יום שישי, 27 באוקטובר 2017

צעירים בשכונות

שעיה רוזנבלום

בכל דיון על עתידה הדמוגרפי של העיר ירושלים והשכונות השונות בה, יש לתת את הדעת על דפוסי המגורים של קבוצת האוכלוסייה הצעירה, בגילאי 20-34. בגיל זה אנשים מתחילים את החיים העצמאיים לאחר הצבא, הכוללים לימודים גבוהים, עבודה, נישואין והקמת משפחה. להחלטות האישיות בנוגע למגורים המתקבלות בתקופה זו, יש משקל משמעותי בקביעת דמותה של העיר ושל שכונותיה השונות. בקרב האוכלוסייה החרדית, צעירים המקימים משפחה לרוב לא מסוגלים לרכוש או לשכור דירה בשכונות בהן נולדו, והם מהגרים אל מחוץ לירושלים. מיעוטם מסוגל לרכוש דירה בירושלים, אך רק בשכונות חילוניות פריפריאליות, וכך אנו מקבלים את תופעת ההתחרדות.. בטור זה אסקור את השכונות בהן מהווים הצעירים אחוז גבוה (מעל ל-40%) מקרב תושבי השכונה בגילאי 20+, לאורך השנים 2011-2015.

מלבד האזורים בהם שוכנים המעונות של האוניברסיטה העברית ובהם, באופן לא מפתיע, יש ריכוז צעירים של בין 50% ל-94% מהאוכלוסייה, הנתונים לגבי ריכוזי הצעירים האחרים עשויים ללמד אותנו על העדפות המגורים של צעירים חילוניים ודתיים מחד, ועל כיווני ההתפשטות של צעירים חרדים בעלי משפחות מאידך.

הנתון הבולט ביותר הוא כי השכונות החרדיות מובילות בשיעור הצעירים, עם שיעורים של עד 60% (בבית וגן) מתוך תושבי השכונה הבוגרים. גם בשכונות ערביות רבות נרשם שיעור גבוה של צעירים, עד כדי 51% (בענאתה החדשה). קבוצות אוכלוסייה אלו מתאפיינות בשיעור פריון גבוה (3.23 אצל הערבים, ו-6.9 אצל החרדים) ולכן אוכלוסייתן צעירה יחסית לחברה הישראלית הכללית.

ניתוח מעמיק יותר של הנתונים יכול ללמד אותנו על דפוסי ההתחרדות בשכונות מסוימות בירושלים, וכן על השכונות המועדפות על הצעירים החילוניים והדתיים בירושלים.

בנווה יעקב הנתונים מראים כי בחלק העליון (המערבי) של השכונה ישנו גידול מתמשך במספר הצעירים – מ-3,840 בשנת 2011 ל-4,450 בשנת 2015 - עלייה של כ-15%, ובחלקם מתוך תושבי השכונה (בגילאי 20+) – מ-45.5% בשנת 2011 ל- 51% בשנת 2015. הסיפור מאחורי הנתונים הוא, שבשנים האחרונות החלה מגמה של התחרדות, המתפשטת מכיוון החלק התחתון של השכונה (שהוא חרדי מהקמתו), אל החלק העליון. כאשר בוחנים את חלקן של קבוצות האוכלוסייה המייצגות משפחות צעירות (גילאי 0-9 וגילאי 25-39), האזור המתחרד של נווה יעקב ניצב בראש האזורים הצעירים בירושלים עם שיעור של 62% מכלל תושבי חלקה העליון של השכונה.

כאשר בודקים את ריכוזי הצעירים בגילאי 20-34, עולה כי האזורים המועדפים עליהם הם שכונותיה השונות של נחלאות, ומרכז העיר במשולש התחום על ידי הרחובות יפו-המלך ג'ורג'-אגרון, (בין 41% ל-53% מכלל תושבי האזור). אזורים אלו חוו עליה של 14% במספר המוחלט של הצעירים, בין השנים 2011 ל-2015 מ-3,554 ל-4,050. ברחביה שיעור הצעירים מכלל תושביה הבוגרים של השכונה עומד על 43%. השכונה פופולרית בקרב סטודנטים הלומדים בעיר, אך גם עבור זוגות צעירים חרדים ממוצא אמריקני. שיעור הגידול הגבוה ביותר נרשם בחלקה הצפוני של השכונה הסמוכה לשכונת שערי חסד החרדית ברובה. בקרב אוכלוסיית המשפחות הצעירות, שכונת נחלאות מובילה מבין השכונות הלא חרדיות עם כ-51% מקרב תושבי השכונה. עם זאת, אחוז הילדים בשכונה נמוך ביחס לשכונות אחרות כגון תלפיות, גילה, פסגת זאב, עיר גנים וניות, ונראה שהאחוז הגבוה נובע מריכוז של צעירים בגילאי 25-29 ללא ילדים ולאו דווקא ממשפחות צעירות. 

מתוך הנתונים שצוינו, עולה תמונה ברורה של השכונות נחלאות ומרכז העיר כאזור מגורים זמני לצעירים שלא הקימו עדיין משפחה. זאת לעומת ריכוזי הצעירים החרדיים המלמדים על השתקעות קבועה באזורים הנבחרים.


יום שישי, 13 באוקטובר 2017

חוזרים ללימודים

ליאור רגב

לאחר חופשת הקיץ הארוכה, ואחריה תקופת החגים, יותר מ- 2,272,000 תלמידים חוזרים ביום ראשון לספסל הלימודים וסוף סוף - לשגרה.

מערכת החינוך בישראל משקפת את פני החברה הישראלית, על הזרמים והקבוצות השונות המרכיבות אותה. במסמך "מערכת החינוך בישראל -- סוגיות מרכזיות שנדונו בוועדת החינוך, התרבות והספורט" של ה-מממ משנת 2013 מאת אתי ווייסבלאי, נכתב כי חוקי החינוך בישראל מכירים בשלושה סוגי מוסדות: חינוך רשמי, שאיליו שייכים מוסדות בבעלות המדינה בזרם הממלכתי, הממלכתי דתי ובשנים האחרונות גם הממלכתי חרדי; חינוך מוכר שאינו רשמי, אליו שייכים מוסדות שאינם בבעלות המדינה, בעיקר של רשתות החינוך החרדיות ומוסדות חרדיים אחרים; ומוסדות במעמד פטור, לרוב תלמודי תורה לבּנים.

לאחרונה פרסם משרד החינוך רשימה של כל מוסדות החינוך הנמצאים תחת פיקוחו (הרשימה מעודכנת לשנת 2015). בדיקה של שנת הייסוד של המוסדות בחינוך העברי ומספר התלמידים בהם חושפת כמה נקודות מעניינות.

בתי הספר הוותיקים ביותר הם אליאנס בחיפה, שלפי הרשומות קם בשנת 1860, ובתי הספר של בית ישראל (הכללי והדתי) בתל אביב שנוסדו ב 1870. סה"כ ברשימה מופיעים 84 בתי ספר שנוסדו לפני קום המדינה ובהם לומדים כ- 64,360 תלמידים. בקצה השני, מדי שנה נפתחים כמה עשרות בתי ספר חדשים. למשל, בשנת 2014 נוסדו 112 בתי ספר, ובשנה הקודמת לה 118.

בעשורים האחרונים ניתן לזהות מגמה של גידול בפתיחת מוסדות חינוך חרדים. הצורך בפתיחת המוסדות נגזר מריבוי טבעי גבוה במגזר החרדי, שמוביל לגידול במספר הילדים בכל שנתון. אחוז בתי הספר החרדים שנוסדו מאז שנת 1990, מכלל בתי הספר בזרם החרדי, עומד על 91% בישראל (ללא ירושלים), ו-86% בירושלים. בשנים אלו חל גידול משמעותי ברשתות החינוך העצמאיות והכרה של המדינה בהן, ושינוים אלו הותירו את חותמם על המערכת.

בחינוך הממלכתי, אחוז בתי ספר החדשים קטן יותר, ומצאי בתי הספר מתבסס יותר על מוסדות ותיקים. 45% מכלל בתי הספר הממלכתיים בישראל נוסדו לפני 1970, וכך גם 38% מבתי הספר הללו בירושלים. בהשוואה לישראל, יותר בתי ספר בזרמים הממלכתיים בירושלים נוסדו בין השנים 1970 ל- 1990: 27% בממלכתי, ו- 25% בממלכתי דתי בירושלים לעומת 20% ו- 21% בהתאמה בישראל. נתונים אלו נמצאים במתאם עם הקמת השכונות החדשות והתרחבות העיר לאחר מלחמת ששת הימים.



מקורות: וויסבלאי, אתי (2013) מערכת החינוך בישראל. ממ"מ, הכנסת - ירושלים

יום שני, 2 באוקטובר 2017

נסיעה טובה

ליאור רגב

התנועה על הכבישים בישראל היא הצפופה ביותר לק"מ כביש מבין כל מדינות ה-OECD. תושבי ומבקרי הערים הגדולות בישראל מרגישים את הצפיפות הזו היטב: מדי בוקר משתרכים טורים ארוכים של מכוניות בכניסה לכל צומת ומחלף עירוני. בשנים האחרונות מתחזקת ההבנה בקרב גורמי המקצוע שתחבורה ציבורית (תח"צ) היא הפתרון המתאים ביותר לתחבורה בערים. הממשלה משקיעה בנושא רבות בשנים האחרונות. האם התוצאות של השקעה זו ניכרות בהתנהגות תושבי הערים?
מתוצאות הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה, לממוצע השנים 2014-15, ש-66% מתושבי ישראל מעל גיל 20 דיווחו שדרך ההגעה המרכזית שלהם למקום העבודה הייתה רכב פרטי, אופנוע או הסעה מאורגנת של מקום העבודה. כ- 20% נסעו באמצעות רכבת או אוטובוס וכ- 10% רכבו על אופניים או הלכו ברגל לעבודה (היתר עבדו מהבית או שלא ידועה צורת ההגעה).
מעניין לראות את ההבדלים בין ירושלים לתל אביב בהקשר זה: בעוד שאחוז ההגעה לעבודה ברכב או בהסעה דומה (50% ו- 51% בהתאמה), הנסיעה בתח"צ יותר שכיחה בירושלים: 33% מתושביה השתמשו ברכבת או אוטובוס לעומת 26% בלבד בקרב תושבי תל אביב. האחרונים נוטים יותר לרכב על אופניים או ללכת ברגל, כ-17% מהם הגיעו כך למקום העבודה.
ההבדלים קשורים כפי הנראה לטופוגרפיה הנוחה יותר של תל אביב, ולריכוז מקומות העבודה במרחק רכיבה קצר. מנגד, מבנה העיר ההררי והמבוזר של ירושלים, והריחוק של מוקדי התעסוקה משכונות המגורים יכול להסביר את ההעדפה לתח"צ. כנראה שגם לשיעור הנמוך של בעלות רכב בקרב האוכלוסייה החרדית השפעה על נתונים אלו.
למעשה, אחוז השימוש בתחבורה ציבורית בעיר גבוה יותר מכל יתר הערים הגדולות בישראל. בעוד שביתר הערים הוא עומד על שיעור שבין 22% (בבאר שבע) ל- 29% (בנתניה), ירושלים היא העיר היחידה שבה השיעור גבוה מ-30%.
גם תדירות השימוש בתחבורה ציבורית בירושלים גבוהה יותר. בשנת 2015, כ- 19% מתושבי ישראל דיווחו על נסיעה באוטובוס באופן יומיומי. כלומר, האוטובוס שימש להם כלי תחבורה עיקרי. השיעור בערים הגדולות גבוה יותר בהשוואה לפרברים: בחיפה, השיעור עמד על 26%, בראשון לציון 25%, בתל אביב 23%, ובירושלים 32%.