ארנונה במרכז

דפנה שמר

נתוני גביית הארנונה בירושלים התפרסמו במסגרת השנתון הסטטיסטי לירושלים 2014, וזוהי הזדמנות לבחון מאילו אזורים בעיר מגיעות עיקר הכנסות העירייה מהארנונה שאינה למגורים. נכון לשנת 2011 מהווה הארנונה למגורים ולא למגורים 81% מכלל ההכנסות העצמיות של עיריית ירושלים ו 57% מכלל ההכנסות של עיריית ירושלים. הארנונה לא למגורים מהווה קרוב למחצית מכלל ההכנסות מארנונה.

מהנתונים עולה שיותר מעשירית מהכנסות העירייה מארנונה לא למגורים מגיעות מנכסים שאינם למגורים במרכז העיר. כ-20% מהכנסות העירייה מארנונה מגיעות ממרכזי העסקים הראשיים (העיר העתיקה, מרכז העיר הכללי ואזור רוממה), ואחוז דומה התקבל גם מאזורי המסחר, התעסוקה והתעשייה של ירושלים (תלפיות, גבעת שאול והר חוצבים).

ניתן לבחון את "רווחיותו" של אזור מבחינת גביית הארנונה לא למגורים, על ידי בחינת הגבייה מאזור זה, ביחס לשטח הבנוי של האזור. המפה המצורפת מדגימה כיצד מתפרס סכום הגבייה של ארנונה לא למגורים על שטחו הבנוי של כל תת רובע בירושלים. חשוב לציין כי הארנונה למשרדים, שירותים ומסחר הינה גבוהה יותר מזו המיועדת למגורים. כך באזור המוגדר כאזור א' תעריף הארנונה בדירת מגורים עד 120 מ"ר הוא 86 ₪ למ"ר, בעוד שהתעריף למסחר עד 150 מ"ר הוא 327 ₪  למ"ר.

מניתוח של גביית ארנונה ביחס לשטח בנוי של שכונות עולה שהתשלום על מיסים (לא למגורים) לדונם במרכז העיר, הוא כ-137,000 ₪ לדונם בשנה. לשם השוואה הארנונה לא למגורים במרכז העיר גבוהה פי 1.7 מהרובע הנוצרי (כ 80,000 ₪ לדונם לשנה), ופי 3 מאזור התעשייה תלפיות (כ-47,000 ₪ לדונם). במפה המצורפת ניתן לראות את האינטנסיביות של השימושים שאינם למגורים ביניהם: המסחר, השירותים והתעשייה המרוכזים בלב העיר, בעוד שבשכונות הפריפריאליות בירושלים ישנם שטחים מעטים המניבים הכנסות משימושים לא למגורים. בהקשר זה יוצאי דופן הם אזור התעשייה תלפיות, האזור שבו נמצא קניון מלחה והגן הטכנולוגי והאזור של עין כרם, הכולל בתוכו את הדסה עין כרם.

בבחינת נתונים משנים קודמות ניתן לציין שמעמדו של מרכז העיר נותר יציב יחסית, דבר הבא לידי ביטוי בירידה של 7% בסכום לגביית ארנונה לא למגורים ב-30 השנים האחרונות, זאת למרות שינויים בדפוס הגיאוגרפי של צריכה, דוגמת פתיחת קניון מלחה בתחילת שנות ה-90 ולמרות המצב הביטחוני שהשפיע רבות על מרכז העיר.

חיוב ארנונה לא-למגורים, לדונם בנוי, לפי תת-רובע, 2013

מקור: שנתון סטטיסטי לירושלים 2014

המפתח בזכאות לבגרות הוא בהבנת השלם

יועד שחר

כמדי שנה מתפרסמים על ידי משרד החינוך נתונים אודות הזכאים לבגרות מקרב התלמידים הלומדים בי"ב, לפי יישובים. לפי נתונים אלו ירד שיעור הזכאים לבגרות בירושלים מ-51% בשנת תשס"ח, ל-46% בשנת תש"ע ול-43% בשנת תשע"ב. יחד עם זאת, יש הטוענים שהנתונים הללו אינם מתארים תמונה מציאותית של המגמה המושפעת מהמדיניות בתחום הבגרויות. 

עיריית ירושלים מפרסמת בכל שנה נתונים המבוססים על אלו של משרד החינוך אך הראשונה עורכת אותם לפי פילוח מגזרי. מנתונים אלו עולה שאחוז הזכאים לבגרות מקרב תלמידי כיתות י"ב הלומדים בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי, עולה בהדרגה בשנים האחרונות. מ-63% בשנת תש"ע ל-68% בשנת תשע"א ועד ל-72% בשנת תשע"ב. 

במקביל מתקיימת מגמה של מעבר של בתי ספר מהחינוך העצמאי (החינוך החרדי) ומהחינוך הערבי לתכנית לימודים לבגרות ישראלית. כלומר יותר תלמידים ניגשים לבגרות במגזרים אלו ומכאן שניתן היה להסיק שיותר תלמידים אף יהיו זכאים לה. אולם, פה קבור הכלב בהבנת הפער בין הנתונים המתפרסמים על ידי משרד החינוך לבין אלו שמפרסמת עיריית ירושלים. 

כאמור, הזכאים לבגרות מחושבים מתוך סך התלמידים הלומדים בכיתות י"ב. אולם, התלמידים הלומדים בכיתות י"ב הנמנים הם רק התלמידים בבתי ספר שמאפשרים לתלמידיהם לגשת לבחינת הבגרות במסגרתם. מכאן, עולות שתי בעיות שונות לשיטת חישוב השלם. ראשית, אם היינו מחשבים את הזכאים לבגרות תשע"ב מקרב תלמידי כיתות י"ב (גם בבתי ספר שאינם מגישים כלל לבגרות), השלם שמתוכו מחושב אחוז הזכאים היה גדל ולכן אחוז הזכאים היה קטן עוד יותר מ-43. שנית, מכיוון שלפי שיטת חישוב השלם הנוכחית מתקבל שככל שגדלה המגמה של מעבר של בתי ספר חרדים וערבים לתכנית לבגרות ישראלית, נכנסים כל תלמידיהם תחת השלם, על אף שבשנים הראשונות רק בודדים מתלמידיהם ניגשים בפועל לבגרות. כלומר, ככל שבתי ספר עוברים לתכנית הם מורידים את אחוז הזכאות לבגרות הכולל בעיר. 

מהי, אם כך, הדרך הנכונה לחישוב הזכאות לבגרות? שאלה זו תלויה במטרה שלשמה מתבצעת המדידה. מטרה אחת היא מדידת הזכאות כאינדיקציה לכושר ההשתכרות העתידי של התלמידים. למדידת מטרה זו כדאי להכיל תחת השלם את כלל התלמידים הלומדים בכיתות י"ב בעיר ומכאן שאחוז הזכאים בשנת תשע"ב נמוך מ-43%. 

מטרה אחרת היא קבלת אינדיקציה לאיכותם של מוסדות החינוך בעיר. אחוז זכאות גבוה מעיד על מערכת חינוך משובחת בהישגיה שמהווה לעיתים קריטריון עבור הורים שחושבים להגר לעיר. למדידת מטרה זו כדאי למדוד את אחוז הזכאים לבגרות מתוך התלמידים הלומדים בבתי הספר שקיבלו את הבגרות כמדד לאיכות ההשכלה במוסד. יחד עם זאת, מדידה כזו אינה פותרת את המלכוד המתקבל במעבר של בתי ספר חרדים וערבים לתכנית הבגרות. אלו, לפחות בטווח הקצר, מורידים את אחוז הזכאות לבגרות בעיר. מכאן, שטוב עושה עיריית ירושלים כשמחשבת את אחוז הזכאות לבגרות בפילוח מגזרי ומקנה תמונה מורכבת יותר למגמות המתקיימות בעיר ביחס לתחום זה.  

מקור הנתונים: שנתון סטטיסטי לירושלים 2014

מקומי זה הכי אחי

יעל ישראלי

לבחירות המקומיות ולנבחרים בבחירות אלו השפעה עצומה על החיים של כולנו, לעיתים אף יותר מהבחירות הכלליות לכנסת. דפוסי ההצבעה והמפלגות הנבחרות בעיר מעידים פעמים רבות על תהליכים שונים המתרחשים בעיר וכן בשכונות השונות. מערכת הבחירות האחרונה בירושלים הייתה ערה ומותחת במיוחד, ולבטח אחת המדוברות בארץ.

מספר בעלי זכות הבחירה בירושלים בבחירות האחרונות עמד על 576,100 מתוך 815,300 תושבים החיים בעיר. אחוזי ההצבעה בכלל העיר, ביחס לממוצע הארצי (51%) היו נמוכים יחסית ועמדו על 39%. מדובר באחוז מעט נמוך יותר מהבחירות המקומיות בשנת 2008 אז עמדו אחוזי ההצבעה על 42%. אך אם לא נכניס לחישוב את השכונות הערביות במזרח העיר, אשר אחוזי ההצבעה בהן נמוכים במיוחד ועומדים על כאחוז אחד בלבד, עומדים אחוזי ההצבעה בבחירות השנה על 56%. 

מעניין במיוחד לבדוק את דפוסי ההצבעה בשכונות השונות בעיר, אשר מצביעים פעמים רבות על מגמות שינוי בשכונה. 

בשכונות רחביה, טלביה, תלפיות מזרח, גילה קטמון הישנה ומרכז העיר ניתן לראות אחוזי הצבעה יחסית גבוהים למפלגות הפלורליסטיות הירושלמיות (התעוררות, ירושלמים, ירושלים תצליח, מרצ-העבודה ואומץ לב) – בין 60%-70%. בשכונות רחביה ומרכז העיר אחוזי הצבעה יחסית גבוהים למפלגות החרדיות (אגודת ישראל, ש"ס ובני תורה) – 15% ו-26% בהתאמה. 

שכונות בהן אחוזי ההצבעה למפלגות הפלורליסטיות היו הגבוהים ביותר הן: עין כרם, ניות, מלחה, בית הכרם, המושבה הגרמנית ובקעה – בכולן אחוזי הצבעה של בין 80%-90% למפלגות אלו. 

המפלגות החרדיות זכו לתמיכה של יותר מ-85% מקולות המצביעים בשכונות: רמת שלמה, סנהדריה, מקור ברוך, רוממה והר נוף.

כעת נבחן שתי שכונות אשר נמצאות בתהליכי שינוי בשנים האחרונות:

בשכונת קרית יובל 24% מהבוחרים הצביעו למפלגות החרדיות, 58% למפלגות הפלורליסטיות וכן 8% לבית היהודי ולירושלים מאוחדת. מדובר בעליה של כ-10% בתמיכה במפלגות החרדיות, לעומת הבחירות בשנת 2008.

בשכונת קרית משה, 29% מהמצביעים העניקו את קולותיהם למפלגות החרדיות, 24% למפלגות הפלורליסטיות, 16% למפלגת הבית היהודי ו-25% לירושלים מאוחדת – תמונה יחסית דומה לזו שהייתה בבחירות המקומיות ב-2008. 

ולאיזו שכונה חייבת כל מפלגה את תודותיה?

קטמון הישנה הביעה תמיכה גורפת במפלגת ירושלמים – 2,491 בוחרים הצביעו לה – זוהי המפלגה שזכתה למספר הרב ביותר של קולות בשכונה וכן היוותה 15% מכלל קולות המפלגה.

ירושלים תצליח והתעוררות זכו למספר הרב ביותר של קולות בשכונת גילה (3,600 ו-2,500 קולות בהתאמה), אגודת ישראל וש"ס ברמות (8,600 ו-5,700 בהתאמה), ירושלים מאוחדת זכתה לתמיכה הרחבה ביותר בגבעת שאול (1,100 קולות) ומרצ-העבודה זכתה למירב הקולות בשכונת בית הכרם (1,500 קולות). 

לסיום, לא נשכח לבדוק את אחוזי ההצבעה לראשות העירייה. ניר ברקת זכה למספר הרב ביותר של קולות בשכונת פסגת זאב – 11,000 קולות סה"כ, אך אין זה מפתיע כיוון שמדובר באחת השכונות הגדולות בירושלים. בצורה דומה, זכה משה ליאון למספר הקולות הרב ביותר בשכונת רמות (13,000 קולות) שגם היא אחת השכונות הגדולות בעיר. 

בניות זכה ברקת לאחוזי התמיכה הגבוהים ביותר – 95% מהמצביעים הצביעו עבורו, ומשה ליאון בשכונת רמת שלמה, בה הצביעו לו 91% מהבוחרים. 

פרנסי העיר

יאיר אסף-שפירא

"הממשלה תשקוד על פיתוחה ושגשוגה של ירושלים ועל רווחת תושביה על ידי הקצאת משאבים מיוחדים, לרבות מענק שנתי מיוחד לעיריית ירושלים (מענק הבירה)". כך נכתב בחוק יסוד: ירושלים. עד כמה תלויה ירושלים במימון הממשלה, ועד כמה היא מצליחה לממן את עצמה?

בשנת 2008 השתתפה ממשלת ישראל בתקציב הרגיל של עיריית ירושלים בסכום של כמיליארד שקלים (ובעוד כ-208 מיליון שקלים בתקציב הבלתי-רגיל). השתתפות המדינה בתקציב הרגיל של עיריית ירושלים עולה על השתתפותה בתקציביהן של הערים האחרות בישראל, אך עם זאת, נראה שגם ההכנסות העצמיות של העירייה היו גבוהות. הכנסות עצמיות הן כספים הנגבים ישירות מהתושבים וממוסדות, וכוללים מיסי ארנונה, אגרות ודמי שירותים שונים. ככל שחלקן של הכנסות אלו בתקציב גבוה

יותר, גדלה העצמאות של העירייה, וקטנה תלותה בממשלה.

סך ההכנסות העצמיות של עיריית ירושלים הגיע בשנת 2008 לכדי 2.18 מיליארד שקלים - סכום גבוה מההכנסות העצמיות של כל הרשויות האחרות במדינת ישראל, למעט תל-אביב - יפו (3.42 מיליארד). חיפה, שלישית לתל-אביב - יפו ולירושלים, הצליחה לייצר הכנסות עצמיות בסך 1.41 מיליארד שקלים. גובה ההכנסות קשור להיותה של ירושלים העיר הגדולה בישראל.

סך ההכנסות העצמיות של עיריית ירושלים היוו 68% מתקציבה הרגיל של העירייה. שיעור גבוה ביחס לכל הרשויות העירוניות הסובבות את ירושלים, למעט היישוב הר-אדר, אך נמוך ביחס לחיפה (71%) ולתל-אביב - יפו (88%). יתר ההכנסות בתקציב הרגיל של הרשויות, הגיעו מהשתתפות הממשלה.

המקור העיקרי להכנסות העצמיות הם תשלומי הארנונה למגורים ולא-למגורים. בשנת 2008 גבתה עיריית ירושלים 1.41 מיליארד שקלים מיסי ארנונה. תל-אביב - יפו גבתה 2.32 מיליארד, וחיפה 945 מיליון שקלים. בירושלים גדול חלקה של הארנונה למגורים, שבשנת 2008 היוותה 47% מכלל גביית הארנונה.

מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הודעה לעיתונות מיום 28/4/2010: הרשויות המקומיות בישראל 2008