יום שלישי, 16 ביוני 2015

עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום?

רות אברהם
לאחרונה נדמה כי הקהילה האתיופית הרימה את ראשה. מה שהתחיל כסרטון שהופץ ברשת המציג אלימות משטרתית על רקע גזעני הפך למחאה שהזכירה את המהומות האלימות שהתרחשו באותו זמן בעיר בולטימור שבמדינת וושינטון, ארה"ב. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים כי בישראל שיעור האתיופים מכלל האוכלוסייה הינו הגבוה ביותר בערים: קריית מלאכי (16.2%), עפולה (8%) וקריית גת (7.9%) המאופיינות במעמד סוציו-אקונומי נמוך. בירושלים הקהילה האתיופית מהווה 0.7% מכלל האוכלוסיה, מקום שני אחרי תל אביב מסוף רשימת הישובים בהם 2000 תושבים ויותר ממוצא אתיופי. המחאה של הקהילה האתיופית מעלה שאלה לגבי כלל העולים בישראל.
מ- 2010 עד 2013 עלו לישראל 67,000 עולים מרחבי העולם, 43% מתוכם ממדינות ברית המועצות לשעבר, 14% מארצות הברית ו- 12% מאתיופיה וצרפת כל אחת. 14% מתוך העולים השתקעו בירושלים הנמצאת במקום השלישי כיעד לעולים, אחרי תל אביב ונתניה. מעיבוד נתוני השנתון הסטטיסטי לירושלים עולה כי אחוז העולים ממדינות בעלות מעמד סוציו-אקונומי גבוה הבוחרים להשתקע בעיר הינו זהה או גבוה משיעורם בקרב העולים לישראל בשנים אלו. מגמה זו הפוכה בקרב עולי אתיופיה וברית המועצות.
העולים שהשתקעו בשנים אלו בירושלים, מתוכם 52% מארצות הברית וצרפת ואף לא אחד מאתיופיה, בחרו להשתקע בעיקר בשכונות ממעמד סוציו-אקונימי גבוה. בטלביה אחוז העולים שעלו בשנים אלו מהווים 9% מתוך האוכלוסייה היהודית בשכונה. ברובע היהודי, מרכז העיר ורחביה מהווים העולים 7% מהאוכלוסיה (בכל שכונה) ובמושבה הגרמנית 6%. לעומת זאת, במבט רחב על השנים 1990-2013 ניתן לראות כי השכונה בה מתגורר אחוז העולים הגבוה ביותר מתוך כלל האוכלוסייה היהודית היא פסגת זאב צפון, בה מונה אוכלוסיית העולים 4,900 תושבים, המהווים 30% מהאוכלוסייה היהודית בשכונה. מרבית העולים בשכונה זו הינם עולים שעלו בשנים 1990-1999, בעיקר מברית המועצות, והם מונים בשכונה 3,700 תושבים, המהווים 23% מהאוכלוסייה היהודית בה. עולי השנים 2000-2009, מונים בשכונה 980 עולים, או 6%, ועולי 2010-2013, המהווים כאמור למעלה מ-6% בשכונות מבוססות בקרבת מרכז העיר, מהווים רק 1.4% מאוכלוסייתה היהודית של פסגת זאב צפון.
ירושלים אכן מהווה בית עבור עולים חדשים, אך בעיקר ממדינות אמידות. באותו זמן, עולים ממדינות אחרות דווקא מדירים את רגליהם מהעיר. אולי ניתן לייחס זאת לשיקולים ציוניים אך לא ניתן להתעלם מההדרה הנוצרת על רקע כלכלי הקשורה למחירי הדיור ואפשרויות התעסוקה בעיר.



מקורות: 
1. "האוכלוסייה ממוצא אתיופי - בישראל לקט נתונים לרגל חג הסיגד", למ"ס, נובמבר 2014
2. השנתון הסטטיסטי לירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2015



יום שני, 4 במאי 2015

אחד במאי

יאיר אסף שפירא

באחד במאי מצוין יום הפועלים הבינלאומי. מהשנתון הסטטיסטי לירושלים (המהדורה החדשה תתפרסם ביום ירושלים), עולה כי מספר העובדים שמקום עבודתם נמצא בירושלים עמד בשנת 2013 על 293,200 מועסקים. מספר המועסקים בעיר גבוה מזה שבחיפה (167,000), ונמוך מזה שבתל-אביב (387,800). 
רוב המועסקים העובדים בירושלים (224,700) מתגוררים בעיר, אך 68,600 מועסקים, המהווים כרבע (23%), מתגוררים מחוץ לעיר, מהם 30,600 גרים ביהודה ושומרון; 17,500 במחוז ירושלים (השטחים הסמוכים לעיר ממערב – מבשרת ציון, אבו גוש, בית שמש, קריית יערים ומועצה אזורית מטה יהודה); 16,600 בתל אביב והמרכז; וכ-3,800 באזורי הצפון, הדרום וחיפה. מטבע הדברים עיקר העובדים המגיעים לעיר מתגוררים בסמוך אליה, אך גם מאזור מרכז הארץ מגיעים לא מעט עובדים. לשם השוואה, מספר המתגוררים בירושלים המועסקים בתל אביב ובמרכז נמוך יותר, ועומד על 10,300 עובדים.
מבין המועסקים בעיר, 154,400 הם גברים, ו-138,800 הן נשים. ככלל, גברים נוטים יותר מנשים לעבוד במרחק גדול מהבית, וככל שהמרחק גדול יותר, כך ממעטות הנשים לעשות אותו על מנת להגיע לעבודה. ואכן – מרוב האזורים מחוץ לעיר מגיעים יותר גברים מאשר נשים. כך למשל מאזור המרכז ותל אביב מגיעים לעבוד בירושלים כ-9,700 גברים, לעומת 7,000 נשים. כאשר בוחנים את האזורים הקרובים לעיר התמונה משתנה: מאזור יהודה ושומרון מגיע לירושלים מספר דומה של מועסקות (15,400) ומועסקים (15,200), וממחוז ירושלים מגיעות יותר מועסקות (9,500) מאשר מועסקים (8,000).
את הכיוון ההפוך, כלומר מגורים בירושלים ועבודה מחוץ לה, נראה כי נשים פחות נוטות לעשות, אך המגמה מבחינת המרחק דומה. 24,300 גברים, לעומת כ-9,700 נשים בלבד עושים את הדרך מירושלים למקומות עבודה מחוץ לה, אך באזורים הקרובים (מחוז ירושלים ואזור יהודה ושומרון) ההפרש אינו גדול (כ-4,800 גברים לעומת כ-3,100 נשים), בעוד שלאזור המרכז נוסעים כמעט פי ארבעה גברים (כ-8,100) מאשר נשים (כ-2,200).
ייתכן שקו הרכבת החדש ירושלים-תל אביב, שעתיד לקצר משמעותית את זמני הנסיעה בין הערים, ישנה את תמונת התעסוקה, ויגדיל את מספר המועסקים המגיעים לעיר, כמו גם את אלו המתגוררים בה ויוצאים לעבוד במרכז.



יום שלישי, 21 באפריל 2015

ברחובות שלנו יש קסם מיוחד

עומר יניב

כיצד בוחרים שמות לרחובות? כאן בירושלים, עיר בעלת היסטוריה עשירה וחשיבות דתית וסמלית, ניתן להניח כי אין מספיק רחובות, סמטאות, כיכרות, שדרות וכבישים על מנת להנציח את אלפי הדמויות, המקומות והאירועים להם מגיעה הנצחה. כיום יש בירושלים מעל ל-3,000 רחובות ואתרים להם ניתנו שמות. על מנת להתמודד עם דרישה הולכת וגוברת להנצחה של אנשים רבים, בעיריית ירושלים פועלות שתי ועדות לסינון ולאישור שמות רחובות, אשר תפקידן להחליט האם התרומה והמורשת של האישים המוצעים להן ראויה להנצחה: ועדת שמות ציבורית עירונית וועדה מייעצת. בשנים האחרונות עיריית ירושלים שמה לה למטרה לתת שמות לרחובות הרבים להם אין שמות ברחבי מזרח ירושלים, בשיתוף עם תושבי המקום. 
במספר שכונות בירושלים ניתן למצוא רחובות אשר שמותיהם מתייחסים לנושא מסוים, כגון שכונת רחביה, שם ניתן למצוא רחובות על שם אנשי רוח מימי הביניים, שכונת בקעה, שם רחובות רבים קרויים על שם שבטי ישראל ושופטים בתנ"ך, שכונת מלחה, ששמות רחובותיהּ מתקראים בשמות בעלי חיים ועוד. 
בישראל כולה ניתן לראות כי שמות הרחובות הפופולאריים ביותר הם רחובות הקרויים על שם צמחים, בעיקר אלו המוזכרים כחלק משבעת המינים. בנוסף, רחובות רבים בישראל קרויים על שם אבני חן, חיות, מנהיגים יהודיים וישראליים, יחידות צבאיות ועוד. הרחובות ששמותיהם הם הפופולאריים ביותר בישראל הם הזית (225 רחובות), הגפן (213), הרימון (204), התאנה (185) והתמר (174).  בחינה של רחובות הקרויים על שם אישים מגלה כי על שמו של ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן גוריון, קרויים מספר הרחובות הגבוה ביותר בישראל- 79 רחובות. האישה שעל שמה קרויים מספר הרחובות הגבוה ביותר בישראל היא חנה סנש, ששמהּ הונצח ב-41 רחובות ברחבי הארץ. 

מקור: אתר מאגרי המידע הממשלתיים ( data.gov.il), רשימת רחובות ישראל.