‏הצגת רשומות עם תוויות שלום. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שלום. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 20 בספטמבר 2011

הכרזת העצמאות הפלסטינית באו"ם: דרכי התמודדות עם מחאה המונית במזרח ירושלים

פרופ' יעקב בר-סימן-טוב

 
הרשות הפלסטינית הודיעה שב-23 בספטמבר היא תפנה לאו"מ באופן רשמי בבקשה להכרה במדינה פלסטינית עצמאית. הרשות אף הודיעה שלקראת ההכרזה החד-צדדית של מדינה פלסטינית היא תארגן תנועת מחאה המונית לא אלימה שתוציא מיליוני פלסטינים לרחובות כדי שזו תביע תמיכה המונית בפנייה הפלסטינית לאו"מ ותבטיח לה לגיטימציה רחבה. הרשות הפלסטינית התחייבה עם זאת, להכיל את המחאה העממית ההמונית על מנת שזו לא תהא אלימה ושתוגבל לשטחים הנשלטים על ידה וזאת כדי למנוע חיכוך והתנגשות עם ישראל.

לרשות הפלסטינית יש עניין רב שהכרזת העצמאות אכן תעבור בשקט וללא התנגשות אלימה עם ישראל שכן היא תסייע לה בשלושה תחומים: ראשית, היא תסייע לביצור מעמדה של ההנהגה הפלסטינית בקרב האוכלוסייה הפלסטינית. היא תוכל להצביע על יכולת השליטה האפקטיבית שלה על ההמונים, ועל בשלותה המשילותית המקנה לה בזכות כינון מדינה עצמאית. שנית, היא תסייע לה להוכיח את טענתו של אבו-מאזן כי השימוש באלימות היה לרועץ לעניין הפלסטיני ושיש לה אינטרס לנהל סכסוך בדרכי שלום עם ישראל וזאת בניגוד לטענות הישראליות שהרשות אינה בעלת יכולות שליטה ו/או שאינה מעוניינת לשלוט במחאה ההמונית הלא אלימה. הרשות תוכל לטעון כי למרות החשיבות הפוליטית והאסטרטגית של כינון מדינה פלסטינית היא פועלת לעשות זאת בדרכי שלום בלבד. שלישית, היא תסייע לרכישת תמיכה בינלאומית רחבה בצדקת תביעותיה להגדרה עצמית ולדה-לגיטימציה של ישראל.

במידה והרשות הפלסטינית אכן תארגן הפגנות תמיכה המוניות, ירושלים עלולה להיות אחד המוקדים המרכזיים לכך מסיבות שונות: ראשית, משום שהפנייה לאו"מ כוללת במפורש הכרה במזרח ירושלים כבירת המדינה הפלסטינית והפגנות תמיכה המוניות בעיר עשויות לתת לגיטימציה רחבה למהלך. שנית, בירושלים יש ריכוז גדול מאד של תושבים פלסטיניים (כ-280 אלף) המרוכזים ב-26 שכונות שעלולים להשתתף בהפגנות בשעת הצורך אם מתוך שמחה ואם מתוך מחאה. שלישית, הסמיכות הגיאוגרפית הגבוהה של שכונות יהודיות לשכונות ערביות בירושלים והשתכנותם של תושבים יהודים בשכונות ערביות. רביעית, נוכח חשיבותה הבינלאומית של ירושלים וקיומם של המקומות הקדושים בעיר, הפגנות המוניות בה עשויות לזכות לסיקור יותר משמעותי מאשר במקומות אחרים בגדה ולקבל תהודה גדולה יותר מכל מקום אחר בגדה.

הפגנות המוניות גם לא אלימות בירושלים הן בעלות פוטנציאל נפיצות גבוה מאד בשל הסמיכות הגיאוגרפית הגבוהה בין שכונות יהודיות ושכונות ערביות, בשל המטען הגבוה של אי שביעות רצון מצטברת אצל האוכלוסייה הערבית וכן בשל הרגישות של המקומות הקדושים ובעיקר של מתחם הר הבית. מוקדי החיכוך בסילוואן, בשיח ג'ראח, בעיר העתיקה, ובהר הבית עשויים להיות קשים מאד לשליטה והכלה של הרשות הפלסטינית. הניסיון הבינלאומי, האזורי וגם המקומי מלמד שהפגנות המוניות לא אלימות לא תמיד נשלטות למרות הרצון של המארגנים להכילן. יתירה מכך, יכולת הכלה של תנועת מחאה המונית לא אלימה בשטח עירוני צפוף היא קשה במיוחד. בנוסף לכך, הפגנות המוניות לא אלימות נוטות להתדרדר ולהפוך לאלימות בשל התעוררות יצרים לאומיים ואישיים בין המפגינים הנובעת מהתלהבות יתר הכרוכה בעצם קיומן של ההפגנות, המשרות תחושת עוצמה ולכידות חברתית, אבל גם בשל השתתפותם של גורמים פרובוקטיביים המעוניינים להסלים את ההפגנות ולהפוך אותן למפגן של עוצמה ולהביא בכוונה תחילה לתגובת יתר של הצד האחר. ואכן תגובת יתר של הצד השני היא סיבה נוספת להסלמתן של הפגנות מחאה המוניות. מקור נוסף לפוטנציאל הנפיץ הגבוה של ההפגנות בירושלים הוא הפער המסתמן בין הציפיות הגבוהות שיוצרת בקרב הציבור הפלסטיני יוזמת הפנייה לאו"מ, לבין התוצאות הצפויות בפועל בשטח. קרוב לוודאי שביום לאחר הכרזת האו"מ על כינון המדינה הפלסטינית שבירתה מזרח ירושלים לא יהיו שינויים כלשהם בשטח. השליטה הישראלית בירושלים תימשך ללא עוררין כפי שהייתה וכל ניסיון של הרשות הפלסטינית לממש סימני עצמאות בעיר יבלמו באבם ע"י ישראל ויצביעו על חידלון המהלך כולו.

כדי למנוע אפשרות של התפתחות התנגשות אלימה עדיף יהיה אם הרשות הפלסטינית תימנע כליל מארגון הפגנות המוניות. אם אכן תנועת המחאה הלא אלימה תצא לדרך, ישראל היא שתצטרך להתמודד עם האתגר שיציבו ההפגנות. במצב זה ישראל חייבת לפתח אסטרטגיות יעילות להכלתן של ההפגנות שכן הסלמתן תעמיד אותה בפני אתגרים ביטחוניים ומדיניים חמורים. כדאי לציין שהפגנות המוניות שייחשפו לסקירה צמודה של אמצעי התקשורת ייתפסו בזירה הבינלאומית כלגיטימיות, כמוצדקות, כנאבקות בכיבוש, וכחותרות למימוש ההגדרה העצמית הפלסטינית. כוחות הביטחון הישראלים עלולים להיתפס ככוחות כיבוש, מדכאי חופש וכפועלים בניגוד לנורמות המשפט הבינלאומי. במצב זה על ישראל לפתח אפוא אסטרטגית הכלה יעילה שתמזער ככל שניתן את מספר התקריות ובעיקר את מספר הנפגעים הפלסטינים. אסטרטגית הכלה זו צריכה להתבסס על המרכיבים הבאים:

1. זיהוי מוקדם של מוקדי חיכוך פוטנציאליים בעיר כמו למשל, סילוואן, שיח' ג'ראח והעיר העתיקה (שהיו גם מוקדי חיכוך בעבר), והתכוננות מוקדמת להתנגשויות בו-זמניות במקומות שונים בעת ובעונה אחת.

2. שיתוף פעולה הדוק עם הרשות הפלסטינית ועם מנגנוני הביטחון הפלסטינים המעוניינים בשליטה על ההפגנות והכלתן. שיתוף פעולה כזה מיועד להעביר ככל שניתן את נטל ההכלה על הרשות הפלסטינית. אמצעי זה יכול לצמצם את ההתנגשות הפוטנציאלית בין המפגינים לבין הכוחות הישראלים.

3. אימוץ מדיניות של ריסון עצמי ואיפוק ככל שניתן. ריסון ואיפוק אינם בהכרח חולשה ובעבר הוגדרו כעוצמה ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. ריסון ואיפוק משמעותם הימנעות ככל שניתן משימוש באמצעי תגובה אלימים ושימוש זהיר, מבוקר ומדורג של כוח בכדי למזער את מספר הנפגעים.

4. הימנעות מתגובת יתר ושימוש בעיקרון של מידתיות בשימוש בכוח. השימוש בכוח חייב להיות פרופורציונאלי לזה המופעל ע"י המפגינים ולהכלת ההפגנות בלבד. תגובת יתר של ישראל בראשית האינתיפאדה השנייה תרמה להסלמה ניכרת של האלימות. הפלסטינים הגיבו באלימות יתר נגדית עד כדי פיגועי התאבדות בשלב מאוחר יותר כדי להביא ל"תג מחיר" מקביל.

5. מתן הנחיות ברורות, מדויקות ועדכניות של הדרג המדיני לדרגים הביטחוניים השונים באשר למידת התגובה המותרת בתנאים שונים. בנוסף לכך, הדרג המדיני חייב לשמור על בקרה מתמדת וצמודה של ההתפתחויות בשטח ולנקוט בגמישות הנדרשת. הדרג המדיני חייב לפקח על ביצוע ההוראות בדיוק מרבי. העדר של בקרה צמודה מעין זו של הדרג המדיני תרמה להסלמה של האינתיפאדה השנייה שכן הצבא גילה נוקשות יתר בהכלת האינתיפאדה בראשיתה מכיוון ששיקוליו היו מבצעיים בלבד.

6. ריסון של תושבים יהודים הגרים בשכונות ערביות כמו גם של גורמים יהודיים קיצוניים שעשויים ליזום פרובוקציות מקומיות וליטול את החוק לידיהם. זאת במיוחד במוקדי חיכוך גבוהים כמו למשל סילוואן, שיח' ג'ראח, וראס אל-עמוד.

7. הימנעות מהרס תשתיותיה של הרשות הפלסטינית ומהשפלתה. הרשות הפלסטינית הנוכחית היא הפרטנר הטוב ביותר עבור ישראל בניהול הסכסוך ואולי גם ביישובו האפשרי ויש לה אינטרס אמיתי במניעת אלימות ובהכלתה.

אסטרטגית הכלה אינה פשוטה לעיצוב ולמימוש. אסטרטגית הכלה יעילה מחייבת תכנון מוקדם, התכוננות למצבים מסוכנים ובלתי צפויים, נטילה מבוקרת של סיכונים, שימוש מבוקר באמצעי הכלה ויותר מכל הכרה ברורה שהכלה ולא הכרעה של מחאה המונית היא המטרה הנדרשת והרצויה. כישלון של הכלה שיביא לנפגעים פלסטינים רבים גם אם באשמתם של המפגינים, וגם במצבים של לית ברירה יביא להסלמה גורפת של האלימות ולהתפתחותה של אינתיפאדה בלתי נשלטת לחלוטין. יתירה מכך, הטלת האשמה על ישראל, גם אם זו לא מוצדקת, תגביר את העוינות נגד ישראל במדינות הערביות השכנות מצרים, ירדן, לבנון, וסוריה, וגם בתורכיה. עוינות זו עלולה להתבטא בהפגנות המוניות בקהיר, בעמן, בדמשק ובאיסטנבול ולהגביר את תהליך הדה-לגיטימציה של ישראל בקרב הקהילה הבינלאומית.

יום שני, 12 בספטמבר 2011

כולם מדברים על צדק-איש לא מדבר על שלום

פרופ יעקב בר סימן-טוב

המחאה החברתית בישראל מתמקדת בצדק חברתי. בשיח המוחים ובשיח הפרשנים נעלם השלום. השלום אינו רלבנטי לעניין הצדק החברתי. משהו מוזר קורה לשלום ומשהו מוזר קורה לקשר בין צדק לשלום. המוחים נזהרים מלדבר על שלום שמא יזהו אותם עם השמאל ועם שוחרי השלום ובכך יאבדו את האשראי הציבורי שניתן להם. הצדק נתפס כמושג חברתי, השלום נתפס כמושג פוליטי. צדק נתפס כמושג מלכד ומאחד. השלום נתפס כמושג מפלג, מפצל ופוגע בלכידות. כל הרוצה בלכידות ייזהר בשלום. מדוע השלום נתפס כמפלג? מדוע נזהרים בשלום? מדוע השלום נתפס כערך פוליטי ולא כערך חברתי?

השלום נתפס כערך פוליטי בגלל המחלוקת בישראל באשר למחירו, אפשרות השגתו ומימושו. שלום שכרוך בפשרה טריטוריאלית הפך מאז יוני 1967 לשלום שמחירו יקר מידי. שלום שהיה ערך ואידיאל שאליו מייחלים וחותרים נעשה לא כדאי אם הוא כרוך בויתורים טריטוריאליים ועקירת יישובים. מאז יוני 1967 נוצרו ערכים חדשים: אידיאולוגיים, טריטוריאליים, ביטחוניים והתיישבותיים, שהפכו למוגנים מפני פשרה ומפני מיקוח בחלק ניכר של האוכלוסייה בישראל. אוכלוסייה זו מעדיפה את הערכים החדשים שנוצרו על פני השלום אם השגת שלום כרוכה במחיר ויתורם.

אולם מחיר השלום אינו הערך המפלג היחיד אלא גם אפשרות השגתו ומימושו. בעוד השטחים והיישובים הם ערכים ריאליים וממשיים השלום נתפס כערך וירטואלי. כישלון תהליך אוסלו הצביע על כך שהשלום הוא לא-וודאי ואולי גם לא ניתן להשיגו, שכן החסמים לשלום שמקורם בצד השני לא יאפשרו השגתו. כישלון תהליך אוסלו ובעיקר העימות האלים שבא בעקבותיו מזער את ערך השלום גם באותו חלק של האוכלוסייה שהיה מוכן לשלם את מחיר השלום ובלבד שיבטיח השגתו. ניצחון הימין בבחירות האחרונות הוא עדות לכך. הימין הצליח לשכנע חלק ניכר מהציבור שאין פרטנר לשלום והשמאל שוגה באשליות באשר להשגתו.

במציאות הישראלית אסור להפריד בין צדק לשלום. צדק ושלום חייבים להיות שלובים זה בזה, אין להפרידם, והם ערכים חברתיים ופוליטיים כאחד, כפי שספר תהילים, פרק פ"ה פסוק 11 מלמד: "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו." צדק ללא שלום הוא לא צדק. ושלום ללא צדק הוא לא שלום. צדק שאין בו חסד ואמת ספק אם יתקיים. שלום ללא חסד ואמת ספק אם יתקיים. מדינה החותרת לצדק חברתי אסור לה להזניח את השלום ומדינה החותרת לשלום אסור לה להזניח את הצדק החברתי. צדק זה גם למנוע מלחמה וקרבנות מלחמה. צדק הוא גם להפוך כל אבן כדי לעשות שלום. צדק הוא גם להסתכל בלבן של העיניים של הצעירים המוחים ולומר עשינו את כל המאמץ האפשרי, לא רק כדי לקדם את השוויון הכלכלי והחברתי, אלא גם כדי לקדם את השלום, על מנת שאותם צעירים לא יצטרכו לשלם את מחיר המלחמה היכן שניתן למנע אותה בדרכי שלום. שלום גם עשוי לשפר את הכלכלה ולהקטין את עול הביטחון. שלום יוכל לפנות מקורות נוספים למימוש הצדק החברתי. הצעירים הקוראים לצדק חברתי מוטב שלא יזניחו את ערך השלום, שילמדו את הקשר בין צדק לשלום ויראו בשלום ערך חברתי ופוליטי.