בנייה והגירה

יאיר אסף-שפירא

מאזן ההגירה – מספר העוברים אל העיר פחות מספר העוברים ממנה לישובים אחרים – נחשב למדד חשוב המבטא בין היתר את האטרקטיביות של העיר. מדד זה נאסף בקביעות, מפורסם מדי שנה, ותופש בדרך כלל כותרות בתקשורת, זאת למרות שמאזן ההגירה של ירושלים לא השתנה באופן דרמטי זה כ-20 שנה, והוא לרוב נע בין 5,000- לבין 7,000-. מאזן זה הוא ההפרש בין כ-10,000 תושבים העוברים אל העיר מדי שנה, לבין כ-15,000 עד 17,000 העוזבים אותה. בשנת 2016 עמדו המספרים על 10,300 נכנסים, ו-18,100 עוזבים, כלומר מאזן הגירה של 7,800-. המאזן לשנת 2017 פורסם לפני ימים אחדים, והוא עמד על 6,000-.

זה בא והולך לו

יאיר אסף-שפירא

מכון ירושלים למחקרי מדיניות   www.jerusaleminstitute.org.il

בשנת 2014 עברו 10,350 אנשים מישובים אחרים בישראל אל ירושלים. באותה שנה עזבו את העיר 17,090 איש ואישה. ירושלים היא העיר המאוכלסת ביותר בישראל, אך גם בהיקף הנכנסים וגם בהיקף היוצאים היא שנייה לתל אביב, אליה עברו 20,520 לעומת 21,450 שעזבו אותה. המשמעות היא ש-4.8% מאוכלוסייתה של תל אביב בסוף שנת 2014 הם מהגרים חדשים אל העיר, ו-5.1% מתושבי העיר בתחילת השנה, עזבו אותה במהלכה. בירושלים עומדים האחוזים על 1.3% נכנסים, ועל 2.1% יוצאים. בחישוב המתייחס ליהודים בירושלים (שכן תנועות ההגירה של האוכלוסייה הערבית מועטות ועל-פי רוב אינן מדווחות) עומדים האחוזים על 1.9% ו-3.3%.

שיעורי נכנסים ועוזבים גבוהים מעידים על תחלופה גבוהה של האוכלוסייה בעיר. לעיתים הדבר נובע מהיותה של העיר במרכז המטרופולין או סמוכה אליו. כך למשל בגבעתיים עומד אחוז הנכנסים והעוזבים על 6.4% ו-6.5% בהתאמה, ובין הערים שגודלן מעל 20,000 תושבים בישראל, היא שנייה רק לאילת (6.8% ו-7.4%). גם בחיפה השיעורים גבוהים מאלו שבירושלים, והם עומדים על 2.8% ו-3.2%. ככל שהאחוזים גבוהים יותר, עוברת העיר חילוף אוכלוסייה מהיר יותר – בין אם כ-"תחנת מעבר" בה הנכנסים, למשל ללימודים גבוהים, עוזבים את העיר לאחר תקופת זמן, או במצב בו הנכנסים אל העיר תופסים את מקומן של אוכלוסיות אחרות העוזבות אותה. מצב אפשרי אחר הוא של איכלוס מסיבי של דירות חדשות, היוצר כניסה של מהגרים רבים, ללא יציאה בהיקף דומה.

מאזן ההגירה של הערים – מהגרים נכנסים פחות מהגרים עוזבים – מראה לנו האם מדובר בחילוף אוכלוסייה או באיכלוס של דירות חדשות. המאזן הגבוה ביותר ביחס לאוכלוסייה (בערים שגודלן מעל 20,000), נרשם בעיר יבנה, ועמד על 6.7% מאוכלוסיית העיר. שיעור זה מבטא את תוספת האוכלוסייה מהגירה, כאחוז מאוכלוסיית העיר. נתון זה חריג, ומיד אחריו נמצא את פרדס חנה, הוד השרון (1.8%), וקריית אונו (1.7%). יישובים אלו מתאפיינים בבנייה רבה, שבדרך כלל דומה בהיקפה (מספר הדירות) למאזן ההגירה.

מאזני הגירה שליליים גבוהים ביחס להיקף האוכלוסייה נמדדו במבשרת ציון (2.7%-) ובצפת (2.3%-). מאזן ההגירה בירושלים בשנת 2014 היה שלילי ועמד על 0.8%-. מאזני ההגירה של תל אביב ושל חיפה עמדו באותה שנה על 0.2%- ועל 0.4%- בהתאמה.

עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום?

רות אברהם

לאחרונה נדמה כי הקהילה האתיופית הרימה את ראשה. מה שהתחיל כסרטון שהופץ ברשת המציג אלימות משטרתית על רקע גזעני הפך למחאה שהזכירה את המהומות האלימות שהתרחשו באותו זמן בעיר בולטימור שבמדינת וושינטון, ארה"ב. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים כי בישראל שיעור האתיופים מכלל האוכלוסייה הינו הגבוה ביותר בערים: קריית מלאכי (16.2%), עפולה (8%) וקריית גת (7.9%) המאופיינות במעמד סוציו-אקונומי נמוך. בירושלים הקהילה האתיופית מהווה 0.7% מכלל האוכלוסיה, מקום שני אחרי תל אביב מסוף רשימת הישובים בהם 2000 תושבים ויותר ממוצא אתיופי. המחאה של הקהילה האתיופית מעלה שאלה לגבי כלל העולים בישראל.

מ- 2010 עד 2013 עלו לישראל 67,000 עולים מרחבי העולם, 43% מתוכם ממדינות ברית המועצות לשעבר, 14% מארצות הברית ו- 12% מאתיופיה וצרפת כל אחת. 14% מתוך העולים השתקעו בירושלים הנמצאת במקום השלישי כיעד לעולים, אחרי תל אביב ונתניה. מעיבוד נתוני השנתון הסטטיסטי לירושלים עולה כי אחוז העולים ממדינות בעלות מעמד סוציו-אקונומי גבוה הבוחרים להשתקע בעיר הינו זהה או גבוה משיעורם בקרב העולים לישראל בשנים אלו. מגמה זו הפוכה בקרב עולי אתיופיה וברית המועצות.

העולים שהשתקעו בשנים אלו בירושלים, מתוכם 52% מארצות הברית וצרפת ואף לא אחד מאתיופיה, בחרו להשתקע בעיקר בשכונות ממעמד סוציו-אקונימי גבוה. בטלביה אחוז העולים שעלו בשנים אלו מהווים 9% מתוך האוכלוסייה היהודית בשכונה. ברובע היהודי, מרכז העיר ורחביה מהווים העולים 7% מהאוכלוסיה (בכל שכונה) ובמושבה הגרמנית 6%. לעומת זאת, במבט רחב על השנים 1990-2013 ניתן לראות כי השכונה בה מתגורר אחוז העולים הגבוה ביותר מתוך כלל האוכלוסייה היהודית היא פסגת זאב צפון, בה מונה אוכלוסיית העולים 4,900 תושבים, המהווים 30% מהאוכלוסייה היהודית בשכונה. מרבית העולים בשכונה זו הינם עולים שעלו בשנים 1990-1999, בעיקר מברית המועצות, והם מונים בשכונה 3,700 תושבים, המהווים 23% מהאוכלוסייה היהודית בה. עולי השנים 2000-2009, מונים בשכונה 980 עולים, או 6%, ועולי 2010-2013, המהווים כאמור למעלה מ-6% בשכונות מבוססות בקרבת מרכז העיר, מהווים רק 1.4% מאוכלוסייתה היהודית של פסגת זאב צפון.

ירושלים אכן מהווה בית עבור עולים חדשים, אך בעיקר ממדינות אמידות. באותו זמן, עולים ממדינות אחרות דווקא מדירים את רגליהם מהעיר. אולי ניתן לייחס זאת לשיקולים ציוניים אך לא ניתן להתעלם מההדרה הנוצרת על רקע כלכלי הקשורה למחירי הדיור ואפשרויות התעסוקה בעיר.

מקורות: 

1. "האוכלוסייה ממוצא אתיופי - בישראל לקט נתונים לרגל חג הסיגד", למ"ס, נובמבר 2014

2. השנתון הסטטיסטי לירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2015

קילו אלכסנדר וכמה יונתן

דפנה שמר

בישראל ישנם 267 קיבוצים, מתוכם 243 שייכים לתנועה הקיבוצית,  18 קיבוצים הם של הקיבוץ הדתי, והשאר תחת ארגונים אחרים. בקיבוצים חיים נכון לשנת 2013  157,525 תושבים המהווים קרוב ל 2% מתושבי מדינת ישראל, בשנה האחרונה חל  גידול של 3% באוכלוסיית הקיבוצים (בישראל חל גידול של קרוב ל 2%). בקיבוץ הקטן ביותר – קיבוץ נערן (גם: נירן), חיים נכון לסוף שנת 2013  - 71 חברים, בקיבוץ הגדול ביותר – מעגן מיכאל, מתגוררים 1768 חברים. 

במטרופולין ירושלים ישנם 10 קיבוצים בהם גרים 6,167 חברים, המהווים 0.5% מאוכלוסיית המטרופולין. הקיבוץ הראשון שהוקם במטרופולין ירושלים הוא קריית ענבים בשנת 1920. מחצית מתוך קיבוצי המטרופולין הם קיבוצים במודל השיתופי.

לפי סקר שנערך באוניברסיטת חיפה, 29% מהקיבוצים הם שיתופיים – ישובים שבהם בעלות הקניין היא בידי הכלל, וישנו שיווין ושיתוף ביצור, בצריכה ובחינוך. 71% הינם קיבוצים מתחדשים – קיבוצים שעברו הפרטה. 

לאורך השנים חלה ירידה בתמיכתם של חברי קיבוצים בהקמת שכונה קהילתית צמודה לקיבוץ: בשנת 2002 תמכו כשני שליש מהנשאלים בהקמת שכונה כזו, ואילו ב 2014 רק 42% תומכים ברעיון. בקיבוצים השיתופים 28% תומכים ברעיון ואילו בקיבוצים המתחדשים 48% תומכים בו.

אז כמה באמת שוקלים לעזוב את הקיבוץ? – רק 7% הצהירו שהם חושבים על כך לעיתים קרובות, ירידה מהסקר ב 2002 בו 18% הצהירו שהם חושבים על כך לעיתים קרובות. 15% הצהירו שהם לפעמים חושבים על לעזוב ו 78% הצהירו שלעיתים רחוקות הם חושבים על לעזוב את הקיבוץ (לעומת 53% בשנת 2002).

הקיבוצניקים חושבים שמקום המגורים שלהם הוא טוב – 64% מהם השיבו כך, 29% נוספים חושבים שהקיבוץ הוא מקום טוב מאוד לחיות בו ו 7% חושבים שהקיבוץ הוא מקום לא טוב לחיות בו. בקיבוצים השיתופיים רק 3% חושבים שהקיבוץ הוא לא מקום טוב לחיות בו. מ 2002 חלה עלייה באחוז המשיבים שחושבים שהקיבוץ הוא מקום טוב מאוד לחיות בו.

בשנים האחרונות חלה עלייה באחוז הקיבוצניקים שחושבים שקליטת בני קיבוץ תזיק להמשך קיומו של הקיבוץ: מ 19% בשנת 2009 ל 28% השנה (2014). לעומתם 57% חושבים שקליטת בני קיבוץ תועיל לקיבוץ. בקיבוצים השיתופיים 53% חושבים שקליטת בני קיבוץ תזיק ואילו בקיבוצים המתחדשים 18% חושבים שהיא תזיק.

מקור הנתונים:

מיכל פלגי ואליאט אורחן, סקר דעת קהל בקיבוצים בשנת 2014, המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי, אוניברסיטת חיפה.

כמה תושבי ירושלים משלמים כדי לגור קרוב למרכז העיר?

רות אברהם

בסוף חודש נובמבר פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתונים אודות גמר הבנייה והתחלות הבנייה בתשעת החודשים הראשונים של 2014. מהנתונים עולה כי מספר יחידות הדיור שבנייתן הסתיימה בירושלים הוא הגבוה בישראל, ומהווה 6% מכלל גמר הבנייה במדינה. בדומה, ירושלים מובילה גם בכמות יחידות הדיור שבנייתן החלה, אשר מהווה 9% מהתחלות הבנייה בישראל. חשוב לציין כי אוכלוסיית ירושלים מהווה בפועל כ- 10% מאוכלוסיית ישראל.

מדד "מדלן" למחירי הדיור מספק אינדיקציה על המחיר הטיפוסי שבו נמכרו דירות. המדד מבוסס על העסקאות המופיעות במערכת מידע נדל"ן של רשות המיסים לאחר שעברו טיוב וניפוי. מהמדד עולה כי מחירי הדיור בירושלים (נבדקו החודשים אפריל עד ספטמבר 2014)  הם מהיקרים בישראל. מחיר מטר מרובע בירושלים גבוה ב- 40% מהמחיר בחיפה, ב- 57% מהמחיר בבאר שבע וב-20% מהמחיר בראשון לציון, עם זאת, הוא דווקא נמוך ב- 45% מהמחיר בתל אביב.

בחירת מקום המגורים ורכישת דירה תלויים לעיתים קרובות במידה ניכרת במרחק ממרכז העסקים הראשי של העיר. יש כאלו הבוחרים להתרחק מהמרכז על מנת ליהנות מבית גדול יותר עם גינה ונוף, אחרים דווקא דבקים בחיים העירוניים ומעדיפים קרבה למרכז. החלטות אלו משפיעות על מנגנונים מרכזיים בחיינו כגון: תחבורה, צריכת שירותים, מסחר וכד'.

ניתן לראות כי בירושלים קיים מתאם חיובי בין קרבה למרכז העיר לבין מחירי הדיור. ככל שמתקרבים יותר למרכז, מדד מחירי הדיור עולה. המגמה מראה כי קונה הדירה הממוצע בירושלים מוכן לוותר על 35,331 שקלים על מנת להתקרב קילומטר נוסף למרכז העיר. מכאן ניתן לראות כי בשכונות ממעמד סציו-אקונומי גבוה שקרובות למרכז העיר כגון: משכנות הלאום, רחביה, טלביה, ניות, בית הכרם וקטמון הישנה, המחירים גבוהים יותר מאשר בשכונות ממעמד סוציו אקונומי דומה המרוחקות מהעיר כגון: רמת שרת, תלפיות, ארנונה והולילנד.

שכונות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר מתחלקות בירושלים בין שכונות חרדיות וחילוניות. בבחינת השכונות החרדיות נמצאה מגמה הפוכה, וככלל, השכונות הרחוקות מהמרכז הן דווקא היקרות יותר. יש לציין כי מגמה זו קשורה גם לגדלי הדירות הגדולים המתאפשרים בשכונות החיצוניות.

מקורות הנתונים:
אתר מדלן
הבינוי בישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

שכר דירה

יאיר אסף-שפירא

ב-24 בנובמבר פורסם תזכיר החוק לשכירות הוגנת, הקובע בין היתר כי שיעור העלייה המקסימלי בשכר הדירה יהיה 2% בשנה, למשך שלוש שנים. עד כמה שונה מצב זה מהמצב הקיים כיום?

שכר הדירה הממוצע בירושלים לדירת 3.5-4 חדרים עמד ברבעון השני של שנת 2014 על 4,480 ש"ח לחודש בממוצע. סכום זה נמוך בהרבה מהשכירות המשולמת לאותו גודל של דירה בתל-אביב (6,420 ש"ח), וגבוה בהרבה מהסכום המשולם בחיפה (3,010 ש"ח). בירושלים חלה בשנה האחרונה בשכר הדירה המשולם על דירות אלו עלייה ממוצעת של 5.5% (מאז הרבעון השני של שנת 2013 - כלומר על פני ארבעה רבעונים). שיעור העלייה בדמי השכירות הממוצעים בירושלים דומה לשיעור העלייה בחיפה (5.5%) ובתל-אביב (5.4%). 

בהשוואה למוצע בחוק (2% בשנה), ניכר שהעלייה במחיר תלולה. בהשוואה ליוקר המחייה, הנמדד על ידי מדד המחירים לצרכן, העלייה בדמי השכירות קיצונית עוד יותר, שכן מדד זה עלה בתקופה זו ב-1% בלבד, כלומר שדמי השכירות עלו ביותר מפי שניים מהעלייה המקסימלית המוצעת בחוק, ויותר מפי חמישה מיתר המרכיבים במדד המחירים.

בדמי השכירות המשולמים בירושלים עבור דירות קטנות יותר חלו באותה תקופה שינויים קטנים יותר (עלייה של 1.3% בדירות בנות 1.5-2 חדרים, ושל 4.3% בדירות בנות 2.5-3 חדרים). בדירות הגדולות, בנות 4.5-5 חדרים, היו העליות במחירי השכירות בירושלים תלולות יותר, והן עלו בשיעור של 6.1%.

האם החוק ישנה את המאזן בין שוק השכירות לשוק המכירה של דירות? מחירי הדירות בנות 4 חדרים בירושלים עמדו ברבעון השני של שנת 2014 על 1,925,000 ש"ח בממוצע. מחירים אלו עלו בשנה האחרונה (מהרבעון השני של שנת 2013) בשיעור של 9.5% - שיעור גבוה באופן קיצוני. האם שיעורים אלו יושפעו מהחוק החדש – ימים יגידו.

מקורות הנתונים: משרדהבינוי והשיכון – אגף מידע וניתוח כלכלי: לוחות נתונים.

פורטל המידע הממשלתי gov.il

מטרופולין ירושלים

יאיר אסף-שפירא

מטרופולין מוגדרת כתחום עירוני הכולל עיר ראשית, המהווה את גלעין המטרופולין, וישובים נוספים המקיימים איתה זיקות ברמות ובאופנים שונים. ככלל, בין הישובים השייכים למטרופולין לבין העיר הראשית ישנה תנועה - לצרכי עבודה, לימודים, תרבות, קניות, "סידורים" וכולי. עוצמת הקשר עם העיר הראשית היא שמגדירה האם ישוב כלשהו הנו חלק מהמטרופולין או לא, כאשר הקריטריון הבסיסי שנקבע הוא ש-20% מכלל המועסקים המתגוררים ביישוב, עובדים במרכזי התעסוקה שבמטרופולין. לאחרונה פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את ההגדרות החדשות למטרופולינים, כאשר נכללה בהגדרות אלו, לראשונה, גם מטרופולין ירושלים. בנוסף נכללו המטרופולינים: תל-אביב, חיפה ובאר-שבע. ההגדרות מתבססות על שיעור המועסקים בכל ישוב, העובדים במרכזי התעסוקה העיקריים במטרופולין. כ-75% מאוכלוסיית ישראל מתגוררת במרחבים המטרופוליניים הללו.

מטרופולין ירושלים, כפי שהוגדר, משתרע מבית-שמש במערב ועד הישוב מצפה יריחו במזרח, ומהיישובים עפרה וכוכב השחר בצפון, ועד לגוש עציון בדרום. בסך-הכל מונה המטרופולין 86 ישובים, ואוכלוסייתה עומדת על 1,164,000 תושבים (בסוף שנת 2013). מטרופולין ירושלים היא השנייה בגודלה, לאחר מטרופולין תל-אביב, המונה 3,642,000 תושבים. מטרופולינים חיפה ובאר שבע מונות 891,100, ו-354,900 תושבים, בהתאמה.

מבחינת היחס בין היקף אוכלוסיית הגלעין - העיר הראשית - לבין היקף האוכלוסייה בכלל המטרופולין (משקלה של העיר הראשית במטרופולין), ניתן ללמוד על אופיה של המטרופולין - הן מבחינה מרחבית - עד כמה היא מפוזרת או מכונסת, והן מבחינה כלכלית - מה משקלו של העורף המטרופוליני, ומה הפוטנציאל שלו לתרום לשגשוגה של העיר הראשית. 

יחס זה שונה מאוד בין המטרופולינים בישראל. בעוד שבתל-אביב מהווה אוכלוסיית העיר תל-אביב - יפו רק 11% מכלל המטרופולין, הרי שבירושלים מהווה אוכלוסיית העיר 71% מכלל המטרופולין. במטרופולינים חיפה ובאר שבע עומד משקלו שלן הגלעין בכלל המטרופולין על 31%, ו-56% בהתאמה. יוצא אפוא שבתל אביב משקל הגלעין במטרופולין הוא הנמוך ביותר - נתון המביע את המספר הגדול של תושבים המקיימים זיקות עם העיר, וקשור לשגשוגה הכלכלי והתרבותי של תל אביב - יפו. בירושלים השיעור הוא הגבוה ביותר, דבר המבטא את משקלו הקטן של העורף המטרופוליני, ומצביע על כך שירושלים מספקת שירותים ותעסוקה בעיקר לתושביה.

מקור הנתונים: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

עולים לירושלים

איתן בלואר 

מאז קום המדינה נחשבת העליה לישראל כאחד הסממנים המובהקים לעצמאותה של המדינה. ירושלים, בהיותה מרכז העולם היהודי, היוותה מוקד משיכה לעולים חדשים שהגיעו מרחבי העולם. בעשור האחרון שיעורם של העולים שהשתקעו בירושלים, מתוך כלל העולים שהגיעו לישראל, גדל מאוד. בשנת 2011 עמד מספר העולים החדשים שהשתקעו לראשונה בירושלים על 2,200 והם היוו כ- 13% מכלל העולים לישראל. מספר העולים שהשתקעו בירושלים בשנת 2011 היה גבוה בהשוואה למספר העולים שהשתקעו בתל אביב - 800 עולים (5%) ובחיפה - 1,200 עולים (7%). 

לירושלים כח משיכה נמוך יחסית לעולים מעוטי משאבים. לכן, בשנות ה-90', שבהן הגיע לישראל שיעור גבוה של עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, חלקם של העולים שבחרו להשתקע בירושלים מכלל העולים לישראל עמד על כ-7%. שינויים במאפייני העולים לישראל, ובמיוחד עלייה בחלקם של העולים לישראל מארצות הרווחה (בעיקר מארה"ב וממערב אירופה), תרמו לכך שהחל משנת 2002 חלה עלייה ניכרת בשיעור העולים הבוחרים בירושלים כמקום מגוריהם הראשון בישראל. בשנת 2011 36% מהעולים שהשתקעו בירושלים עלו מארה"ב, 20% מצרפת ורק 12% מרוסיה. 

מאפייניהם הסוציו-אקונומיים של העולים בשנות ה-90' ואלו שעלו בשנות האלפיים השפיעו על בחירת שכונת המגורים. השכונות המועדפות על העולים שהשתקעו בירושלים במהלך שנות ה-90' היו שכונת פסגת זאב שבה 17% מאוכלוסיית השכונה היו עולים שהגיעו בשנות ה-90', נווה יעקב (15%) והגבעה הצרפתית (14%). לעומת זאת, השכונות המועדפות על העולים שעלו בעשור הראשון של שנות האלפיים, שחלקם הגדול הגיע מארצות הברית ומצרפת, היו שכונת טלביה ש- 14% מאוכלוסייתה היו עולים חדשים, מרכז העיר (14%) ושכונות רחביה (13%). 

מקור: הודעה לעיתונות "עולים 2011", הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והשנתון הסטטיסטי לירושלים 2012 של מכון ירושלים לחקר ישראל

הגירה אל ירושלים

מיכל קורח

הטור בשבוע שעבר התמקד בניתוח המהגרים מירושלים. טור זה יתמקד במהגרים לירושלים.

בשנת 2009 עברו מירושלים לישובים אחרים בארץ 18,800 תושבים, ועברו לירושלים מישובים אחרים בארץ 11,700 תושבים, מאזן ההגירה היה שלילי ועמד על 7,100-.

ככלל מתאפיינים מהגרים בגילם הצעיר. כך גם בירושלים – הן העוברים מירושלים והן העוברים אליה מתאפיינים בגילם הצעיר. הגיל החציוני של העוברים לירושלים היה 25 ושל העוברים ממנה 26.

מניתוח הנתונים עולה שמקרב 11,700 העוברים אל העיר (רובם יהודים), 67% חילונים ודתיים (עברו לשכונות בירושלים בהן מרבית האוכלוסייה היא חילונית ודתית) ו-29% חרדים (עברו לשכונות שמרבית האוכלוסייה בהן היא חרדית).

מבחינת העוברים לירושלים, לפי מחוז, עולה שכושר המשיכה של העיר לתושבי מטרופולין ירושלים (מחוז ירושלים ויהודה ושומרון) ולתושבי מטרופולין תל אביב (מחוז תל אביב והמרכז) דומה. 37% עברו לירושלים מיישובים במטרופולין ירושלים, ו-34% עברו אליה מיישובי מטרופולין תל אביב.

ירושלים משכה הכי הרבה תושבים מהיישובים הבאים: בני ברק (750), תל אביב (740), בית שמש (600), מעלה אדומים (590) וביתר עלית (450). יוצא איפוא שלירושלים מהגרת הן אוכלוסייה חילונית ודתית והן אוכלוסייה חרדית.

5 הישובים העיקריים שמהם היגרה לירושלים אוכלוסייה חילונית ודתית הם: תל אביב, מעלה אדומים, מבשרת ציון, בית שמש וחיפה. 5 היישובים העיקריים שמהם היגרה לירושלים אוכלוסייה חרדית הם: בני ברק, בית שמש, ביתר עלית, אשדוד, ומודיעין עילית. 

 


מקור: עיבוד של מכון ירושלים לחקר ישראל לנתוני הגירה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

הגירה מירושלים

מיכל קורח

נושא ההגירה לירושלים וממנה שעולה לכותרות מידי כמה חודשים, הוא נושא טעון המעורר אמוציות. לא אחת נשמעת הטענה שרק אוכלוסייה חילונית עוזבת את העיר. טור זה יתמקד בעוברים מירושלים ומטרתו לשקף את המציאות באמצעות ניתוח נתונים, להבדיל מהדימויים ומהלכי הרוח.

בשנת 2009 היגרו מירושלים לישובים אחרים בארץ 18,800 תושבים, והיגרו לירושלים מישובים אחרים בארץ 11,700 תושבים, מאזן ההגירה היה שלילי ועמד על 7,100-.

מניתוח הנתונים עולה שמקרב 18,800 המהגרים מהעיר (רובם המכריע יהודים), 67% עברו משכונות בהן מרבית האוכלוסייה היא חילונית ודתית ו-33% עברו משכונות בהן מרבית האוכלוסייה היא חרדית. יוצא איפוא ששיעור האוכלוסייה החרדית שמהגר מהעיר דומה לחלקה של אוכלוסייה זו בקרב האוכלוסייה היהודית.

47% מהמהגרים מהעיר, עברו ליישובי מטרופולין ירושלים, ולמעשה הם ממשיכים לקיים זיקות מגוונות עם העיר בתחומים שונים כגון תעסוקה, מסחר, חינוך, תרבות ועוד. עם זאת בעוד שבקרב האוכלוסייה החרדית כ-59% היגרו למטרופולין ירושלים (מחוז ירושלים ויו"ש), 42% מקרב האוכלוסייה החילונית והדתית היגרו לאזור זה. לאזור תל אביב והמרכז היגרו 39% מהחילונים והדתיים לעומת 23% בלבד מקרב החרדים. ליתר המחוזות (חיפה, צפון ודרום) היגר אחוז דומה מקרב שתי האוכלוסיות.

בחינת העוברים לפי יישובים מצביעה על העדפות שונות בבחירת יישוב המגורים, שכן הישובים נבדלים אלו מאלו במאפייני אוכלוסייתם, במחירי הדיור באיכות החיים ועוד. בעוד שבקרב האוכלוסייה החילונית והדתית 4 היישובים העיקריים בהם בחרו לגור המהגרים מירושלים היו: מודיעין-מכבים-רעות (930 נפשות), מעלה אדומים (830), מבשרת ציון (720) ובית שמש (400). 4 היישובים העיקריים שאליהם עברה האוכלוסייה החרדית היו: ביתר עלית (1,160), בית שמש (920), מודיעין עלית (800) ובני ברק (530). יוצא איפוא שהישובים העיקריים שאליהן עוברת הן האוכלוסייה החרדית והן האוכלוסייה הם במטרופולין ירושלים.

מקור: עיבוד של מכון ירושלים לחקר ישראל לנתוני הגירה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

מתי עוברים דירה?

מאת: יאיר אסף-שפירא

מבין המהגרים מירושלים בשנת 2009, היו 25% ילדים בני 0-14, 41% צעירים בני 15-29, 30% בני 30-64, ו-4% בני 65 ומעלה. בקרב הנכנסים אל העיר התמונה דומה, אך חלקם של הצעירים גבוה מעט. ניכר כי הבוחרים לעזוב את העיר מתאפיינים בגיל מבוגר יותר מהנכנסים אליה, וביותר משפחות עם ילדים.
הגירה היא פעולה שאדם מבצע על-פי-רוב בשלב מסוים בחיים - כאשר נולדים ילדים, או כאשר אלו נכנסים למסגרת חינוכית - גן או בית-ספר. במבני הגילים של המהגרים אל ישובי סובב ירושלים המהווים יעדי הגירה עיקריים מירושלים ניתן להצביע על כמה קבוצות של ישובים, השונות זו מזו במאפייני המהגרים. נבחנו כלל המהגרים אל ישובים אלו, ולא רק המהגרים מירושלים.

הישובים ביתר עילית, ומודיעין עילית, המושכים הגירה של אוכלוסייה חרדית, מתאפיינים בשיעור גבוה של בני 15-29 מבין המהגרים אל הישובים. שיעור בני 15-29 בקרב הנכנסים לישובים אלו נע בין 47%-54%. שיעור הילדים בני 0-14 בקרב המהגרים אל ישובים אלו עומד על 34%-40%, שיעור בני 30-64 עומד על 11%-12%, ושיעורם של בני 65+ על כ-1%.

העיר בית-שמש, המושכת גם היא אוכלוסייה חרדית, אך לא רק כזו, מתאפיינת בשיעור גבוה יותר של בני 30-64 בקרב המהגרים אל העיר. שיעורם עומד על 23%, לעומת בני 15-29, המהווים 35% מהמהגרים אל העיר. שיעורם של הילדים בקרב המהגרים לבית-שמש דומה לשיעורם בקרב המהגרים לערים החרדיות, ועומד על 40%.

בקרב המהגרים אל הערים מעלה-אדומים ומודיעין, כמו גם בקרב המהגרים אל מבשרת-ציון, עומד שיעור הילדים בני 0-14 על 25%-29%. גם שיעורם של בני 65+ דומה בין המהגרים לשלושה ישובים אלו, ועומד על 4%-5%. אך שיעורם של בני 30-64 גבוה יותר בקרב המהגרים אל מודיעין (45%) ואל מבשרת-ציון (41%) מאשר בקרב המהגרים אל מעלה-אדומים (34%).

מקור הנתונים: הרשויות המקומיות בישראל 2009, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

הגירה לירושלים וממנה

מאת: מיכל קורח

ההחלטה להגר (לעבור מישוב אחד לאחר) מורכבת ממגוון שיקולים (חברתיים, כלכליים משפחתיים ועוד) של פרטים ומשקי בית לאחר שהם שוקלים את התנאים והאפשרויות ביישוב המוצא לעומת התנאים והאפשרויות ביישוב היעד. ההחלטה לשנות את מקום המגורים מתקבלת כאשר התנאים ביישוב היעד טובים יותר בהשוואה ליישוב המוצא.

בשנת 2008 עברו מירושלים לישובים אחרים בארץ 17,400 נפשות, ועברו לירושלים מיישובים אחרים בארץ 12,400 נפשות. מאזן ההגירה הבין יישובית (מספר הנכנסים פחות מספר היוצאים) עמד על 5,000-. יש לציין שמרבית ההגירה היא של אוכלוסייה יהודית. האוכלוסייה הערבית המזרח-ירושלמית ממעטת להגר.

היישובים שמהם עברו לירושלים המספר הגדול ביותר של מהגרים הם: תל אביב (810), בני ברק (690), בית שמש (620), מעלה אדומים (570) וביתר עלית (440).
היישובים שמשכו אליהם את מספר התושבים הגדול ביותר מירושלים הם: תל אביב (1,430), בית שמש (1,240), ביתר עלית (1,160) מעלה אדומים (930) ומודיעין-מכבים-רעות (930).
נתונים אלו מצביעים על כך שהן אוכלוסייה יהודית-כללית (חילונית, מסורתית ודתית) והן אוכלוסייה חרדית מהגרות אל העיר וממנה.
48% מהמהגרים מירושלים עברו ליישובי מטרופולין ירושלים, ולמעשה ממשיכים לקיים זיקות עם העיר לצרכים שונים - תעסוקה, חינוך ותרבות, בילוי ופנאי ועוד.
יש לציין שתהליכי ההגירה שמאפיינים את ירושלים אינם ייחודיים לה, והם מאפיינים ערים שהן העיר המרכזית של המטרופולין. גם תל אביב התאפיינה עד תחילת שנות ה-2000 במאזני הגירה שליליים, בשל הגירה של תושבים בעיקר לערים וליישובים הסמוכים לה. תשומת הלב הניתנת למאזן ההגירה השלילי בירושלים בולטת יותר בשל החשיבות המוענקת ליחס בין קבוצות האוכלוסייה השונות המתגוררות בעיר –יהודים-ערבים, חילונים ודתיים-חרדים, אוכלוסייה יצרנית-לא יצרנית ועוד.
מקור: עיבוד לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

שלוש ארבע ולעבודה

מאת: אביאל ילינק

מפקד האוכלוסין שנערך בשנת 2008, ושתוצאותיו התפרסמו לא מכבר, כולל נתונים מגוונים המאפשרים בחינה של מאפייני האוכלוסייה. בשנת 2008 עמד מספר המשתתפים בכוח העבודה בירושלים (מועסקים ומחפשי עבודה, מכלל בני 15+) על 240,000 איש. שיעור ההשתתפות בכוח העבודה עמד על 50% והיה נמוך בהשוואה לישראל (60%), לתל אביב (70%) ולחיפה (60%). שיעור ההשתתפות הנמוך בירושלים נובע בעיקר משיעור השתתפות נמוך בקרב האוכלוסייה החרדית ובקרב האוכלוסייה הערבית. מעניין כי מספר המשתתפים בכוח העבודה בתל אביב (232,000) נמוך רק במקצת ממספר המשתתפים בכוח העבודה בירושלים, וזאת למרות שמספר התושבים בה קטן כמעט בחצי.

על פי רוב, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב גברים גבוה מבקרב נשים. בירושלים עמד שיעור השתתפות בקרב הגברים על 58% (לעומת 65% בישראל) ובקרב נשים על 42% (לעומת 53% בישראל).

הסתכלות על בסיס שכונתי מעלה כי שיעור ההשתתפות הגבוה ביותר בכוח העבודה היה בהר חומה (79%). שיעורי השתתפות גבוהים היו גם ברמת שרת ורמת דניה (71%), מרכז העיר והנחלאות (69%), גוננים (67%), ותלפיות מזרח (66%). שיעורי השתתפות בינוניים היו בקריית יובל (63%), קריית מנחם ועיר גנים (62%), גילה (61%) ובקעה (58%). שיעור ההשתתפות הנמוך ביותר היה באזור מאה שערים, בית ישראל ושכונת הבוכרים (20%). שיעורי השתתפות נמוכים היו גם באזור סנהדריה ושיכון חב"ד (29%), אזור מקור ברוך, מחנה יהודה וזיכרון משה (33%), רמת שלמה (44%), נווה יעקב (45%), בית וגן (47%) והר-נוף (48%).


מקור: מפקד האוכלוסין 2008, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

הגירה פנימית בין מחוזות: 1967-2007

ד"ר מאיה חושן

החל בסוף שנות ה- 70 הלך והתגבש סביב ירושלים מטרופולין דו-לאומי יהודי-ערבי. התפתחותו של המטרופולין היא תוצאה של תהליך פרבור המתבטא במעבר של אוכלוסייה ושל פעילות כלכלית מירושלים לישובים הסובבים אותה.

במקביל התפתחו והתחזקו, בין ירושלים לבין היישובים הסובבים אותה, זיקות בתחומים רבים ומגוונים שביניהם: פעילות כלכלית, פעילות תרבותית ודתית, תשתיות, תיירות וניידות אוכלוסייה - הגירה ויוממות. זיקות אלו הופכות את המטרופולין למרחב תפקודי המשותף בין העיר לבין היישובים סביב לה. לכן קשה לנתק את המתרחש בתחום השיפוט של העיר, מהמתרחש במרחב המטרופוליני הסובב אותה, המורכב מיישובים רבים.

נתונים על ההגירה מירושלים מדגימים את תהליך התפתחותו של המטרופולין היהודי סביב ירושלים. כך נמצא שחלקם של המהגרים היהודים מירושלים ליישובים הסמוכים לעיר (מחוז ירושלים ויהודה ושומרון) עלה מ - 6% מכלל העוזבים את העיר בשנים 1967-1976 ל– 32% בשנים 1977-1986 , ל–45% בשנים 1987-1996, ול–51% בעשור האחרון. כלומר, לאחרונה מחצית מן התושבים שעזבו את ירושלים, למעשה נשארו לגור בסמוך מאוד אליה, ביישובים הסובבים אותה.

הגראף המציג את מאזן ההגירה בין ירושלים לאזורי הארץ השונים מצביע אף הוא על אותה מגמה של מטרופוליניזציה – כאשר מאזן ההגירה השלילי של ירושלים עם היישובים הסמוכים אליה, מחוזות ירושלים ויו"ש, הולך והופך יותר ויותר גבוה – כלומר גדל ההפרש בין מספר היוצאים מירושלים ליישובי המטרופולין לבין מספר הנכנסים לעיר מיישובים אלו. השוואה עם כיווני הגירה מירושלים לאזורים אחרים בארץ מלמדת שבארבעה העשורים האחרונים לירושלים מאזן הגירה חיובי עם מחוזות חיפה, הצפון והדרום ואילו מאזן ההגירה עם מחוזות תל אביב והמרכז הוא שלילי ובעשור האחרון הוא במגמת עלייה.

מאזן הגירה בין ירושלים לבין אזורי הארץ השונים

מקור: עיבודים לנתוני השנתון הסטטיסטי לירושלים, בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל ועירית ירושלים, לשנים המתאימות
לכל טורי "העיר במספרים" באתר מכון ירושלים לחקר ישראל

מאזן הגירה של אוכלוסייה יהודית לירושלים

ד"ר מאיה חושן

מאזן ההגירה לירושלים הוא אחד הנושאים הבולטים בשיח הציבורי ובשיקולים של קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות בירושלים ובישראל. זאת משום שמאזן ההגירה הוא הגורם הראשי שעליו ניתן להשפיע במדיניוּת מכוונת, ונוכח ההבנה שמאזן-הגירה חיובי של אוכלוסייה יהודית הוא האמצעי לחיזוק העיר ולשמירה על הרוב היהודי בה. שכן, לעומת ההגירה, יכולת ההשפעה על שינוי שיעורי הריבוי הטבעי היא מוגבלת, ונותנת את אותותיה אך ורק בטווח הארוך.

בחינת מאזני ההגירה של האוכלוסייה היהודית מצביעה על ארבע תקופות עיקריות של הגירה לירושלים מאז 1967:

בתקופה הראשונה, בין השנים 1972-1968, היו מאזני-הגירה חיוביים נמוכים של כ-800 נפש בממוצע בכל שנה.

בתקופה השנייה, בין השנים 1978-1973, היו מאזני-הגירה חיוביים גבוהים של 2,000-1,000 נפש בשנה, שבאו במקביל לתנופת בנייה בשכונות החדשות. אולם בסוף התקופה חלה ירידה בהיקף המאזן החיובי.

בתקופה השלישית, בין השנים 1987-1979, היו מאזני-הגירה שליליים של 600- נפש בממוצע בכל שנה.

בתקופה הרביעית, בין השנים 2007-1988, חלה עלייה ניכרת במאזן ההגירה השלילי. בשנת 1988 הראה המאזן -1,100; הוא עלה לכדי 5,600- בשנת 1992 והגיע עד כדי 7,600- בשנת 1997 וכדי -8,200 בשנת 2000. בשנים הבאות הצטמצם מעט מאזן ההגירה השלילי ועמד על 5,800- בשנת 2005 ועל 6,400- בשנת 2007.

בבחינה של כיווני ההגירה מסתבר שככל שעוברות השנים גדל שיעור המהגרים מירושלים לישובי המטרופולין שלה, המקיימים איתה זיקות של עבודה, לימודים, בילוי ועוד. בשנים האחרונות כ – 50% מהעוזבים את ירושלים עוברים לגור בישובי המטרופולין, ועל כך בטור הבא.

מאזן הגירה לירושלים (יהודים)

מקור לנתונים: השנתון הסטטיסטי לירושלים בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל ועירית ירושלים, לשנים המתאימות
לכל טורי "העיר במספרים" באתר מכון ירושלים לחקר ישראל

פרנץ' שפירא

איתן בלואר

שכונת הגבעה הצרפתית (גבעת שפירא) היא אחת מהשכונות הראשונות שהוקמו אחרי מלחמת ששת הימים, מתוך מטרה לחבר בין ירושלים "המערבית" לבין המובלעת בהר הצופים. השכונה שהוקמה בשנת 1971, משכה יהודים חילונים בני המעמד הבינוני- גבוה. ביניהם, אנשי סגל רבים של האוניברסיטה העברית, שנמשכו לשכונה עקב השילוב בין אופי האוכלוסייה וקרבתה לאוניברסיטה. משיכה זו דעכה עם השנים. השכונה ממשיכה למשוך סטודנטים רבים, ניתן לראות זאת בבירור בגרף - קבוצת הגיל של בני 20-24 שחורגת בגודלה מיתר קבוצות הגיל.

בעשרים השנים האחרונות עברה השכונה שינויים רבים. מספר התושבים בשכונה אמנם לא השתנה בצורה משמעותית, ובשנת 2006 היא מנתה כ- 6,700 תושבים, אולם בשנים האחרונות השכונה עוברת תהליכי ההזדקנות, המאפיינים שכונות רבות בירושלים. בשנת 1983 שיעור הילדים (בגילאי 0-14) בשכונה עמד על 37% ושיעור המבוגרים (בגיל 65+) עמד על 4%. עשרים ושלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 2006 שיעורם של הילדים ירד משמעותית ל- 13% ושיעור המבוגרים עלה ל- 15%. השכונה מזדקנת גם בהשוואה לשכונות חילוניות כגוננים עם 22% ילדים ו-14% מבוגרים. לאחרונה הוחלט במינהל הקהילתי לנצל את מעלותיה של השכונה ואת קרבתה לאוניברסיטה על מנת להפוך אותה בחזרה לשכונת צעירים שתמשוך סטודנטים ואנשי סגל.

בשנים האחרונות עיקר תוספת האוכלוסייה של השכונה היא ממעבר של תושבים (הגירה) מחלקים אחרים של ירושלים, ופחות מאזורים מחוץ לעיר. לדוגמה, בשנת 2006 מאזן ההגירה (נכנסים פחות יוצאים) הפנים-עירונית היה כ- 180 תושבים, לעומת כ- 80 תושבים שנגרעו בהגירה בין יישובית.

את מידת התפתחותן והצערתן של השכונות בערים ניתן להעריך על ידי הגירתם של ילדים (0-14) אל השכונה. הגירה זו מעידה על כניסתן של משפחות צעירות המביאות לפיתוח שכונתי כגון גני ילדים פארקים וכו'. בשנת 2006 נכנסו אל השכונה בהגירה הפנים עירונית ובהגירה הבין יישובית כ- 120 ילדים והם היוו כ-20% מכלל הנכנסים לשכונה. המשך מגמה זו עשוי להביא להתחדשות השכונה ולהצערתהּ

מבנה גילים של אוכלוסיית הגבעה הצרפתית, ושל המהגרים אליה, 2006

מקורות:
ליאת בכור, המתכננת השכונתית של הגבעה הצרפתית.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

לכל טורי "העיר במספרים באתר האינטרנט של מכון ירושלים

ירושלים רבה

יאיר אסף-שפירא

16,800 אנשים עזבו את ירושלים בשנת 2006, לעומת 10,600 שעברו אליה מיישובים אחרים. כל הנתונים מתייחסים לאוכלוסייה היהודית בלבד, שכן לא קיימים נתונים ברמת דיוק סבירה לגבי תנועות ההגירה בקרב האוכלוסייה הערבית. מבין העוברים אל העיר, 1,400 הגיעו ממחוז ירושלים (לפי הגדרתו במשרד הפנים – הכולל בנוסף לירושלים את מבשרת-ציון, אבו-גוש, קריית-יערים, בית-שמש ויישובי המועצה האזורית מטה-יהודה). 2,300 אנשים היגרו אל ירושלים מאזורי יהודה ושומרון, וביחד עם המהגרים ממחוז ירושלים הם היוו 3,700 או 35% מכלל המהגרים אל העיר, שהגיעו אליה מהאזור הסמוך לה – האזור המטרופוליני. מהיכן הגיעו יתר המהגרים? 34% הגיעו מאזור המרכז (מחוזות המרכז ותל-אביב), 16% מאזור הצפון (מחוזות הצפון וחיפה), ועוד 14% ממחוז הדרום.

המצב בקרב העוזבים את ירושלים שונה. 2,700 מהם עזבו למחוז ירושלים, ו-5,900 לאזור יהודה ושומרון (רובם הגדול לישובים הסמוכים לעיר – מעלה-אדומים, ביתר עילית, מודיעין עילית ועוד). ביחד עזבו 8,600 נפש לאזור המטרופוליני של ירושלים, והם היוו 51% מהעוזבים. היתר עזבו לאזור המרכז (34%), אזור הצפון (7%) ואזור הדרום (8%).
יוצא אפוא שיותר ממחצית העוזבים את ירושלים, בוחרים לעבור ליישובים שסביבה, וכשליש מהמהגרים אליה מגיעים מיישובים אלו. נתונים אלו יכולים להוות מדד לעוצמת הזיקות שבין ירושלים לבין המרחב המטרופוליני שסביבה. זיקות אלו ניתנות למדידה בתנועות הגירה, אך הן מורכבות למעשה מקשרים בנושאים רבים כגון תעסוקה, לימודים, תרבות, קניות, ושרותים שונים.

במדד זה יוצא שהזיקה של תל-אביב--יפו ושל חיפה למרחבים המטרופוליניים שסביבן חזקה יותר מזו של ירושלים. 77% מהעוזבים את תל-אביב--יפו נשארו באזור המרכז ו-59% מהמהגרים אליה הגיעו ממנו. 56% מהעוזבים את חיפה נשארו באזור הצפון ו-62% מהמהגרים אליה הגיעו ממנו.

עוזבי שלוש הערים הגדולות, לפי האזור אליו עזבו, 2006

מקור הנתונים: עיבוד לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

לכל טורי "העיר במספרים" באתר מכון ירושלים לחקר ישראל

למה הסטודנטים עוזבים?

ד"ר מאיה חושן

בירושלים לומדים כ-40,000 סטודנטים. בסקר שנערך בשנת 2007 בקרב מדגם מיצג של סטודנטים שלמדו במוסדות אקדמיים להשכלה גבוהה בירושלים, רואיינו 786 סטודנטים. 43% מהנשאלים לא היו תושבי ירושלים לפני שהגיעו ללמוד באחד ממוסדות ההשכלה הגבוהה בעיר.

כשני שליש מהסטודנטים ציינו שהיו רוצים להמשיך ולגור בירושלים בתום לימודיהם, ולמרות זאת 64% מהסטודנטים סבורים שיעזבו את העיר. חלקם משום שאינם רוצים לגור בה וחלקם משום שלמרות רצונם להישאר חושבים שיאלצו לעזוב.

לשאלה הפתוחה והבלתי מנחה: "מה הסיבה המרכזית שתגרום לך לעזוב את העיר?": ענו 43% "בגלל עבודה", 9% "בגלל משפחה", 7% "בגלל דיור" ו – 6% "בגלל חרדים". 7% אמרו שפשוט אין סיבה להישאר בירושלים ו-28% הנותרים ציינו מגוון של סיבות אחרות.

לשאלה "אם היו מציעים לך עבודה בתחומך בשכר זהה, איפה היית מעדיף/ה לעבוד?" כשני שליש ציינו שהיו מעדיפים לגור בירושלים, כרבע היו מעדיפים לגור בתל אביב וכ – 8% בחיפה.

סטודנטים למדעים ולטכנולוגיה נוטים יותר לשקול עזיבת העיר בשל סיבות הקשורות לעבודה (48%), ולעומתם רק כשליש (36%) מהסטודנטים הלומדים אומנות (בצלאל ומכללת הדסה) שוקלים לעזוב את העיר משיקולים הקשורים לעבודה, וכן רק כשליש (38%) מהסטודנטים לרפואה. ראוי לציין שבכל הקשור לעזיבת העיר אין הבדל בנטייה לעזיבה בין סטודנטים "ירושלמים במקור" ל"לא ירושלמים".

ממצא מעניין נוסף קשור להתחרדות העיר כגורם לעזיבתה. ממצאי הסקר מראים שהתחרדות העיר היא סיבה שולית בלבד בשיקולי עזיבה של סטודנטים את העיר. אלה השוקלים לעזוב בשל התחרדות הם בעיקר סטודנטים ירושלמים, נשואים, בשכבות הגיל הבוגרות יותר. סוגיית ההתחרדות מוסברת על ידי הנשאלים כקשורה ל"העדר השקעה בצעירים" ("כי מרבית התקציב הולך לחרדים"), "אין די פעילויות תרבותיות לצעירים" (במחירים מוזלים) ו "אין תחבורה ציבורית בשבת".

הסיבות השונות הגורמות לסטודנטים לעזוב את ירושלים:

מקור: תרצה גולדשטיין (עורכת), עירית ירושלים, אגף חברה, סטודנטים בירושלים: הסיבות לעזיבה, 2007

לכל טורי "העיר במספרים" באתר מכון ירושלים

גם אמנון רמון שותה קפה עם עמנואל הלפרין

היום תוכלו לצפות בערוץ 2 בד"ר אמנון רמון מתראיין אצל עימנואל הלפרין בתכנית "על כוס קפה". בראיון מדבר ד"ר רמון על מצבן הקשה של הקהילות הערביות נוצריות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. קהילות אלו נתונות בין הפטיש לסדן: בין לחצים של החברה המוסלמית - בעיקר חוגים של איסלאם פונדומנטליסטי, ובין הממשל הישראלי, שלא יוצא מגדרו על מנת לסייע להן.
השיחה נסבה על שני גורמים מרכזיים להתמעטות אוכלוסית הערבים-הנוצרים: תופעת ההגירה המתרחבת של ערבים נוצרים (מאזור בית לחם ומזרח ירושלים בעיקר), לצפון אמריקה ולדרומה, והריבוי הדמוגרפי הנמוך עד כדי חשש להעלמותן של קהילות עתיקות אלו.
לשני הצדדים, טוען ד"ר רמון, יש מה להפסיד מהעלמותו של הגורם הנוצרי, שכן מדובר באליטה חברתית כלכלית אשר תרומתה לתדמית ולכלכלה של ירושלים הינה עצומה.

הראיון ישודר היום בערוץ 2 בשעה 13:30, בערוץ הכנסת (ערוץ 99) ביום ג' בשעה 11:00 וביום ה' בשעה 20:00.

הראיון יובא במלואו גם באתר מכון ירושלים. הודעה על כך תבוא בהמשך.

בנבכי ההגירה

איתן בלואר

החל מסוף שנות ה- 70 מאזן ההגירה ה לירושלים הוא שלילי , כלומר מספר העוזבים את ירושלים גדול ממספר התושבים החדשים שהיגרו אליה מיישובים אחרים בארץ. בהצגת מאזני ההגירה נהוג להתייחס להגירה הבין יישובית ולהתעלם מההגירה הבינלאומית, למרות שזו מהווה כ- 15% מההגירה הכוללת של ירושלים (בין יישובית + בינלאומית). כך לדוגמא בשנת 2006 מאזן ההגירה הכולל של ירושלים היה 7,500- (1% מכלל האוכלוסייה בעיר) מתוכו 1,150- היה הגירה בינלאומית (0.2% מכלל האוכלוסייה).

בשנת 2006 7,100 תושבים יהודים נגרעו מירושלים בשל מאזן הגירה כולל שלילי, והם היוו 1.5% מכלל התושבים היהודים בעיר (860 נגרעו בהגירה הבינלאומית, והם היוו 0.2% מכלל היהודים). 56% מההגירה הבין יישובית של היהודים הייתה משכונות מערב ירושלים (59% מכלל ההגירה היהודית - שיעור הדומה למשקלן של שכונות אלו באוכלוסייה היהודית). זאת לעומת שיעור גבוה של כ- 72% מכלל ההגירה הבינלאומית שנגרע משכונות מערב העיר, שיעור הגבוה משמעותית ממשקלן באוכלוסייה היהודית בעיר. ככלל ההגירה הבין יישובית בירושלים מהווה מרכיב עיקרי בהגירה היהודית – כך לדוגמא בשכונת פסגת זאב 95% ממאזן ההגירה הכולל הוא הגירה בין יישובית וברמות אלון 93% אולם ישנן שכונות שמרכיב ההגירה הבינלאומית מהווה בהן חלק גדול יותר, לדוגמה שכונת גוננים בה ההגירה הבינלאומית מהווה 25% מההגירה הכוללת ובקרית היובל ההגירה הבינלאומית מהווה 48%.

בקרב האוכלוסייה הערבית קשה להתייחס להגירה הכוללת, עקב מרכיב משמעותי של הגירה בין יישובית שאינה מדווחת. באוכלוסייה זו בהגירה בינלאומית נגרעו בשנת 2006 כ- 290 תושבים והם היוו כ- 0.1% מכלל האוכלוסייה הערבית. מתוכם כ- 47% מהנגרעים היו משכונות צפון ירושלים (שועפט ובית חנינא) שנחשבות מבוססות יחסית, שיעור התואם את שיעורם היחסי של שכונות אלו באוכלוסייה הערבית. יתר האוכלוסייה הערבית נגרעה מהעיר העתיקה (20%) והשאר משכונות דרום העיר.

מרכיבי גידול אוכלוסייה בירושלים, 2006

מקור: עיבודים לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

לכל טורי "העיר במספרים" באתר מכון ירושלים