יום שלישי, 21 באפריל 2015

ברחובות שלנו יש קסם מיוחד

עומר יניב

כיצד בוחרים שמות לרחובות? כאן בירושלים, עיר בעלת היסטוריה עשירה וחשיבות דתית וסמלית, ניתן להניח כי אין מספיק רחובות, סמטאות, כיכרות, שדרות וכבישים על מנת להנציח את אלפי הדמויות, המקומות והאירועים להם מגיעה הנצחה. כיום יש בירושלים מעל ל-3,000 רחובות ואתרים להם ניתנו שמות. על מנת להתמודד עם דרישה הולכת וגוברת להנצחה של אנשים רבים, בעיריית ירושלים פועלות שתי ועדות לסינון ולאישור שמות רחובות, אשר תפקידן להחליט האם התרומה והמורשת של האישים המוצעים להן ראויה להנצחה: ועדת שמות ציבורית עירונית וועדה מייעצת. בשנים האחרונות עיריית ירושלים שמה לה למטרה לתת שמות לרחובות הרבים להם אין שמות ברחבי מזרח ירושלים, בשיתוף עם תושבי המקום. 
במספר שכונות בירושלים ניתן למצוא רחובות אשר שמותיהם מתייחסים לנושא מסוים, כגון שכונת רחביה, שם ניתן למצוא רחובות על שם אנשי רוח מימי הביניים, שכונת בקעה, שם רחובות רבים קרויים על שם שבטי ישראל ושופטים בתנ"ך, שכונת מלחה, ששמות רחובותיהּ מתקראים בשמות בעלי חיים ועוד. 
בישראל כולה ניתן לראות כי שמות הרחובות הפופולאריים ביותר הם רחובות הקרויים על שם צמחים, בעיקר אלו המוזכרים כחלק משבעת המינים. בנוסף, רחובות רבים בישראל קרויים על שם אבני חן, חיות, מנהיגים יהודיים וישראליים, יחידות צבאיות ועוד. הרחובות ששמותיהם הם הפופולאריים ביותר בישראל הם הזית (225 רחובות), הגפן (213), הרימון (204), התאנה (185) והתמר (174).  בחינה של רחובות הקרויים על שם אישים מגלה כי על שמו של ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן גוריון, קרויים מספר הרחובות הגבוה ביותר בישראל- 79 רחובות. האישה שעל שמה קרויים מספר הרחובות הגבוה ביותר בישראל היא חנה סנש, ששמהּ הונצח ב-41 רחובות ברחבי הארץ. 

מקור: אתר מאגרי המידע הממשלתיים ( data.gov.il), רשימת רחובות ישראל.

יום ראשון, 12 באפריל 2015

נוסעת בשבת?

אראלה גנן

לאחרונה חלה עליה בפעילות אזרחית הקוראת להפעיל בישראל תחבורה ציבורית שבעה ימים בשבוע (לדוגמא). אנו מבקשים לבדוק האם קיימת בציבור היהודי היתכנות לשימוש בתחבורה ציבורית בימי המנוחה (שישי-שבת וחגים), ומה היקפה. 
ראשית, יש לבחון את מספר הנוסעים בתחבורה הציבורית. במפקד האוכלוסין האחרון שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2008), נמצא כי 41% מהעובדים הגיעו לעבודה שלא באמצעות רכבם הפרטי. כ- 1,115,900 איש הגיעו לעבודתם באוטובוס, רכבת, הסעה של מקום העבודה, מוניות שירות, מוניות ספיישל, באופניים או ברגל. בירושלים מגיע השיעור לכדי 50%. בנוסף, משתמשים בתחבורה ציבורית גם אלפי תלמידים, חיילים, סטודנטים, פנסיונרים ועוד, אך על אלו חסרים נתונים.
על מנת לברר את עמדות הציבור לגבי נסיעה בשבת, ניתן להיעזר בנתוני הסקר החברתי משנת 2009, שהתרכז בנושאי דת ודתיות. 53% מהנשאלים היהודים בסקר זה תמכו בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת. 
יהודים מסורתיים וחילונים בני 20 ומעלה נשאלו באותו סקר האם הם נמנעים מנסיעה בשבת (מתוך הנחה שהציבור הדתי נמנע מנסיעה בשבת). 87% מהמסורתיים הלא כל כך דתיים השיבו שהם נמנעים מנסיעה בשבת רק במידה מועטה או בכלל לא, ובאופן מפתיע, 42% ממי שמגדירים עצמם מסורתיים-דתיים השיבו גם הם שהם אינם נמנעים מנסיעה בשבת. בסה"כ, 84% מציבורים אלה הביעו נכונות לנסוע בשבת. כלומר 45% מכלל הציבור היהודי במדינה, שהם 2.5 מיליון איש מבני ה-20 ומעלה בישראל, אינם מסתייגים מנסיעה בשבת. בנוסף, קיים כמובן גם הציבור הלא יהודי, המהווה בירושלים, לדוגמא, 38% מהתושבים.
מאחר ש-45% מהציבור היהודי בגילאי 20+ הביעו נכונות לנסוע בשבת, ומאחר ש-41% מאוכלוסיית העובדים משתמשים באמצעי תחבורה לעבודה שאינם הרכב הפרטי, ניתן להניח כי סביב 18% יהיו קהל יעד פוטנציאלי לשימוש בתח"צ, ב- 61 ימי ההשבתה השנתיים שלה - סופי השבוע והחגים (לא כולל יום כיפור). מספר זה מסתכם בלמעלה ממיליון בני אדם. זאת, כאמור, לפני שנלקחו בחשבון כל המשתמשים הפוטנציאליים שכלל לא נכללים בנתונים אלו: הילדים, בני הנוער, החיילים והפנסיונרים. בירושלים, חלק מקהל זה עשוי למצוא שימוש במערכת התחבורה הציבורית של מזרח העיר, הפועלת בשבת.

מקורות:


יום שני, 2 במרץ 2015

לעבודה ולמלאכה

אלון קופרארד

כאשר בוחנים את מבנה התעסוקה בערים שונות, מוצאים כי בהרבה מן המקרים יש לערים התמחויות בענפים מסויימים, בהם עוסק אחוז גבוה מן המועסקים בעיר. ניתן לבחון התמחויות אלו ולהשוות בין ערים, באמצעות מדד ההתמחות.
מדד ההתמחות של עיר בענף כלכלי מסוים מתאר את היחס בין אחוז העובדים באותו ענף מבין כלל המועסקים בעיר, לבין אחוז העובדים באותו ענף מתוך כלל המועסקים במדינה. ערך גבוה מ-1 פירושו התמחות יחסית, כלומר - משקלם של העובדים בענף זה בעיר גבוה ממשקלם בממוצע הארצי. 
מעיבוד נתוני השנתון הסטטיסטי לירושלים, נמצא כי הענף בו ערך מדד ההתמחות של ירושלים היה הגבוה ביותר בשנת 2012 הוא השירותים הקהילתיים, החברתיים והאישיים – 1.51. זהו ערך נמוך ביחס לערך המוביל בתל אביב – 2.89 בענף הבנקאות, הביטוח והמוסדות הפיננסיים, וביחס לערך המוביל בחיפה – 4.41 בענף החשמל והמים. ניתן להבחין בבירור שבניגוד לערים הגדולות האחרות, לירושלים אין ענף התמחות בולט והמועסקים בעיר מפוזרים בין הענפים באופן חד פחות. 
שאלה מסקרנת שעולה בהקשר זה היא האם ירושלים כעיר בירה מתמחה בענפי שירותי הציבור (הכוללים את ענפי המנהל הציבורי, החינוך ושירותי הבריאות, הרווחה והסעד). מעיון בנתונים עולה כי אמנם ערך מדד ההתמחות של ירושלים בענפים אלו הוא הגבוה מבין הערים הגדולות ועומד על 1.24, אולם ערך זה אינו גבוה ביחס להתמחויות אחרות, ומעיד שזו  אינה התמחות מובהקת של העיר.
אחד הענפים הנכללים בענף השירותים הציבוריים הוא החינוך, בו ערכה של ירושלים עומד על 1.35, והוא ענף ההתמחות השני של ירושלים. לעומת זאת, ערכו של ענף החינוך בתל אביב הוא 0.54 והוא כמעט הנמוך ביותר בעיר. בחיפה שיעור המועסקים בענף החינוך זהה לשיעור המועסקים הארצי בענף. השונות של ירושלים בענף זה נובעת מהעובדה שאחוז גבוה מתושבי העיר הוא ילדים בגילאי גן ובית ספר.
מהתבוננות בערכי מדד ההתמחות ניתן לראות שירושלים אינה מרכז עסקי וטכנולוגי. בענף ההייטק ערכה של ירושלים עומד על 0.67. זהו ערך נמוך בפני עצמו וכן נמוך מזה של תל אביב –  0.92 ושל חיפה, המובילה בין הערים הגדולות, עם ערך של 1.35. בענף השירותים העסקיים ושירותי הנדל"ן ירושלים ניצבת עם ערך של 0.92, אחרי חיפה – 1.25 ותל-אביב – 1.87.  בנוסף לכך, בענף הבנקאות, הביטוח והמוסדות הפיננסיים ערכה של ירושלים הוא 0.53, לעומת חיפה – 0.82 ולעומת תל אביב, שכאמור זהו ענף ההתמחות המובהק שלה, 2.89.



יום שני, 9 בפברואר 2015

מה תזמינו?

ליאור רגב

רוב האוכלוסייה היהודית בישראל מקפיד על אכילת אוכל כשר. בסקר החברתי שנערך בלמ"ס בשנת 2009 והתמקד בדת ודתיות, כ- 64% מהנסקרים היהודים (בגיל 20+) הצהירו על שמירת כשרות במידה רבה או רבה מאוד. 

לאחרונה, עלה נושא הכשרות כמרכיב התורם ליוקר המחייה בישראל. בתי אוכל המבקשים להציע את מרכולתם לקהל אוכלי הכשרות נדרשים לעמוד במגבלות הכשרות של מדינת ישראל -  אותן אוכפת הרבנות הראשית והשלוחות שלה במועצות הדתיות המקומיות. בירושלים, נושא הכשרות נתפס לעיתים כחלק מהדיון על צביונה של העיר. בשנת 2011, החל לפעול בירושלים מיזם של כשרות קהילתית ("השגחה פרטית"), בו שותפים היום כ- 9 בתי עסק.

חיפוש קצר באינטרנט מעלה שורה של אתרי אינטרנט מהם ניתן ללמוד על היצע המקומות המוכרים מזון ביישובים בישראל. במאגר הנתונים של Rest מופיעים 667 בתי אוכל בירושלים. בתל אביב 1,573, בחיפה 373 ובראשון לציון 278. בהלימה עם הדימוי של עיר שבה בכל פינה קיים בית קפה, ניתן לראות שמספר המקומות המוכרים מזון בתל אביב חריג בקנה מידה ישראלי. כמה סיבות לכך הן גודלה של המטרופולין, ותרבות האכילה מחוץ לבית של הקהילה העסקית העובדת בה והקהילה הצעירה המבלה בה.

קיימים הבדלים במידת שמירת הכשרות של בתי האוכל הפועלים בכל אחת משלוש הערים הגדולות בישראל. על פי אתר Rest קיימים 486 (73%) עסקים כשרים בירושלים, לעומת 181 (27%) שאינם כשרים. בתל אביב, מספר המקומות הכשרים, 468, דומה לירושלים, אך אלו מהווים רק 30% מההיצע הכולל; 1,105 (כ- 70%) אינם כשרים. בחיפה 96 (26% בלבד) בתי אוכל כשרים, ו- 277 (74%) אינם כשרים.

סיווג לפי סוג המזון מראה שאחוז בתי העסק המוכרים בשר ומוגדרים ככשרים נמוך יותר ביחס להיצע הכללי. נתון זה מלמד על הקושי היחסי בשמירה על כשרות "בשרית" לעומת כשרות "חלבית". 158 (69%) מבתי האוכל בירושלים המתויגים כבשריים, כשרים (לעומת 73% בסה"כ בתי האוכל בעיר), ו- 71 (31%) אינם כשרים. בתל אביב 31% מבתי האוכל הבשריים כשרים, בחיפה 17%, ובראשון 39%.

מעניין לראות שאחוז בתי עסק המציעים משלוח וכשרים גבוה יותר ביחס לאחוז העסקים הכשרים הכללי. בירושלים, 185 (85%) מהעסקים המציעים משלוח כשרים, בתל אביב 42%, ובחיפה 33%. ניתן להסביר נתון זה בסוג המזונות של המציעים משלוח, הנתפס כעממי יותר (פיצה, המבורגר וכד'), ומהיר להכנה. מקומות אלו פונים לקהל יעד רחב יותר, ומבוססים על מתח רווחים נמוך יותר לכל יחידה.




יום חמישי, 5 בפברואר 2015

קילו אלכסנדר וכמה יונתן

דפנה שמר

בישראל ישנם 267 קיבוצים, מתוכם 243 שייכים לתנועה הקיבוצית,  18 קיבוצים הם של הקיבוץ הדתי, והשאר תחת ארגונים אחרים. בקיבוצים חיים נכון לשנת 2013  157,525 תושבים המהווים קרוב ל 2% מתושבי מדינת ישראל, בשנה האחרונה חל  גידול של 3% באוכלוסיית הקיבוצים (בישראל חל גידול של קרוב ל 2%). בקיבוץ הקטן ביותר – קיבוץ נערן (גם: נירן), חיים נכון לסוף שנת 2013  - 71 חברים, בקיבוץ הגדול ביותר – מעגן מיכאל, מתגוררים 1768 חברים. 
במטרופולין ירושלים ישנם 10 קיבוצים בהם גרים 6,167 חברים, המהווים 0.5% מאוכלוסיית המטרופולין. הקיבוץ הראשון שהוקם במטרופולין ירושלים הוא קריית ענבים בשנת 1920. מחצית מתוך קיבוצי המטרופולין הם קיבוצים במודל השיתופי.
לפי סקר שנערך באוניברסיטת חיפה, 29% מהקיבוצים הם שיתופיים – ישובים שבהם בעלות הקניין היא בידי הכלל, וישנו שיווין ושיתוף ביצור, בצריכה ובחינוך. 71% הינם קיבוצים מתחדשים – קיבוצים שעברו הפרטה. 
לאורך השנים חלה ירידה בתמיכתם של חברי קיבוצים בהקמת שכונה קהילתית צמודה לקיבוץ: בשנת 2002 תמכו כשני שליש מהנשאלים בהקמת שכונה כזו, ואילו ב 2014 רק 42% תומכים ברעיון. בקיבוצים השיתופים 28% תומכים ברעיון ואילו בקיבוצים המתחדשים 48% תומכים בו.
אז כמה באמת שוקלים לעזוב את הקיבוץ? – רק 7% הצהירו שהם חושבים על כך לעיתים קרובות, ירידה מהסקר ב 2002 בו 18% הצהירו שהם חושבים על כך לעיתים קרובות. 15% הצהירו שהם לפעמים חושבים על לעזוב ו 78% הצהירו שלעיתים רחוקות הם חושבים על לעזוב את הקיבוץ (לעומת 53% בשנת 2002).
הקיבוצניקים חושבים שמקום המגורים שלהם הוא טוב – 64% מהם השיבו כך, 29% נוספים חושבים שהקיבוץ הוא מקום טוב מאוד לחיות בו ו 7% חושבים שהקיבוץ הוא מקום לא טוב לחיות בו. בקיבוצים השיתופיים רק 3% חושבים שהקיבוץ הוא לא מקום טוב לחיות בו. מ 2002 חלה עלייה באחוז המשיבים שחושבים שהקיבוץ הוא מקום טוב מאוד לחיות בו.
בשנים האחרונות חלה עלייה באחוז הקיבוצניקים שחושבים שקליטת בני קיבוץ תזיק להמשך קיומו של הקיבוץ: מ 19% בשנת 2009 ל 28% השנה (2014). לעומתם 57% חושבים שקליטת בני קיבוץ תועיל לקיבוץ. בקיבוצים השיתופיים 53% חושבים שקליטת בני קיבוץ תזיק ואילו בקיבוצים המתחדשים 18% חושבים שהיא תזיק.




מקור הנתונים:
מיכל פלגי ואליאט אורחן, סקר דעת קהל בקיבוצים בשנת 2014, המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי, אוניברסיטת חיפה.