכסים שאינם למגורים משלמים ארנונה לפי תעריף שונה מדירות המגורים. מסיבה זו הרשויות מתחרות על משיכת ארנונה עסקית: עסקים משלמים הרבה וצורכים מעט שירותים עירוניים.

איזה אזור בעיר מניב לעיריית ירושלים את סכום הארנונה הגבוה ביותר?

הסכום תלוי בסוג הנכסים בכל אזור ובגודלם. למשל, בתי תפילה משלמים תעריף נמוך של כ- 63 ש"ח למ"ר, ואילו משרדים ועסקים מסחריים הגדולים מ- 150 מ"ר, משלמים תעריף גבוה של כ- 334 ש"ח למ"ר. כיוון שהסכום משולם לפי מטראז', ככל שהנכס גדול יותר, הוא משלם יותר. לעיתים התעריף מושפע מגודל הנכס, כשנכסים מעל רף מסוים משלמים יותר לכל מטר, ולעיתים משפיע מיקום הנכס במפת אזורי הארנונה.

בהצלבה בין מספר הנכסים לבין תקבולי הארנונה שלהם בשנת 2016 ניתן לראות כמה תופעות. התקבולים מאזורי שוק מחנה יהודה וקניון מלחה דומים, ועומדים בהתאמה על כ- 25 ו- 28 מיליון שקלים לפני הנחות. עם זאת, באזור השוק מספר הנכסים שלא למגורים עומד על כ- 1,600 נכסים לעומת כ- 300 בלבד באזור הקניון, פי יותר מ- 5(!). הסיבה כפי הנראה היא ריבוי העסקים הקטנים באזור השוק, לעומת תמהיל העסקים בקניון, שבו נציגים רבים לרשתות מסחריות אזוריות או ארציות.

בנוסף, נראה שהשמועות על מותו של מרכז העיר היו מוגזמות. במשולש הרחובות בן יהודה, יפו והמלך ג'ורג' והסביבה פועלים כ- 1,670 נכסים, המניבים לעירייה כ- 44 מליון ש"ח לפני הנחות.

בתואר אזורי הארנונה המניבים ביותר זוכים אזורי התעשייה והמסחר תלפיות וגבעת שאול. שני האזורים עברו בעשורים האחרונים תהליכים של גיוון מתמשך בתמהיל הנכסים. כיום פועלים בהם מוסכים, חנויות ומסחר, משרדים, שאריות של תעשייה מסורתית, וניצנים של תעשייה עתירת ידע. מעניין לראות שמספר הנכסים שלא למגורים בתלפיות גבוה כמעט באלף בהשוואה לגבעת שאול (2,518 לעומת 1,548) אך ההפרש בהכנסות עומד על 7 מיליון בלבד (105 לעומת 98 לפני הנחות).

הגודל כן קובע

ליאור רגב

מכון ירושלים למחקרי מדיניות jerusaleminstitute.org.il

לפני מספר חודשים נחתו בתיבות הדואר הודעות תשלום הארנונה לשנת 2017. ליד סכום התשלום נוכל למצוא את גודל הדירה שלנו, לפחות כפי שמופיע ברישומי העירייה.

מס הארנונה הוא אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של רשויות מקומיות בישראל, המאפשר להם לספק מגוון של שירותים לתושבים. יחד עם גודל הנכס, תעריפי הארנונה נקבעים לפי השימוש בו, למשל, מגורים, מסחר, שירותים ועוד. בירושלים קיימים ארבעה אזורי ארנונה, ולכל אחד מהם תעריף שונה לתשלום למ"ר.

כמגמה כללית, לאורך השנים חל בישראל גידול מתמשך בגודל הדירות. אם פעם הסתפקנו בדירת שיכון מתפוררת, בה ישנו שלושה ילדים בחדר, היום כל זאטוט דורש את מקומו. בנוסף, סלון האורחים נוסד והתמתח, ולמה להסתפק בחדר שירותים ומקלחת אחד, אם אפשר שניים? מעניין לראות את ההדים של מגמה זו בתכנון הישראלי בירושלים. 

בנייני מגורים שנבנו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 הציעו דירות קטנות יחסית. שעת הצורך חייבה שיכון של מאות אלפי עולים, והתקציב היה דל. נכון לשנת 2015, גודלן של 56% מהדירות בקריית יובל, 34% בקריית מנחם ועיר גנים, ו- 43% בקטמונים (א'-ט') היה פחות מ-60 מטר רבוע.

עשור לאחר מכן, בשנות ה-70 וה-80 קמו שכונות הלוויין הגדולות, שתוכננו מראש עם דירות גדולות יותר. בשנת 2015 הגודל של כ- 54% מהדירות בגבעה הצרפתית, 55% מהדירות בגילה, ו-57% מהדירות בנווה יעקב היו בין 61 ל- 100 מטר רבוע. ברמת אשכול, שכונה נוספת שקמה באותה תקופה כ- 60% מהדירות היו בגודל הזה. מעניין לציין שבין השכונות שקמו בשנים אלו קיימת שונות בגדלי הדירות, מתוך רצון של המתכננים לפנות לקהלי יעד מגוונים. 41% מהדירות בנווה יעקב ו-40% מהדירות ברמת אשכול הן בגודל של 61-80 מ"ר, ואילו בגבעה הצרפתית רק 20% מהדירות הן בגודל הזה.

בקפיצה אל שנות ה-90 וה-2000, מגמת ההתרחבות בגדלי הדירה המשיכה ללא הפרעה. בשתי שכונות שנבנו בשנים אלו, רמת שלמה והר חומה, רוב הדירות הן מעל לגודל של 80 מטר רבוע (82% ו-74% בהתאמה). לשם השוואה, רק 3% מהדירות ברמת שלמה, ו- 2% מהדירות בהר חומה קטנות מ-60 מ"ר.

וכיצד יראו הדירות בעשורים הבאים?

תקנה משהו?

ליאור רגב 

מכון ירושלים למחקרי מדיניות  http://jerusaleminstitute.org.il

אחד המדדים לבדיקת הרמה הכלכלית של מדינה הוא שיעור הבעלות הפרטית על מוצרים בני קיימא. מוצרים בני קיימא נרכשים אחת לכמה שנים, וכוללים למשל רהיטים, מכוניות או מוצרי חשמל כמו מקרר, תנור או מכונת כביסה. בכלכלה קפיטליסטית מודרנית, הנסמכת על מנגנון השוק והקניין הפרטי, בעלות זו מהווה ממד המשקף את רמת החיים והרווחה הכלכלית של משקי הבית.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) עורכת מדי שנה סקר בו נבדקת בין היתר הבעלות על מוצרים ושירותים שונים (סקר הוצאות משק הבית). רשימת המוצרים שהלמ"ס בודקת את הבעלות עליהם מתעדכנת מדי שנה, בהתאם להתפתחות והעדפות כלכליות וטכנולוגיות. עיון בסקרים קודמים מלמד שבעבר נבדקה הבעלות על מכשירי ווידאו, שלאחר מכן עודכנה ל- DVD. אולי בסקרים עתידיים תיבדק הבעלות על שבבים המוצמדים לפרק כף היד ומקרינים סרטים על קירות...

ישנם מוצרים שאחוז הבעלות עליהם עלה יד ביד עם העלייה ברמת החיים אך בשיעור עלייה מתון לאורך השנים. למשל, אחוז הבעלות של משקי בית על מכונית אחת לפחות בישראל עמד על 55% בשנת 1999, 58% בשנת 2005, 62% בשנת 2009, ו- 65% ב- 2014.

בהשוואה בין ערים, נראה שההבדלים בבעלות על מכונית קטנים יחסית. אחוז הבעלות בירושלים בשנת 2005 עמד על 50% ממשקי הבית, דומה מאוד לתל אביב (50%) ומעט נמוך מחיפה (53%). עשור לאחר מכן, בשנת 2014, שיעור משקי הבית בעלי מכונית בתל אביב עמד על 60%, דומה לחיפה (61%) וגבוה מירושלים עם 56% בלבד. הדמיון העקבי בבעלות על מכונית משקף את העלות הגבוהה של החזקת כלי תחבורה זה, ואת הריבוד הכלכלי של משקי הבית בישראל.

מאידך, ישנם מוצרים שבאחוז הבעלות עליהם נצפתה צמיחה דרמטית לאורך השנים, וגם קיימים הבדלים בבעלות בין הערים השונות. הדוגמא הבולטת ביותר היא מזגן, מוצר שבאופן היסטורי נתפס כפחות נחוץ בירושלים, בשל האקלים הנוח ביחס לערי המרכז. כך, בשנת 1999, 12% בלבד ממשקי הבית בירושלים העידו שיש ברשותם מזגן, לעומת 42% בתל אביב, ו- 39% ממשקי הבית בחיפה.

עם העלייה ברמת החיים וההתחממות הגלובלית, מזגן הפך ממוצר מותרות למוצר חובה כדי לשרוד את הקיץ הישראלי, שנמתח לאין קץ. בשנת 2014, רוב מוחלט של 94% ממשקי הבית בתל אביב ציינו שהם מחזיקים ברשותם מזגן. בחיפה עמד השיעור על 84%, בדומה לישראל (82%). מספר המזגנים בירושלים אמנם צמח משמעותית בשנים האחרונות מ- 41% בשנת 2009 ל- 60% ב- 2014, אך העיר עדיין רחוקה מלהדביק את הפער מערי החוף.

קח את המפתחות, הבעלות על שמי

ליאור רגב
מכון ירושלים לחקר ישראל  www.jiis.org.il

בחודש אוגוסט האחרון, לאחר שנים רבות של תכנון ועיכובים, החלו עבודות הקו הראשון (הקו האדום) של הרכבת הקלה במטרופולין תל אביב. עבודות התשתית המורכבות, המתבצעות בליבו של המטרופולין, העלו את חששם וחמתם של הסוחרים ובעלי העסקים מפני פגיעה בפרנסתם, והדרת רגליהם של הלקוחות. ניסיון הפעלת הרכבת הקלה בירושלים מלמד על חבלי הלידה הצפויים והקשיים בהקמת קו תחבורה בשטח בנוי המתפקד כמרכז עירוני.

מערכת התחבורה הציבורית העירונית, הגם שהשתפרה רבות בשנים האחרונות, אינה מפותחת כבערים מערב אירופאיות. הניידות המוגבלת, נוסף על העדר תחבורה ציבורית בשבתות מובילה רבים לרכוש רכב פרטי. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), בשנת 2014 היו רשומים בישראל למעלה מ- 2.1 מיליון רכבים. כ- 83% (קרוב ל- 1.8 מיליון) מתוכם רכבים פרטיים (כלי רכב שאינם ציבוריים או מסחריים), והיתר מוניות, משאיות, אוטובוסים, מיניבוסים ורכבים דו גלגליים.

בסיווג לפי יישובים, נראה שלמרות שמספר משקי הבית בירושלים גדול ב- 23 אלף ממספר משקי הבית בתל אביב (210 אלף ו- 186 אלף בהתאמה), מספר הרכבים הפרטיים הרשומים בירושלים נמוך בכ- 25% ממספר הרכבים בתל אביב (כ- 161 אלף בירושלים בהשוואה ל- 214 אלף בתל אביב).

ראשון לציון, כנראה בשל היותה עיר פרברית שרבים מתושביה עובדים במטרופולין, מחזיקה בשיא מספר הרכבים הפרטיים, עם ממוצע של 1.18 רכבים למשק בית. תל אביב אחריה עם 1.15 רכבים למשק בית וחיפה שלישית עם 0.93. ממוצע הרכבים למשק בית בירושלים עומד על 0.77 וגבוה מעט מישראל – 0.76.

ניתן לחשוב על כמה סיבות לכמות הרכבים העודפת בתל אביב: תושבי ירושלים עניים יותר באופן ממוצע, ולפיכך מסוגלים פחות לעמוד בהוצאות הרכב. בנוסף, תל אביב מהווה מרכז עסקים ופרופיל תושביה מורכב מיותר בעלי מקצועות חופשיים המוכנים ויכולים לשלם תמורת הניידות והחיסכון בזמן.

עם זאת, מדובר בהסבר חלקי; גודשי התנועה הם מנת חלקה של תל אביב כעיר הגלעין של המטרופולין באותה מידה שערי גלעין אחרות ברחבי העולם מתמודדות עם עומסי תנועה מתמשכים. כלומר, במידה שאתה גר בעיר הפנימית, לא בטוח שרכב יקל על הניידות שלך ברחבי העיר. בוודאי אם קו רכבת קלה הולך ונחפר בה; סיבה נוספת, אם כן, נעוצה בשיטת שיוך הרכבים לכתובת: הלמ"ס מסווגת את הרכבים על פי כתובתו של בעל הרכב. מסיבה זו, בתל אביב רכבים רבים אשר למעשה רשומים על שם חברות פרטיות הפעילות בעיר, נוסף על רכבים בבעלות המדינה וחברות ליסינג. לסיכום, באופן בלתי אמצעי, מספר הרכבים מצביע על הפעילות הכלכלית בעיר, ומהווה מדד נוסף לעוצמתה הכלכלית של עיר.

תנועות הנוער בירושלים

ליאור רגב

מקובל לומר שהנוער של היום הוא לא מה שהיה פעם. שהדור הנוכחי, שהתחנך על ברכי האינטרנט והטלפונים החכמים, דבוק למסך, מסתגר בחדרו, ומתקשר בשפת הציורים.

תנועות הנוער נתפסות בעיני רבים כמייצגות של עולם נכחד: פעילות חוץ-ביתית, חינוך לשיתוף פעולה, חברות, אהבת הארץ, יוזמה ודאגה לאחר. בשנת 2006, השנה האחרונה בה נערך אומדן ארצי, עמד מספר חניכי תנועות הנוער בישראל על 176 אלף. על פי רשימת התנועות המוכרות של משרד החינוך, ב-2014 פעלו בישראל כ-13 תנועות נוער.

בירושלים, פעלו בשנת 2015 כ-11 תנועות נוער במגזר היהודי. התנועות משקפות את המגוון החברתי של אוכלוסיית העיר: 4 בעלות אופי חילוני (הצופים, הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר והמחנות העולים), שתיים דתיות-לאומיות (בני עקיבא ואריאל), אחת של התנועה המסורתית (נוע"ם) ו-4 בעלות אופי חרדי (בנות בתיה, פרחי הדגל, היכלי עונג ועזרא).

תנועות הנוער נתמכות על ידי משרד החינוך והעירייה, כאשר גודל התנועה משמש כאחד המדדים לקביעת גובה התמיכה. קיים קושי לאמוד את מספר החניכים בשל טיבה המשתנה והבלתי קבוע של ההשתתפות בפעילות. לפיכך, הנתונים מבוססים על דיווחי התנועות לאגף חברה בעיריית ירושלים.

תנועת 'בנות בתיה' חריגה בגודלה, ובשנת 2015 מונה 17,410 חניכות. הסיבה לכך היא אופיו הכוללני של החינוך החרדי, ובו התנועה משמשת מסגרת חינוכית משלימה לחינוך בבתי הספר של רשת 'בית יעקב'. התנועה השנייה בגודלה גם היא בעלת אופי חרדי, 'פרחי הדגל' עם 4,578 חניכים. התנועה פונה לבנים בגילאי 9-13. נוסף למשתתפים בתנועת 'עזרא' (2,042) ו'היכלי עונג' (890) מספרם הכולל של החניכים במגזר החרדי הוא הגבוה ביותר בעיר ועומד על 24,920 חניכים.

'בני עקיבא' היא התנועה השלישית בגודלה במספר החניכים בירושלים, והגדולה ביותר במגזר הדתי-לאומי. מספר החניכים בתנועה בשנת 2015 עומד על 3,881 חניכים. נוסף לחניכים ב'אריאל' (1,493), מספר החניכים בתנועות דתיות-לאומיות עומד על 5,374.

מבין התנועות בעלות אופי חילוני, 'הנוער העובד והלומד' היא התנועה הגדולה ביותר, בין היתר, תודות לפעילותה הנרחבת בשכונות מזרח העיר במגזר הערבי. ב- 2015, השתתפו בפעילותהּ 3,495 חניכים. 'הצופים', שהיא התנועה הגדולה ביותר במספר החניכים בפריסה ארצית, שנייה ל'נוער העובד' בירושלים עם 2,484 חניכים. נוסף לחניכים בתנועות השומר הצעיר (2,240), והמחנות העולים (282) מספר החניכים בתנועות חילוניות עמד על 8,501.

נוע"ם, הפועלת ברוח התנועה המסורתית מונה כיום כ- 233 חניכים, ומהווה את הזרם התנועתי הקטן ביותר במגזר היהודי בעיר.

מקורות

-לואיס גולדברג, מנהל המחלקה למחקר ולפיתוח, מנהל תרבות ופנאי, עיריית ירושלים

-רשימת תנועות נוער מוכרות ומתוקצבות ע"י משרד החינוך בשנת 2014, אתר משרד החינוך.

-שלג מי-עמי, נ. (2010) תנועות הנוער בישראל. מרכז המידע והמחקר של הכנסת.

-אתרי האינטרנט של תנועות הנוער: 'הצופים', 'השומר הצעיר', 'המחנות העולים', 'הנוער העובד והלומד', 'בני עקיבא', 'אריאל' ו- 'עזרא'

מה תזמינו?

ליאור רגב

רוב האוכלוסייה היהודית בישראל מקפיד על אכילת אוכל כשר. בסקר החברתי שנערך בלמ"ס בשנת 2009 והתמקד בדת ודתיות, כ- 64% מהנסקרים היהודים (בגיל 20+) הצהירו על שמירת כשרות במידה רבה או רבה מאוד. 

לאחרונה, עלה נושא הכשרות כמרכיב התורם ליוקר המחייה בישראל. בתי אוכל המבקשים להציע את מרכולתם לקהל אוכלי הכשרות נדרשים לעמוד במגבלות הכשרות של מדינת ישראל -  אותן אוכפת הרבנות הראשית והשלוחות שלה במועצות הדתיות המקומיות. בירושלים, נושא הכשרות נתפס לעיתים כחלק מהדיון על צביונה של העיר. בשנת 2011, החל לפעול בירושלים מיזם של כשרות קהילתית ("השגחה פרטית"), בו שותפים היום כ- 9 בתי עסק.

חיפוש קצר באינטרנט מעלה שורה של אתרי אינטרנט מהם ניתן ללמוד על היצע המקומות המוכרים מזון ביישובים בישראל. במאגר הנתונים של Rest מופיעים 667 בתי אוכל בירושלים. בתל אביב 1,573, בחיפה 373 ובראשון לציון 278. בהלימה עם הדימוי של עיר שבה בכל פינה קיים בית קפה, ניתן לראות שמספר המקומות המוכרים מזון בתל אביב חריג בקנה מידה ישראלי. כמה סיבות לכך הן גודלה של המטרופולין, ותרבות האכילה מחוץ לבית של הקהילה העסקית העובדת בה והקהילה הצעירה המבלה בה.

קיימים הבדלים במידת שמירת הכשרות של בתי האוכל הפועלים בכל אחת משלוש הערים הגדולות בישראל. על פי אתר Rest קיימים 486 (73%) עסקים כשרים בירושלים, לעומת 181 (27%) שאינם כשרים. בתל אביב, מספר המקומות הכשרים, 468, דומה לירושלים, אך אלו מהווים רק 30% מההיצע הכולל; 1,105 (כ- 70%) אינם כשרים. בחיפה 96 (26% בלבד) בתי אוכל כשרים, ו- 277 (74%) אינם כשרים.

סיווג לפי סוג המזון מראה שאחוז בתי העסק המוכרים בשר ומוגדרים ככשרים נמוך יותר ביחס להיצע הכללי. נתון זה מלמד על הקושי היחסי בשמירה על כשרות "בשרית" לעומת כשרות "חלבית". 158 (69%) מבתי האוכל בירושלים המתויגים כבשריים, כשרים (לעומת 73% בסה"כ בתי האוכל בעיר), ו- 71 (31%) אינם כשרים. בתל אביב 31% מבתי האוכל הבשריים כשרים, בחיפה 17%, ובראשון 39%.

מעניין לראות שאחוז בתי עסק המציעים משלוח וכשרים גבוה יותר ביחס לאחוז העסקים הכשרים הכללי. בירושלים, 185 (85%) מהעסקים המציעים משלוח כשרים, בתל אביב 42%, ובחיפה 33%. ניתן להסביר נתון זה בסוג המזונות של המציעים משלוח, הנתפס כעממי יותר (פיצה, המבורגר וכד'), ומהיר להכנה. מקומות אלו פונים לקהל יעד רחב יותר, ומבוססים על מתח רווחים נמוך יותר לכל יחידה.

הלמ"ס, סקר חברתי, 2009. 

אתר Rest, מקבוצת Zap

מיוחד: מכון ירושלים לחקר ישראל- הבלוג בדפוס

חשבנו שאולי תעריכו קצת תוספת צבע וכמה אינפוגרפיקות למידע השוטף שלנו אחרי הכל, תמיד נחמד לראות את ירושלים מזוית קצת אחרת..

לחומרים המלאים של תכנית מרום- מנועי הצמיחה של ירושלים

לשנתון הסטטיסטי לירושלים

אתר מכון ירושלים לחקר ישראל

הוצאה לאור: סטודיו אף

מילה כתובה - שפה זרה

ליאור רגב

מדי שנה מתפרסמים בישראל אלפי כותרים חדשים. גם בעידן בו על הקשב ותשומת הלב שלנו מתחרים שלל גירויים חושיים באינטרנט, בטלוויזיה, ברדיו ובכל מקום, נהר המילים המודפסות ממשיך לזרום. הספרייה הלאומית היא הגוף האחראי על איסוף ושימור נכסי התרבות של ישראל, ובמסגרת חוק הספרים, היא מקבלת לידיה שני עותקים מכל פרסום היוצא לאור בישראל. הספרייה מקטלגת את הספרים וממיינת אותם. מדי שנה, הספרייה מוציאה דוח ובו כלולים נתונים סטטיסטיים על ספרים חדשים בישראל.

בשנת 2012 נרשמו בספרייה 7,487 ספרים חדשים, בהם נכללים פרסומים ממשלתיים, מסחריים ופרטיים, מחקרים, עיון, סיפורת, ספרי קודש וספרי ילדים. לשם השוואה, בשנת 2011 נרשמו כ- 6,302 ספרים חדשים, בשנת 2010 כ- 6,285, ובשנת 2009 כ- 6,326.

הספרים בישראל מתפרסמים במגוון הוצאות לאור הפרוסות ברחבי הארץ. באופן עקבי, ירושלים שומרת על הבכורה כעיר בה רואה אור המספר הרב ביותר של ספרים חדשים, בפער ניכר מתל אביב ויתר הערים הבאות אחריה. למשל, בשנת 1992, פורסמו בירושלים 2,594 ספרים חדשים, 41% מתוך כ- 6,271 שיצאו לאור בישראל באותה שנה. זאת, בהשוואה לתל אביב, בה פורסמו 2,051 (33%) בלבד. בשנת 2002 פורסמו בירושלים 2,619 (35%) מתוך 7,399 ספרים חדשים שראו אור בישראל, ובתל אביב 1,840 (25%). בשנת 2012, פורסמו בירושלים 2,077 (31%) ספרים חדשים, לעומת 1,479 (22%) בתל אביב, ורק 408 (6%) בבני ברק, העיר השלישית בכמות הפרסומים החדשים.

רוב הספרים הרואים אור בישראל ונרשמים בספריה הלאומית, מתפרסמים בעברית. בשנת 2012, השנה האחרונה לגביה קיימים נתונים, כ- 81% מכלל הפרסומים הודפסו בעברית. ומה לגבי יתר השפות? שפות זרות פופולאריות בהן מודפסים ספרים בישראל הן אנגלית, ערבית ורוסית. מתוך 808 ספרים בישראל שראו אור בשפה זרה, 371 (46%) פורסמו באנגלית, 205 (25%) בערבית, ו- 165 (20%) ברוסית.

כאשר בוחנים את השפות בהן הודפסו ספרים בערים שונות מתגלה תמונה מעניינת. כ- 21% מהספרים שיצאו לאור בירושלים פורסמו בשפה זרה, לעומת כ- 5% בלבד בתל אביב. יתכן והשוני נעוץ במגוון האנושי והתרבותי המאפיין את אוכלוסיית ירושלים, ביחס לתל אביב. מתוך כ- 429 ספרים חדשים שראו אור בשפה זרה בירושלים 217 (51%) יצאו לאור באנגלית, 101 (24%) בערבית, ו- 80 (19%) ברוסית, בדומה לישראל. לעומת זאת, בתל אביב 33 (41%) כתובים באנגלית, 34 (42%) ברוסית, ורק 1 (1%) בערבית.

אני מבקש להודות באופן מיוחד לנחום זיטר ולספרייה הלאומית על העזרה בקבלת הנתונים לטור זה.

משחקי שלג

ליאור רגב

בתחילת ינואר 2013 פקדה את ישראל סערה גדולה, שהמטירה משקעים רבים וגרמה נזק והצפות במקומות שונים בארץ. לקראת תום הסופה ירושלים נצבעה בלבן. תושבי העיר יצאו לחגוג את הפלא בבניית בובות קפואות, ובזריקת כדורי שלג האחד על השני - הזדמנות להיזכר באירועי משקעים קודמים. 

אירועי השלג בישראל נדירים למדי, ולרוב השלג נצפה רק במקומות הגבוהים. בירושלים, נרשמו בעשרים שנה האחרונות בין 0 (שנה ללא שלג) ל- 5 ימי שלג בשנה. חורף שנת 1991/92 זכור כעונת משקעים חריגה במיוחד, ובו נרשמו 10 ימי שלג. יחסית לשלג, אירועי גשם בישראל שכיחים יותר. בתקופה שבין 1991 ל- 2010 נרשמו בירושלים בין 83 ימי גשם בשנת השיא של חורף 1991/92 ל- 29 ימי גשם בלבד בשנת הבצורת של 2007/08. 

וביחס לערים אחרות, היכן גשום יותר? לשם כך נפנה לממוצע המשקעים הרב שנתי. הנתון מחושב על פני שלושים שנה, נכון להיום בין השנים 1981 ל- 2010. בתקופה זו נרשם בירושלים ממוצע משקעים שנתי של כ- 537 מ"מ, בדומה לממוצע בחיפה, 539 מ"מ. בתל אביב נרשמה באותה תקופה כמות משקעים שנתית ממוצעת גבוהה יותר (583 מ"מ), ואילו בצפת הצפונית והגבוהה (934 מטר) נרשמו 671 מ"מ. מאידך, אם נדרים אל עבר אילת, נקבל כמות גשם שנתית זעומה של 22 מ"מ בלבד. 

בדיקה של ממוצע המשקעים בסופה של תחילת ינואר 2013 מלמדת על התקדמות הסופה מצפון לדרום ועל כמויות המשקעים שירדו. שיא כמויות המשקעים בצפת נרשם ביום ב', ה- 7.1 בו נמדדו 86 מ"מ. בירושלים ובתל אביב שיא המשקעים נרשם למחרת, ביום ג' ה- 8.1 בו נרשמו כמויות של 74 ו- 52 מ"מ בהתאמה. מעניין לציין כי בירושלים הסופה התאפיינה בתנודתיות רבה ביחס לתל אביב. למשל, בין יום א' שהתאפיין במיעוט משקעים ליום ג' הסוער נרשם הפרש של קרוב ל- 74 מ"מ בכמויות המשקעים בירושלים. באותו זמן, בתל אביב נרשם הפרש של 40 מ"מ בלבד. 

מקור הנתונים: אתר השרות המטאורולוגי הישראלי