יום שישי, 13 באוקטובר 2017

חוזרים ללימודים

ליאור רגב

לאחר חופשת הקיץ הארוכה, ואחריה תקופת החגים, יותר מ- 2,272,000 תלמידים חוזרים ביום ראשון לספסל הלימודים וסוף סוף - לשגרה.

מערכת החינוך בישראל משקפת את פני החברה הישראלית, על הזרמים והקבוצות השונות המרכיבות אותה. במסמך "מערכת החינוך בישראל -- סוגיות מרכזיות שנדונו בוועדת החינוך, התרבות והספורט" של ה-מממ משנת 2013 מאת אתי ווייסבלאי, נכתב כי חוקי החינוך בישראל מכירים בשלושה סוגי מוסדות: חינוך רשמי, שאיליו שייכים מוסדות בבעלות המדינה בזרם הממלכתי, הממלכתי דתי ובשנים האחרונות גם הממלכתי חרדי; חינוך מוכר שאינו רשמי, אליו שייכים מוסדות שאינם בבעלות המדינה, בעיקר של רשתות החינוך החרדיות ומוסדות חרדיים אחרים; ומוסדות במעמד פטור, לרוב תלמודי תורה לבּנים.

לאחרונה פרסם משרד החינוך רשימה של כל מוסדות החינוך הנמצאים תחת פיקוחו (הרשימה מעודכנת לשנת 2015). בדיקה של שנת הייסוד של המוסדות בחינוך העברי ומספר התלמידים בהם חושפת כמה נקודות מעניינות.

בתי הספר הוותיקים ביותר הם אליאנס בחיפה, שלפי הרשומות קם בשנת 1860, ובתי הספר של בית ישראל (הכללי והדתי) בתל אביב שנוסדו ב 1870. סה"כ ברשימה מופיעים 84 בתי ספר שנוסדו לפני קום המדינה ובהם לומדים כ- 64,360 תלמידים. בקצה השני, מדי שנה נפתחים כמה עשרות בתי ספר חדשים. למשל, בשנת 2014 נוסדו 112 בתי ספר, ובשנה הקודמת לה 118.

בעשורים האחרונים ניתן לזהות מגמה של גידול בפתיחת מוסדות חינוך חרדים. הצורך בפתיחת המוסדות נגזר מריבוי טבעי גבוה במגזר החרדי, שמוביל לגידול במספר הילדים בכל שנתון. אחוז בתי הספר החרדים שנוסדו מאז שנת 1990, מכלל בתי הספר בזרם החרדי, עומד על 91% בישראל (ללא ירושלים), ו-86% בירושלים. בשנים אלו חל גידול משמעותי ברשתות החינוך העצמאיות והכרה של המדינה בהן, ושינוים אלו הותירו את חותמם על המערכת.

בחינוך הממלכתי, אחוז בתי ספר החדשים קטן יותר, ומצאי בתי הספר מתבסס יותר על מוסדות ותיקים. 45% מכלל בתי הספר הממלכתיים בישראל נוסדו לפני 1970, וכך גם 38% מבתי הספר הללו בירושלים. בהשוואה לישראל, יותר בתי ספר בזרמים הממלכתיים בירושלים נוסדו בין השנים 1970 ל- 1990: 27% בממלכתי, ו- 25% בממלכתי דתי בירושלים לעומת 20% ו- 21% בהתאמה בישראל. נתונים אלו נמצאים במתאם עם הקמת השכונות החדשות והתרחבות העיר לאחר מלחמת ששת הימים.



מקורות: וויסבלאי, אתי (2013) מערכת החינוך בישראל. ממ"מ, הכנסת - ירושלים

יום שני, 2 באוקטובר 2017

נסיעה טובה

ליאור רגב

התנועה על הכבישים בישראל היא הצפופה ביותר לק"מ כביש מבין כל מדינות ה-OECD. תושבי ומבקרי הערים הגדולות בישראל מרגישים את הצפיפות הזו היטב: מדי בוקר משתרכים טורים ארוכים של מכוניות בכניסה לכל צומת ומחלף עירוני. בשנים האחרונות מתחזקת ההבנה בקרב גורמי המקצוע שתחבורה ציבורית (תח"צ) היא הפתרון המתאים ביותר לתחבורה בערים. הממשלה משקיעה בנושא רבות בשנים האחרונות. האם התוצאות של השקעה זו ניכרות בהתנהגות תושבי הערים?
מתוצאות הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה, לממוצע השנים 2014-15, ש-66% מתושבי ישראל מעל גיל 20 דיווחו שדרך ההגעה המרכזית שלהם למקום העבודה הייתה רכב פרטי, אופנוע או הסעה מאורגנת של מקום העבודה. כ- 20% נסעו באמצעות רכבת או אוטובוס וכ- 10% רכבו על אופניים או הלכו ברגל לעבודה (היתר עבדו מהבית או שלא ידועה צורת ההגעה).
מעניין לראות את ההבדלים בין ירושלים לתל אביב בהקשר זה: בעוד שאחוז ההגעה לעבודה ברכב או בהסעה דומה (50% ו- 51% בהתאמה), הנסיעה בתח"צ יותר שכיחה בירושלים: 33% מתושביה השתמשו ברכבת או אוטובוס לעומת 26% בלבד בקרב תושבי תל אביב. האחרונים נוטים יותר לרכב על אופניים או ללכת ברגל, כ-17% מהם הגיעו כך למקום העבודה.
ההבדלים קשורים כפי הנראה לטופוגרפיה הנוחה יותר של תל אביב, ולריכוז מקומות העבודה במרחק רכיבה קצר. מנגד, מבנה העיר ההררי והמבוזר של ירושלים, והריחוק של מוקדי התעסוקה משכונות המגורים יכול להסביר את ההעדפה לתח"צ. כנראה שגם לשיעור הנמוך של בעלות רכב בקרב האוכלוסייה החרדית השפעה על נתונים אלו.
למעשה, אחוז השימוש בתחבורה ציבורית בעיר גבוה יותר מכל יתר הערים הגדולות בישראל. בעוד שביתר הערים הוא עומד על שיעור שבין 22% (בבאר שבע) ל- 29% (בנתניה), ירושלים היא העיר היחידה שבה השיעור גבוה מ-30%.
גם תדירות השימוש בתחבורה ציבורית בירושלים גבוהה יותר. בשנת 2015, כ- 19% מתושבי ישראל דיווחו על נסיעה באוטובוס באופן יומיומי. כלומר, האוטובוס שימש להם כלי תחבורה עיקרי. השיעור בערים הגדולות גבוה יותר בהשוואה לפרברים: בחיפה, השיעור עמד על 26%, בראשון לציון 25%, בתל אביב 23%, ובירושלים 32%.


יום שישי, 15 בספטמבר 2017

מחופש לנופש

יאיר אסף-שפירא

זה עתה חזרו הילדים מהחופש הגדול, והנה החגים לפנינו. מי שלא נפש בקיץ, יכול אולי לצאת עכשיו.
כשני שליש (67%) מבני 20+ בישראל, או 3.6 מיליון איש ואישה, דיווחו בסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2016, כי בשנה האחרונה יצאו לנופש בחו"ל או בארץ. כצפוי, חופשה בארץ נפוצה יותר מחופשה מחו"ל. 24% דיווחו שנפשו רק בארץ, 12% נפשו רק בחו"ל, ו-31% מהמשיבים דיווחו שנפשו בשנה האחרונה גם בארץ וגם בחו"ל.

תושבי ירושלים נופשים פחות מהממוצע הישראלי. מבין תושבי ירושלים, 40% יצאו לנופש בארץ, לעומת 55% בקרב כלל תושבי ישראל, ו-30% מהירושלמים יצאו לנופש בחו"ל, לעומת 43% בקרב תושבי ישראל. ניתן להניח שהאחוז הנמוך של ירושלמים היוצאים לנופש קשור לאיפיון החברתי-כלכלי, אך גם התרבותי של אוכלוסיית העיר, שחלק גדול ממנה אינו יכול להרשות לעצמו או שאינו חפץ לצאת לחופשה מחוץ לבית.

בבחינה של האוכלוסיות בעיר, רואים כי הן היהודים והן הערבים נופשים פחות מהקבוצה המקבילה בישראל, גם כשמדובר בנופש בארץ, וגם בחו"ל. ההפרש בין שיעור היוצאים לנופש מקרב היהודים בירושלים לבין השיעור בקרב היהודים בישראל (39% לעומת 46% לגבי נופש בחו"ל, ו-54% לעומת 60% בארץ) קטן יותר מההפרש בין האוכלוסייה הערבית בירושלים לזו שבישראל (9% לעומת 25% שנפשו בחו"ל, ו-10% לעומת 27% בארץ).

בניגוד למצופה, בקרב שלוש הקבוצות העיקריות באוכלוסייה היהודית בירושלים, ניתן לראות ששיעורי הנופשים בדרך כלל זהים או עולים על השיעורים בקרב אותן קבוצות בישראל. באוכלוסייה החילונית והמסורתית שאינה דתית, 59% נפשו בחו"ל, לעומת 55% בקרב אותה קבוצה בכלל ישראל. לגבי נופש בארץ, האחוזים היו זהים, ועמדו על 64%. בקרב האוכלוסייה הדתית 41% נפשו בחו"ל, לעומת 32% בקרב הדתיים בישראל, והפרש דומה נרשם לגבי נופש בארץ (64% לעומת 58%). בקרב האוכלוסייה החרדית הירושלמית 17% נפשו בחו"ל, וכך גם בקרב החרדים בישראל. לגבי נופש של החרדים בארץ נרשמה מגמה הפוכה, כאשר 38% מהירושלמים נפשו בארץ, לעומת 50% מהחרדים בישראל. כיצד, אם כן, נמוך הממוצע בירושלים מהממוצע בישראל? הדבר נובע מהמשקל השונה של קבוצות האוכלוסייה השונות בכלל אוכלוסיית העיר, לעומת אוכלוסיית המדינה.


יום רביעי, 13 בספטמבר 2017

תעסוקה ושכר הנשים בירושלים


שעיה רוזנבלום

בשנת 2014 היה השכר הממוצע לשעה של גברים בירושלים (45 ש"ח) נמוך מזה של הנשים (48 ש"ח). זאת לעומת המצב בישראל בו השכר השעתי של הגברים (58 ש"ח) גבוה ב-19% משכר הנשים (49 ש"ח), כשבתל אביב הפער היה גבוה אף יותר, : 24% (72 ₪ לעומת 58 ש"ח). האם נכון יהיה להסיק מכך כי בירושלים מצב הנשים ביחס לגברים משופר יותר מברחבי מדינת ישראל? 

התשובה למרבה הצער איננה חיובית. זאת בשל מספר עובדות המשפיעות לחיוב על גובה השכר המוצג, אך במקביל הן מלמדות על מצב עגום יותר בקרב חלק נכבד של הנשים הירושלמיות.

מספר הנשים בירושלים בגילאי העבודה העיקריים (25-65) עומד על כ-166,600 נפש, מתוכן, כ-38% הן ערביות. בקרב הנשים הערביות כ-22% הינן בעלות השכלה אקדמית לעומת שיעור השכלה אקדמית של כ-50% בקרב הנשים היהודיות. השכלה גבוהה מאפשרת יכולת השתכרות גבוהה יותר, ולפיכך רמת השכר בקרב הנשים הערביות נמוכה יותר משל הנשים היהודיות. שיעור ההשתתפות של נשים ערביות בכוח העבודה עומד על 21% וזאת לעומת שיעור השתתפות של 79% בקרב הנשים היהודיות. מסתבר כי בהינתן רמת ההשכלה הנוכחית, אילו שיעור ההשתתפות של הנשים הערביות היה עולה, היינו רואים השפעה שלילית על רמת השכר השעתית לאישה בירושלים. 

כך, יתכן מצב בו כותרות העיתונים יבשרו על הרעה במשכורות הנשים בירושלים, ללא שתהיה פגיעה במשכורת של אף אישה, וזאת בשל השתתפות גדולה יותר של נשים חסרות השכלה גבוהה המשתכרות שכר שעתי נמוך יותר מהממוצע הנוכחי. 

השפעה דומה עשויה להתרחש כאשר ישנו גידול בשיעורי ההשתתפות והתעסוקה, הנובעת מכניסתם של עובדים בתחתית סולם השכר לכוח העבודה, מה שעשוי לגרור את השכר הממוצע כלפי מטה. במציאות השכר האישי לא השתנה ואף חלה עלייה ברמת החיים של אלו שנכנסו לכוח העבודה והחלו להשתכר, אולם הממוצע, שהוא הנתון המשתקף בדרך כלל בתקשורת, עלול לרדת.

לפיכך, חשוב מאוד לא להסתמך על אינדיקטור אחד בכדי לקבל תמונת מצב של המציאות, וצריך לבחון כל נתון על פי ההקשר המסוים שלו.


משק בית

יאיר אסף-שפירא

בסוף שנת 2016 התגוררו בישראל כ-2.5 מיליון משקי בית. משק בית (מ"ב) מוגדר כקבוצת אנשים (או אדם אחד) המתגוררים בדירה, ויש להם תקציב הוצאות משותף למזון. לדוגמה, משפחה יכולה להוות מ"ב, אך גם שותפים החולקים את תקציב המזון יוגדרו ככזה.

מה מספר הנפשות במשק הבית בו אתם מתגוררים? גודלו הממוצע של מ"ב בישראל הוא 3.3 נפשות, אך בקרב קבוצות האוכלוסייה השונות קיים שוני. כך, לדוגמה, בקרב האוכלוסייה היהודית מספר הנפשות הממוצע במ"ב הוא 3.1, ובקרב האוכלוסייה הערבית הוא מגיע ל-4.5. בירושלים גודל משק הבית הממוצע הוא 3.9, ובקרב האוכלוסייה היהודית בעיר – 3.4.

אך כידוע, הממוצע אינו מספר את הסיפור במלואו. משקי בית בדרך כלל מתחילים קטנים, בני נפש אחת או שתיים, גדֵלים, ולאחר מכן מתפצלים, קטֵנים, וחוזר חלילה. חלק גדול מתקופת החיים של אדם הוא מבלה במשק בית קטן, ולכן חלק גדול ממשקי הבית (43%) הם בעלי נפש אחת או שתיים. בקרב האוכלוסייה היהודית משקי הבית הקטנים יותר שכיחים (47%), ובמיוחד בתל אביב ובחיפה, שם הם מהווים 70% ו- 63% ממשקי הבית בהתאמה. בקרב האוכלוסייה היהודית בירושלים זהה חלקם של משקי הבית הקטנים לזה שבישראל – 47%.

בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל משקי הבית הקטנים הרבה פחות נפוצים, וחלקם עומד על 19% ממשקי הבית. בירושלים עומד חלקם של משקי הבית הקטנים בקרב האוכלוסייה הערבית על 15% בלבד.

למשקי בית קטנים יש צרכים שונים, הם משתמשים בשירותים שונים, ומן הסתם מחפשים דירות קטנות יותר. חלקן של דירות קטנות (עד 3 חדרים) בבנייה חדשה בישראל נמוך באופן יחסי (9.5%), ולאור הנתונים נראה כי יש לשקול את הגדלתו.

יום ראשון, 3 בספטמבר 2017

נדל"ן מניב מטייל בעיר

ליאור רגב

הארנונה היא המס המוניציפאלי המרכזי שמניב הכנסות לתקציב השוטף של הרשויות המקומיות בישראל, ובכללן עיריית ירושלים. ככלל, הארנונה למגורים לא מצליחה לכסות את העלות של השירותים העירוניים הניתנים לתושבים. נכסים שאינם למגורים משלמים ארנונה לפי תעריף שונה מדירות המגורים. מסיבה זו הרשויות מתחרות על משיכת ארנונה עסקית: עסקים משלמים הרבה וצורכים מעט שירותים עירוניים.
איזה אזור בעיר מניב לעיריית ירושלים את סכום הארנונה הגבוה ביותר?
הסכום תלוי בסוג הנכסים בכל אזור ובגודלם. למשל, בתי תפילה משלמים תעריף נמוך של כ- 63 ש"ח למ"ר, ואילו משרדים ועסקים מסחריים הגדולים מ- 150 מ"ר, משלמים תעריף גבוה של כ- 334 ש"ח למ"ר. כיוון שהסכום משולם לפי מטראז', ככל שהנכס גדול יותר, הוא משלם יותר. לעיתים התעריף מושפע מגודל הנכס, כשנכסים מעל רף מסוים משלמים יותר לכל מטר, ולעיתים משפיע מיקום הנכס במפת אזורי הארנונה.

בהצלבה בין מספר הנכסים לבין תקבולי הארנונה שלהם בשנת 2016 ניתן לראות כמה תופעות. התקבולים מאזורי שוק מחנה יהודה וקניון מלחה דומים, ועומדים בהתאמה על כ- 25 ו- 28 מיליון שקלים לפני הנחות. עם זאת, באזור השוק מספר הנכסים שלא למגורים עומד על כ- 1,600 נכסים לעומת כ- 300 בלבד באזור הקניון, פי יותר מ- 5(!). הסיבה כפי הנראה היא ריבוי העסקים הקטנים באזור השוק, לעומת תמהיל העסקים בקניון, שבו נציגים רבים לרשתות מסחריות אזוריות או ארציות.

בנוסף, נראה שהשמועות על מותו של מרכז העיר היו מוגזמות. במשולש הרחובות בן יהודה, יפו והמלך ג'ורג' והסביבה פועלים כ- 1,670 נכסים, המניבים לעירייה כ- 44 מליון ש"ח לפני הנחות.

בתואר אזורי הארנונה המניבים ביותר זוכים אזורי התעשייה והמסחר תלפיות וגבעת שאול. שני האזורים עברו בעשורים האחרונים תהליכים של גיוון מתמשך בתמהיל הנכסים. כיום פועלים בהם מוסכים, חנויות ומסחר, משרדים, שאריות של תעשייה מסורתית, וניצנים של תעשייה עתירת ידע. מעניין לראות שמספר הנכסים שלא למגורים בתלפיות גבוה כמעט באלף בהשוואה לגבעת שאול (2,518 לעומת 1,548) אך ההפרש בהכנסות עומד על 7 מיליון בלבד (105 לעומת 98 לפני הנחות).


יום ראשון, 20 באוגוסט 2017

קיבוץ בלב העיר

דפנה שמר

גבולות העיר ירושלים חוו שינוי משמעותי לפני 50 שנה, ביוני 1967. רבות נכתב על שינוי זה שהכניס לתחומה של העיר: אוכלוסייה, שטח והרבה שאלות משפטיות/ריבוניות.

אולם, בגבולותיה של ירושלים נערכו עוד מספר שינויים קטנים לאורך השנים, שהאחרון בהם, אושר בספטמבר 2016 ע"י שר הפנים אריה דרעי, שהוא הסמכות לשינוי גבולות בין רשויות מקומיות בישראל, בהתאם להמלצות ועדת הגבולות שעסקה בנושא שינוי הגבול בין קיבוץ רמת רחל לירושלים.

שינוי זה כלל העברת 280 דונם משטחי המטעים של קיבוץ רמת רחל לשטח ירושלים. השינוי עבר למרות ההתנגדויות של קיבוץ רמת רחל, מועצה אזורית מטה יהודה (שבתחומה נמצאת רמת רחל) ומשרד החקלאות (מטעמי הגידולים החקלאיים שבשטח זה). מי שלא התנגד היו הגופים הירוקים: החברה להגנת הטבע, וקואליציה ירושלים בת-קיימא. מקורם של שיקולי הגופים הירוקים שלא להתנגד לשינוי זה, קשור בתכנית ספדי.

אך מקומה של תכנית ספדי בסיפור הזה אינו רק בתיחום מאבקם של הגופים הירוקים. תכנית ספדי נוצרה על מנת לענות על הצרכים הדמוגרפים של ירושלים. במסגרת קידומה של התכנית ומתוך רצון למילוי מכסת עתודות הקרקע החסרות, החליטה שר הפנים (שהיה גם אז אריה דרעי) בהמלצת ועדת גבולות ב 1993 על תוספת של שטחים ממערב ירושלים: אזור רכס לבן, עמק הארזים והר חרת. בתוך החלטה זו נכנסו גם 320 דונם שהיו בתחומו של קיבוץ רמת רחל. שטח זה נמצא ממזרח לשכונות תלפיות וממערב לשכונת תלפיות מזרח.

קיבוץ רמת רחל הרוויח לאורך השנים מהחלטה זו, שכן הקרקע עודנה בבעלותו (בחכירה), כך נוצר מצב שבו השטח עבר מוניציפאלית לירושלים, אבל הבעלות נותרה של הקיבוץ. כתוצאה מכך גרף הקיבוץ רווחים נאים על מכירת והשכרת יחידות הדיור שנבנו בשטח זה.

הגופים הירוקים שינו לאורך השנים אסטרטגיה במאבקם לשמירה על שטחים פתוחים, ועברו להתמקדות בשמירה על שטחים שאינם נמצאים ברצף עירוני ושלהם ערכי טבע.

אומנם סוכם ב 1993 לגביי שטח רמת רחל שלא יחולו שינויים נוספים בגריעת שטחה. אולם מבחינה עירונית נראה כי כיום גריעת שטח נוסף מתחום הקיבוץ היא אופציה הגיונית, יותר מאשר החלופות שהוצעו לה, לכן גם הגופים הירוקים לא הביעו התנגדות.

רמת רחל הינה מובלעת בתוך גבולות ירושלים שנוצרו ב 1967, קיבוץ בעיר. כפי שראינו בסקירה הקצרה הזו למיקום זה השלכות לחיוב ולשלילה.

יום רביעי, 2 באוגוסט 2017

הרמת מסך

אלון קופרארד

תאטרון החאן הוא התאטרון העירוני הירושלמי. בשנת 2015 ביקרו בו 66,608 צופים בתשלום שצפו ב-16 הפקות. זהו תאטרון עירוני קטן יחסית לתאטראות העירוניים האחרים בישראל: תאטרון חיפה הציג 22 הפקות בפני 126,611 צופים בתשלום. תאטרון באר-שבע הציג 14 הפקות בפני 154,512 צופים בתשלום והתאטרון הקאמרי של תל אביב הציג 41 הפקות בפני 844,151 צופים בתשלום.

למעט תאטרון הקאמרי, שבשנת 2015 היו לו 1,478 הרצות של הצגות, היקף ההרצות בתאטראות האחרים דומה – החאן עם 302 הרצות, חיפה עם 339, ובאר שבע עם 396. אם כך, נראה שהפער במספר הצופים בהצגות נובע מגודל אולם הבית שבו מציגים התאטראות ומספר ההצגות שהוצגו מחוץ לאולם הבית.

בבחינת הפיזור הגאוגרפי של ההרצות נוכל לראות שבחאן ובקאמרי רוב ההרצות (73% ו-72% בהתאמה) מתקיימות בעיר הבית. לעומת זאת, התאטראות העירוניים שנמצאים במרחק רב יותר ממרכז הארץ ובסיס הצופים שלהם בעיר הבית קטן יותר מבצעים אחוז נמוך יותר של הרצות בעירם – תאטרון חיפה הציג 54% מהרצותיו בחיפה והסביבה ותאטרון באר שבע הציג 46% בלבד מהרצותיו בבאר שבע והסביבה. 

מבין התאטראות שצוינו, אולמות הבית של החאן הם הקטנים ביותר – באולם הראשי יש 232 מקומות ובאולם הקטן 69 מושבים (סה"כ 301 מושבים). בתאטרון חיפה קיימים 3 אולמות – 160, 158 ו-767 מושבים (סה"כ 1085 מושבים), בתאטרון באר שבע, שאולם הבית שלו הוא המשכן לאמנויות הבמה בעיר, יש שני אולמות עם 430 ו-885 מושבים (סה"כ 1315 מושבים) ובתאטרון הקאמרי יש 4 אולמות עם 910, 414, 267 ו-156 מושבים (סה"כ 1,747 מושבים). מכאן ניתן לראות כי גם כאשר הצגה רצה בפני אולם מלא בחאן, מספר הצופים בה הוא כשליש ממספר הצופים בהצגה בתאטרון חיפה. שילוב של אולם קטן ומספר הרצות נמוך יחסית מחוץ לאולם הבית מסביר את מספר הצופים הנמוך.

אולם, מספר צופים נמוך אינו מעיד על דעת הקהל – הירושלמים מחבבים את התאטרון שלהם ולראיה בתאטרון החאן 42% מהצופים בתשלום השתמשו בכרטיס מנוי, לעומת 24% בבאר שבע ובקאמרי ו-19% בחיפה. כמו כן, אחוז נמוך יחסית של צופים במסגרת הרצות שנמכרו למוסדות מצביע על כך שהירושלמים באים לחאן מתוך בחירה (בחאן 48% מהצופים בתשלום צפו במסגרת הצגות שנמכרו למוסדות, לעומת 64% בקאמרי, 66% בחיפה ו-72% בבאר שבע).



מקורות: פיל"ת, אתרי התאטראות

יום ראשון, 23 ביולי 2017

מסך הכסף

עומר יניב

בשנת 2008 החל לפעול בירושלים המיזם לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, אשר תפקידו לעודד הפקת יצירות אודיו-ויזואליות המתמקדות בעיר, כמו גם הרחבת אפשרויות התעסוקה עבור אנשי התעשייה הירושלמים. מפעילי המיזם מסייעים ליוצרים מקומיים ובין-לאומיים בהפקת יצירות קולנוע וטלוויזיה, בדומה לגופי מימון וקרנות קולנוע בערים ובמדינות נוספות בעולם, אשר מצאו כי הפקה של סרטים וסדרות בעידודן מסייעות לתדמית המקום, לעידוד קיומה של חברה יוצרת ומיצוב המקום כיעד תיירותי. בנוסף, הפקת סרטים וסדרות בירושלים מסייעת במתן תעסוקה במעגל שני של משרות, בהעסקה של נהגים, שירותי קייטרינג, השכרת חדרי מלון ועוד.

בין השנים 2016-2010 תמך המיזם בהפקתן של 8 סדרות טלוויזיה ו-48 סרטים, מתוכם הפקות בין-לאומית (ביניהן ניתן לציין את "סיפור על אהבה וחושך" בבימויה של נטלי פורטמן ו-"נורמן", בכיכובו של ריצ'רד גיר) וסרטי אנימציה, המופקים בסטודיו אנימציה שנפתח לפני מספר שנים בעיר. המיזם מסייע ליוצרים באמצעות החזר חלק מעלויות ההפקה, הדרכה בשלבים הבירוקרטים השונים, מציאת אתרי צילום אפשריים, קישור לאנשי התעשייה הפועלים בעיר וכיו"ב. בין הסרטים המצליחים ביותר בקרב הצופים בישראל, שהופקו בתמיכת המיזם לקולנוע וטלוויזיה בשנים אלו, ניתן למנות את הסרט "הערת שוליים" של יוסף סידר, משנת 2011, בו צפו כ-290 אלף צופים בישראל, הכנסותיו עמדו על 10.3 מיליון ש"ח מהקרנות בבתי-קולנוע והוא היה אף מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר. אחריו מגיע "בית-לחם" (יובל אדלר, 2013), בו צפו כ-165 אלף צופים (הכנסות של 6.3 מיליון ש"ח), "לצוד פילים" (רשף לוי, 2013) עם 164 אלף צופים והכנסות של 4.9 מיליון ש"ח, ו-"המילים הטובות" (שמי זרחין, 2015) עם 150 אלף צופים בישראל והכנסות של 4.4 מיליון ש"ח. 



יום ראשון, 16 ביולי 2017

משתכן יקר

דפנה שמר

אחת מההשלכות של מחאת הדיור הייתה שממשלות ישראל האחרונות, ובפרט שר האוצר הנוכחי, עסקו בנושא הורדת מחירי הדיור. כרגע נראה שאנחנו עדיין בבעיה, כאשר מספר המשכורות הנדרש לרכישת דירה בישראל, לפי נתוני משרד הבינוי והשיכון, הוא 146 משכורות (נתונים למחצית שנת 2015), בעוד שבשנת 2009 נדרשו 116 משכורות.

פרויקט מחיר למשתכן נולד על-מנת לענות על מצוקת הדיור הגוברת בישראל. נכון לדצמבר 2016 ישנן כ-7,600 דירות שהוגרלו במסגרת מחיר למשתכן. בירושלים הוגרלו 501 דירות, וישנן 407 דירות שמכרזים אליהן עומדים להיפתח. הדירות שהוצעו עד כה (501 דירות) מהוות 18% מהממוצע השנתי של התחלות הבנייה בירושלים בחומש האחרון. הדירות שהוצעו עד כה במסגרת מחיר למשתכן, היו ברובן בשכונת רמת שלמה (86% מהדירות) והשאר בשכונת פסגת זאב. הגודל הממוצע של דירה עומד על 116 מ"ר, שטח גדול ביחס לשטח דירה ממוצע בירושלים בשנת 2016, שעמד על 81 מ"ר.
כבר הוזכר בתקשורת שהדירות במחיר למשתכן גדולות יותר מהנהוג, וכך גם בירושלים: 40% מהדירות שהוצעו במחיר למשתכן הן בעלות 5 חדרים ו 35% מהדירות הן בנות 4.5-4 חדרים, מנתוני התחלות הבנייה בירושלים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עולה שרק 20% מהדירות הנבנות בירושלים ב 2016 הן בעלות 5 חדרים.

מחירי הדירות של הפרויקטים שעברו הגרלה מתפרסמים באתר משרד הבינוי והשיכון , והם, כמובטח, נמוכים ממחירי הדירות בשכונות הרלוונטיות. כך, מ"ר בדירה בפרויקט מחיר למשתכן ברמת שלמה יעלה 12,900 ש"ח, בעוד מ"ר בדירה בכלל שכונת רמת שלמה יעלה, לפי אתר "מדלן" 19,700 ש"ח, הבדל של 54% למ"ר. כמובן שיש להתייחס למיקום הדירה, שכן הדירות במחיר למשתכן נבנות בשולי שכונת רמת שלמה.

בפסגת זאב, המחיר בפרויקט מחיר למשתכן הינו 9,500 ש"ח למ"ר, בעוד בפסגת זאב המחיר הינו 16,200 ₪ למ"ר, הבדל של 69% למ"ר.

 ישנם מקומות שמורים בפרויקט מחיר למשתכן ל"בני המקום". 38% מהזוכים במכרז מחיר למשתכן בירושלים, הם ירושלמים. 22% מזוכי המכרזים בירושלים הם ממחוז תל אביב, ו 20% נוספים הם ממחוז המרכז, חלק קטן יחסית של הזוכים מגיע מסביבות ירושלים: 4% ממחוז ירושלים (לא כולל העיר), ו-8% מאזור יו"ש.
המכרזים הבאים צפויים להיפתח בגילה ובמלחה, והם ממשיכים את המגמה של שימוש במגרשים פריפראלים זמינים לביצוע תכנית זו. לצד האטרקטיביות של המחיר והיותה של הדירה "חדשה מהניילון" מיקומי הדירות פחות אטרקטיבים בהיבטים של תחבורה ציבורית ומכאן גם תעסוקה.