יום שישי, 5 בינואר 2018

שאלת תמ"א

יאיר אסף-שפירא

תמ"א 38 היא תוכנית ארצית המכוונת למטרה כפולה – חיזוק בניינים ישנים ואבטחתם מפני רעידות אדמה; ויצירת התחדשות עירונית, כלומר תוספת של דירות באזורים הבנויים. התמ"א מוסיפה אפשרות לבנייה של דירות חדשות, שמכירתן מממנת חיזוק של הבניין, הרחבה של הדירות הקיימות, ובדרך כלל גם מעלית ושיפורים נוספים. כאשר אנו מסתובבים בשכונות העיר, ניתן לראות פרוייקטים המתבצעים במסגרת תמ"א 38, אך לא הרבה מהם. כך לדוגמה ברחוב בו אני גר התבצע פרוייקט אחד, ובדרכי למכון ירושלים אני עובר על פני שני פרוייקטים נוספים. האם ניתן לומר שהתמ"א מתבצעת בירושלים בקצב איטי יחסית – לא בהכרח.

תהליכי תכנון רחבים אורכים שנים ארוכות, לא רק בגלל נהלים ותהליכים בירוקרטיים. במקרה זה, ובמיוחד בירושלים, לוקח זמן הן לדיירים והן ליזמים, להשתכנע שמדובר בהשקעה טובה. האם היזמים והדיירים משתכנעים? מה צופן העתיד מבחינת התמ"א?

עיריית ירושלים מפרסמת במסגרת הממ"ג (GIS) העירוני את פרוייקטי ההתחדשות העירונית, ובכלל זה את פרוייקטי תמ"א 38. בבחינת כלל הפרוייקטים שקיבלו היתר בנייה, כלומר פרוייקטים שבנייתם החלה, תתחיל בקרוב, או שהסתיימה, נמצאו 75 פרוייקטים ברחבי העיר, בהם כ-720 דירות קיימות, ותוספת במסגרת התמ"א של 510 דירות נוספות. פרוייקטים אלו אושרו החל מאמצע שנת 2011, כלומר לאורך כ-6.3 שנים. המשמעות היא שבכל שנה נוספו בממוצע כ-81 דירות דרך התמ"א. ייתכן מאוד שקצב זה יואץ, שכן בשלבי תכנון שונים (לפני קבלת היתר הבנייה) נמצאים כיום 410 פרוייקטים, הכוללים תוספת של 3,550 דירות חדשות. מסתבר שברחוב בו אני גר מתוכננים חמישה פרוייקטים נוספים, ובדרכי למכון אני עובר ליד עוד 8 פרוייקטים בשלבי תכנון שונים. 

לתמ"א 38 יש מסלול של חיזוק הבניין הקיים, ומסלול של הריסה ובנייה מחדש. מעניין לראות שכ-51% מהדירות החדשות בפרוייקטים החדשים (בשלב ראשוני של תכנון) מתוכננות במסלול של הריסה ובנייה מחדש, לעומת כ-30% מהדירות שקיבלו היתר בנייה לאורך השנים. נראה שהדיירים והיזמים רוכשים אמון הן בתמ"א בכלל, ובפרט במסלול ההריסה והבנייה מחדש.

השכיחות הגבוהה ביותר של פרוייקטי תמ"א 38 היא בשכונת רחביה (33 פרוייקטים, מהם 16 בשלבים ראשוניים של תכנון). עובדה זו מעלה תהיות, שכן גם בשכונה בה קיימת תכנית מיתאר עדכנית ומפורטת, הציבור "מצביע ברגליים" ומעדיף פרוייקטי תמ"א, שמטבעם אינם כוללים חשיבה שכונתית כוללת (כגון בנושא חנייה), אלא מתרכזים אך ורק בבניין הבודד.


עדכון: לפי נתונים שהתקבלו מחברת מוריה, נכון לתחילתה של שנת 2018, הנתונים הם כדלקמן: עד כה ניתנו במסגרת התמ"א 101 היתרי בנייה, שהוסיפו בירושלים 832 דירות. בשנת 2017 לבדה ניתנו 38 היתרים, המוסיפים 426 דירות. המשמעות היא שיותר מחצי מהדירות שנוספו בירושלים דרך תמ"א 38, נוספו בשנת 2017.

יום שישי, 22 בדצמבר 2017

יד שנייה מירושלמי

ליאור רגב

על פי נתוני איגוד יבואני הרכב, בשנת 2016 נרשם שיא במסירת כלי הרכב בישראל. רכישת כלי רכב חדשים תורמת להצערת מלאי הרכבים שנוסע על כבישי ישראל: כלי הרכב החדשים מצוידים במערכות בטיחות משוכללות, רמת הזיהום שלהם פחותה, והנסיעה שלהם שקטה יותר וחסכונית יותר. עם זאת, כל עוד הרכישה של רכבים חדשים לא מתאזנת עם הוצאה מכלל שימוש של רכבים ישנים, אלו אינן בהכרח חדשות טובות. העלייה הכללית במספר הרכבים מובילה להגדלת הצפיפות בכביש, ובהתאמה לגידול בעומסי התחבורה, פליטות מזהמים והתרופפות העצבים של הנהג הישראלי.

לאור השלכות אלו, מעניין לראות היכן מלאי הרכב מתחדש, והיכן הוא נותר מאחור ומתיישן. בבחינה של הערים הגדולות, נראה שהתשובה ברורה – על פי נתוני הלמ"ס, בשנת 2016, כ-40% מהרכבים שבעליהם מתגוררים בירושלים היו בני עשור ומעלה. זאת בהשוואה ל- 25% מהרכבים בישראל, 21% בחיפה, ו- 15% בתל אביב, ו- 14% בלבד בראשון לציון.
ההזדקנות של מלאי הרכב בירושלים בולטת גם בבחינה של ממוצע גילאי הרכב: בירושלים הנתון עומד על 8.6 שנים. זאת בהשוואה לממוצע של 6.5 שנים בישראל, 5.9 בחיפה, 4.8 בתל אביב, ו- 4.6 בראשון.

כאשר בוחנים את מגמות רכישת הרכב מדי שנה, מתגלים פערים דרמטיים בין ירושלים לערים הגדולות. בכבישי ראשון לציון, כך נדמה, נוסעים הרכבים החדשים ביותר: כמעט מחצית (47%) מכלי הרכב בעיר עלו על הכביש בשנים 2014-2016, בהשוואה ל- 43% מהרכבים בתל אביב ושליש (33%) מהרכבים בחיפה. הנתון המקביל בירושלים עומד על 16%. בחינה של השנה האחרונה מגלה ש- 18% מהרכבים בראשון לציון עלו על הכביש ב- 2016, לעומת 16% בתל אביב, 12% בחיפה, ו- 6% בירושלים.

ניסינו להציע הסברים שונים לתופעה זו – אולי אלו חברות הליסינג שרשומות באזור המרכז, ופועלות ללא לאות לחדש את מלאי הרכבים שלהם; אולי הלוואות האשראי הנדיבות והריביות הנמוכות שהבנקים הציעו לרוכשים (עליהן כתבו בר-אלי ודורי בינואר 2017 בכתבה ב-TheMarker). ייתכן שבשונה מהטבות הניתנות בחוזה אישי של חברות פרטיות באזור המרכז המעודד רכישת רכב חדש, הטבות המס במגזר הציבורי בירושלים וכוח הקנייה החלש של התושבים מעודדים החזקת רכבים ישנים.

ואולי זו פשוט הנוסטלגיה של ירושלים, הקושי להיפרד מהעבר, החדש האסור מן התורה, הצניעות ויראת השם שגורמים לאנשים לדבוק בסובארו מודל 89'. אולי.


יום שישי, 8 בדצמבר 2017

איפה ההייטק?


יאיר אסף-שפירא

בשנת 1995 עבדו בתחום ההייטק בירושלים 9,800 עובדים שכירים, כך עולה מהפרסום "התפתחות תחום ההייטק בישראל, 2014-1995", שהוציאה לאחרונה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בישראל כולה עבדו בתחום ההייטק באותה שנה 115,900 שכירים, כך שהעובדים בירושלים היוו 8.4% מכלל העובדים בתחום. האם זה הרבה או מעט? חלקם של כלל העובדים (בכל התחומים) שעבדו בירושלים, מתוך כלל העובדים בישראל היה גבוה יותר (10%), ולכן ניתן לומר שירושלים כנראה בלטה בתחומים אחרים, ולאו דווקא בהייטק. 

תשע-עשרה שנה מאוחר יותר, בשנת 2014, היקף העובדים בהייטק בעיר עלה מאוד, והגיע ל-15,200 שכירים. האם ירושלים בולטת יותר בתחום ההייטק? אחוז עובדי ההייטק המועסקים בירושלים ירד (מ-8.4% ל-5.3%), אך גם אחוז המועסקים בירושלים מכלל ישראל (בכל התחומים) ירד במקצת (מ-10% ל-8.8%). הבולטוּת בתחום ההייטק, המוגדרת כיחס ביניהם, ירדה גם היא (מ-0.8 ל-0.6).

ואילו ערים כן בולטות בתחום ההייטק? ראשית, בדקנו את תל אביב. אחוז המועסקים בתל אביב מכלל ישראל הוא 11.4%, ואחוז המועסקים בהייטק בתל אביב, מכלל המועסקים בתחום זה בישראל, דומה, ועומד על 11.6%. היחס הוא 1.02, כלומר שתל אביב בולטת בתחום ההייטק בערך באותה מידה בה היא בולטת בתחומים אחרים. הערים שבהן תחום ההייטק הוא אחד הבולטים במיוחד הן רחובות (יחס של 2.3), ופתח תקווה (1.9). המשמעות היא שהאחוז שמהווים עובדי ההייטק בכל אחת מערים אלו מכלל עובדי ההייטק בישראל, הוא בערך פי שניים מהאחוז שמהווים כלל העובדים בכל אחת מהערים, מכלל העובדים בישראל (יש לציין שלא נבדקו ערים קטנות יותר, ולכן נפקד מקומן של הרצליה ורעננה למשל).

ההייטק ברחובות ובפתח תקווה היה תחום בולט גם בשנת 1995, אבל האם ישנן ערים שהצליחו להבליט את התחום בתשע-עשרה השנים הללו? מסתבר שכן. הללו הן נתניה, שהצליחה להעלות את הבולטות של תחום ההייטק מ-0.7 לכדי 1.4, וחיפה, שהצליחה להעלות את הבולטות של ההייטק מ-0.9, ל-1.3. גם הכיוון ההפוך קיים, למשל ברמת-גן, שבשנת 1995 בולטות ההייטק בה הייתה גבוהה (1.3), וב-2014 ירדה ל-0.7.

בעולם התעסוקה, ובמיוחד בהייטק, מתרחשים שינויים כל הזמן. גם מאז שנת 2014, שם מסתיימים הנתונים המובאים בפרסום של הלמ"ס, דברים ממשיכים להשתנות. בירושלים אושר לפני מספר חודשים מתחם גדול של חברת "מובילאיי", שנרכשה על-ידי "אינטל", ועתידה להעסיק במתחם אלפי עובדים, ובנוסף הוכרז על הקמת מרכז פיתוח של "רפאל", העוסקת בפיתוח אמצעי לחימה, בירושלים – מרכז העתיד להעסיק כמה מאות עובדים. ייתכן שמרכזים אלו ישנו את המגמה. בבדיקה מפורטת ניכר כי לאחר ירידה רצופה בין השנים 1995-2009, משנת 2010 הירידה נבלמה, והחלה עלייה בבולטוּת של תחום ההייטק בעיר.

יום שישי, 24 בנובמבר 2017

Putting food on the table

עומר יניב

סקר ההכנסה וההוצאה החודשית לתצרוכת משק בית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביע על נתונים לפיהם ההוצאה לתצרוכת של משקי בית בירושלים נמוכה ביחס לממוצע הארצי: בעוד שממוצע ההוצאות למשק בית בישראל בשנת 2015 עמד על 15,410 ₪ בחודש, בירושלים היה ממוצע ההוצאות 13,420 ₪ - נמוך ממשקי בית בתל אביב-יפו (17,710 ₪) וגבוה מההוצאות של משקי בית בחיפה (12,253 ₪). בחינה של הוצאות משקי הבית על מזון (ללא פירות וירקות) מראה כי ההוצאה הממוצעת של משקי בית בירושלים על מזון (1,850 ₪) נמוכה אף היא מהממוצע הארצי, אשר עמד על 2,030 ₪. גם כאן, ההוצאות בירושלים נמוכות מההוצאות בתל אביב-יפו (2,240 ₪), אך גבוהות מאלו של משקי הבית בחיפה (1,670 ₪).  

הסיבה המרכזית להוצאות הגבוהות של משקי בית בתל אביב-יפו על מזון לעומת אלו של ירושלים נובעת מההוצאה הגבוהה של תושבי תל-אביב על ארוחות מחוץ לבית לעומת ירושלים. תוצאות הסקר מורות כי משק בית בתל אביב-יפו הוציא בשנת 2015 בממוצע 1,020 ₪ בחודש על ארוחות מחוץ לבית, לעומת 260 ₪ בלבד שהוציא משק בית בירושלים ו-460 ₪ בחיפה (כשהממוצע הארצי עומד על 440 ₪ לחודש). כאשר בודקים את סעיפי ההוצאות על רכישת מוצרי מזון, ניתן לראות כי משקי בית בירושלים הוציאו בדרך כלל יותר מאשר בתל אביב-יפו ובחיפה. משקי בית בירושלים הוציאו בחודש כ-88% יותר ממשקי בית בתל אביב-יפו ו-72% יותר ממשקי הבית בחיפה על בשר ועופות, כ-36% יותר מאשר בתל אביב-יפו ו-27% יותר מאשר בחיפה על לחם, דגנים ומוצרי בצק, וכ-28% יותר ממשקי הבית בתל אביב-יפו ו-47% יותר ממשקי בית בחיפה על פירות וירקות. על משקאות אלכוהוליים, לעומת זאת, הוציאו משקי בית בירושלים 71% פחות מאשר משקי בית בתל אביב-יפו, ו-45% פחות ממשקי הבית בחיפה.

הוצאות משקי בית על מזון, 2015:


יום שישי, 10 בנובמבר 2017

עם הפנים מזרחה - שיר השכונה

דפנה שמר

כשאנחנו חושבים על ירושלים המזרחית, אנחנו לרוב תופשים אותה כיחידה גיאוגרפית אחת, כשבעצם, מזרח ירושלים, כמו מערבה, בנויה שכונות-שכונות, שאינן זהות זו לזו כלל. בנפרד מהשכונות היהודיות של ירושלים מדובר בעיר בסדר גודל גדול בישראל, כ 323,700 ערבים חיים בירושלים, מהם 99% במזרחה.

ירושלים מוכרת לנו בעיקר מצידה המערבי, על שכונותיה המגוונות. על מנת להכיר את מזרח ירושלים קצת יותר, נעזרנו במדד הסוציו אקונומי (חברתי-כלכלי) שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, וניסינו ליצור הקבלה בין השכונות במזרח העיר, לשכונות היהודיות בירושלים.

המדד החברתי-כלכלי, המבוסס על מפקד 2008, כולל גם התייחסות לשכונות. בכדיי לאפיין את השכונות במזרח ירושלים דירגנו בנפרד את האזורים הסטטיסטים היהודים ואת הפלסטינים בירושלים. נוצרו שני סולמות, אחד למערב ירושלים ואחד למזרח ירושלים, שבהם מדורגות שכונות מרמה סוציו אקונומית גבוהה לרמה סוציו אקונומית נמוכה. לאחר מכן חיפשנו את השלבים המתאימים בין מערב למזרח. כך לדוגמא, שכונות ניות היהודית היא בעלת הדירוג המקסימלי בקרב השכונות במערב העיר (100) ושכונת באב א-סהרה/ המושבה האמריקאית הפלסטינית (סמוך לעיר העתיקה באזור שער שכם ומוזיאון רוקפלר) היא מקבילתה, במדד הסוציו אקונומי הארצי, נמצאת ניות באשכול 19 (כאשר 20 הוא הגבוה ביותר) ואילו באב א-סהרה באשכול 5. הרובע הארמני ושכונת קטמון גם הן נמצאות באותו מיקום בשני הסולמות הנפרדים. מעניין להזכיר שקטמון הייתה מאוכלסת ברובה בנוצרים לפני מלחמת העצמאות.

מתוך הקבלת הנתונים עולה גם דמיון גיאוגרפי: לחלק מהשכונות הצפוניות הפלסטיניות היה דירוג מקביל לזה של שכונות צפוניות יהודיות. שועפט ופסגת זאב, דחיאת א-סלאם (ממזרח למחנה הפלטים שועפט) ונווה יעקב ובית חנינא ושכונת רמות. גם בדרום נמצאו שכונות "אחיות": ארנונה ובית צפאפא ואום טובא וקריית מנחם.

מבחינת ערכי המדד הסוציו אקונומי, השכונות המזרח ירושלמיות דומות לשכונות חרדיות מובהקות בירושלים: מאה שערים, גאולה וסנהדריה. 

כפי שכבר נאמר, השוני הסוציו אקונומי בין השכונות היהודיות לפלסטיניות גדול מהדמיון ביניהן, ולא ניתן להשוות אותן אלו לאלו. עם זאת, הצגה בצורה כזו עוזרת לשייך מקומות לא מוכרים למקומות מוכרים.
הירידה בדירוג הסוציו אקונומי של ירושלים מאשכול 4 ל 3 מספרת על מצבה של העיר בכללותה, אבל כאשר מדובר בעיר של 883 אלף אנשים, אפשר וכדאי להסתכל קצת יותר פנימה, כי אומנם כולנו ירושלמים אבל כמו ברוב הערים, העיקר זו השכונה.

יום שישי, 27 באוקטובר 2017

צעירים בשכונות

שעיה רוזנבלום

בכל דיון על עתידה הדמוגרפי של העיר ירושלים והשכונות השונות בה, יש לתת את הדעת על דפוסי המגורים של קבוצת האוכלוסייה הצעירה, בגילאי 20-34. בגיל זה אנשים מתחילים את החיים העצמאיים לאחר הצבא, הכוללים לימודים גבוהים, עבודה, נישואין והקמת משפחה. להחלטות האישיות בנוגע למגורים המתקבלות בתקופה זו, יש משקל משמעותי בקביעת דמותה של העיר ושל שכונותיה השונות. בקרב האוכלוסייה החרדית, צעירים המקימים משפחה לרוב לא מסוגלים לרכוש או לשכור דירה בשכונות בהן נולדו, והם מהגרים אל מחוץ לירושלים. מיעוטם מסוגל לרכוש דירה בירושלים, אך רק בשכונות חילוניות פריפריאליות, וכך אנו מקבלים את תופעת ההתחרדות.. בטור זה אסקור את השכונות בהן מהווים הצעירים אחוז גבוה (מעל ל-40%) מקרב תושבי השכונה בגילאי 20+, לאורך השנים 2011-2015.

מלבד האזורים בהם שוכנים המעונות של האוניברסיטה העברית ובהם, באופן לא מפתיע, יש ריכוז צעירים של בין 50% ל-94% מהאוכלוסייה, הנתונים לגבי ריכוזי הצעירים האחרים עשויים ללמד אותנו על העדפות המגורים של צעירים חילוניים ודתיים מחד, ועל כיווני ההתפשטות של צעירים חרדים בעלי משפחות מאידך.

הנתון הבולט ביותר הוא כי השכונות החרדיות מובילות בשיעור הצעירים, עם שיעורים של עד 60% (בבית וגן) מתוך תושבי השכונה הבוגרים. גם בשכונות ערביות רבות נרשם שיעור גבוה של צעירים, עד כדי 51% (בענאתה החדשה). קבוצות אוכלוסייה אלו מתאפיינות בשיעור פריון גבוה (3.23 אצל הערבים, ו-6.9 אצל החרדים) ולכן אוכלוסייתן צעירה יחסית לחברה הישראלית הכללית.

ניתוח מעמיק יותר של הנתונים יכול ללמד אותנו על דפוסי ההתחרדות בשכונות מסוימות בירושלים, וכן על השכונות המועדפות על הצעירים החילוניים והדתיים בירושלים.

בנווה יעקב הנתונים מראים כי בחלק העליון (המערבי) של השכונה ישנו גידול מתמשך במספר הצעירים – מ-3,840 בשנת 2011 ל-4,450 בשנת 2015 - עלייה של כ-15%, ובחלקם מתוך תושבי השכונה (בגילאי 20+) – מ-45.5% בשנת 2011 ל- 51% בשנת 2015. הסיפור מאחורי הנתונים הוא, שבשנים האחרונות החלה מגמה של התחרדות, המתפשטת מכיוון החלק התחתון של השכונה (שהוא חרדי מהקמתו), אל החלק העליון. כאשר בוחנים את חלקן של קבוצות האוכלוסייה המייצגות משפחות צעירות (גילאי 0-9 וגילאי 25-39), האזור המתחרד של נווה יעקב ניצב בראש האזורים הצעירים בירושלים עם שיעור של 62% מכלל תושבי חלקה העליון של השכונה.

כאשר בודקים את ריכוזי הצעירים בגילאי 20-34, עולה כי האזורים המועדפים עליהם הם שכונותיה השונות של נחלאות, ומרכז העיר במשולש התחום על ידי הרחובות יפו-המלך ג'ורג'-אגרון, (בין 41% ל-53% מכלל תושבי האזור). אזורים אלו חוו עליה של 14% במספר המוחלט של הצעירים, בין השנים 2011 ל-2015 מ-3,554 ל-4,050. ברחביה שיעור הצעירים מכלל תושביה הבוגרים של השכונה עומד על 43%. השכונה פופולרית בקרב סטודנטים הלומדים בעיר, אך גם עבור זוגות צעירים חרדים ממוצא אמריקני. שיעור הגידול הגבוה ביותר נרשם בחלקה הצפוני של השכונה הסמוכה לשכונת שערי חסד החרדית ברובה. בקרב אוכלוסיית המשפחות הצעירות, שכונת נחלאות מובילה מבין השכונות הלא חרדיות עם כ-51% מקרב תושבי השכונה. עם זאת, אחוז הילדים בשכונה נמוך ביחס לשכונות אחרות כגון תלפיות, גילה, פסגת זאב, עיר גנים וניות, ונראה שהאחוז הגבוה נובע מריכוז של צעירים בגילאי 25-29 ללא ילדים ולאו דווקא ממשפחות צעירות. 

מתוך הנתונים שצוינו, עולה תמונה ברורה של השכונות נחלאות ומרכז העיר כאזור מגורים זמני לצעירים שלא הקימו עדיין משפחה. זאת לעומת ריכוזי הצעירים החרדיים המלמדים על השתקעות קבועה באזורים הנבחרים.


יום שישי, 13 באוקטובר 2017

חוזרים ללימודים

ליאור רגב

לאחר חופשת הקיץ הארוכה, ואחריה תקופת החגים, יותר מ- 2,272,000 תלמידים חוזרים ביום ראשון לספסל הלימודים וסוף סוף - לשגרה.

מערכת החינוך בישראל משקפת את פני החברה הישראלית, על הזרמים והקבוצות השונות המרכיבות אותה. במסמך "מערכת החינוך בישראל -- סוגיות מרכזיות שנדונו בוועדת החינוך, התרבות והספורט" של ה-מממ משנת 2013 מאת אתי ווייסבלאי, נכתב כי חוקי החינוך בישראל מכירים בשלושה סוגי מוסדות: חינוך רשמי, שאיליו שייכים מוסדות בבעלות המדינה בזרם הממלכתי, הממלכתי דתי ובשנים האחרונות גם הממלכתי חרדי; חינוך מוכר שאינו רשמי, אליו שייכים מוסדות שאינם בבעלות המדינה, בעיקר של רשתות החינוך החרדיות ומוסדות חרדיים אחרים; ומוסדות במעמד פטור, לרוב תלמודי תורה לבּנים.

לאחרונה פרסם משרד החינוך רשימה של כל מוסדות החינוך הנמצאים תחת פיקוחו (הרשימה מעודכנת לשנת 2015). בדיקה של שנת הייסוד של המוסדות בחינוך העברי ומספר התלמידים בהם חושפת כמה נקודות מעניינות.

בתי הספר הוותיקים ביותר הם אליאנס בחיפה, שלפי הרשומות קם בשנת 1860, ובתי הספר של בית ישראל (הכללי והדתי) בתל אביב שנוסדו ב 1870. סה"כ ברשימה מופיעים 84 בתי ספר שנוסדו לפני קום המדינה ובהם לומדים כ- 64,360 תלמידים. בקצה השני, מדי שנה נפתחים כמה עשרות בתי ספר חדשים. למשל, בשנת 2014 נוסדו 112 בתי ספר, ובשנה הקודמת לה 118.

בעשורים האחרונים ניתן לזהות מגמה של גידול בפתיחת מוסדות חינוך חרדים. הצורך בפתיחת המוסדות נגזר מריבוי טבעי גבוה במגזר החרדי, שמוביל לגידול במספר הילדים בכל שנתון. אחוז בתי הספר החרדים שנוסדו מאז שנת 1990, מכלל בתי הספר בזרם החרדי, עומד על 91% בישראל (ללא ירושלים), ו-86% בירושלים. בשנים אלו חל גידול משמעותי ברשתות החינוך העצמאיות והכרה של המדינה בהן, ושינוים אלו הותירו את חותמם על המערכת.

בחינוך הממלכתי, אחוז בתי ספר החדשים קטן יותר, ומצאי בתי הספר מתבסס יותר על מוסדות ותיקים. 45% מכלל בתי הספר הממלכתיים בישראל נוסדו לפני 1970, וכך גם 38% מבתי הספר הללו בירושלים. בהשוואה לישראל, יותר בתי ספר בזרמים הממלכתיים בירושלים נוסדו בין השנים 1970 ל- 1990: 27% בממלכתי, ו- 25% בממלכתי דתי בירושלים לעומת 20% ו- 21% בהתאמה בישראל. נתונים אלו נמצאים במתאם עם הקמת השכונות החדשות והתרחבות העיר לאחר מלחמת ששת הימים.



מקורות: וויסבלאי, אתי (2013) מערכת החינוך בישראל. ממ"מ, הכנסת - ירושלים

יום שני, 2 באוקטובר 2017

נסיעה טובה

ליאור רגב

התנועה על הכבישים בישראל היא הצפופה ביותר לק"מ כביש מבין כל מדינות ה-OECD. תושבי ומבקרי הערים הגדולות בישראל מרגישים את הצפיפות הזו היטב: מדי בוקר משתרכים טורים ארוכים של מכוניות בכניסה לכל צומת ומחלף עירוני. בשנים האחרונות מתחזקת ההבנה בקרב גורמי המקצוע שתחבורה ציבורית (תח"צ) היא הפתרון המתאים ביותר לתחבורה בערים. הממשלה משקיעה בנושא רבות בשנים האחרונות. האם התוצאות של השקעה זו ניכרות בהתנהגות תושבי הערים?
מתוצאות הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה, לממוצע השנים 2014-15, ש-66% מתושבי ישראל מעל גיל 20 דיווחו שדרך ההגעה המרכזית שלהם למקום העבודה הייתה רכב פרטי, אופנוע או הסעה מאורגנת של מקום העבודה. כ- 20% נסעו באמצעות רכבת או אוטובוס וכ- 10% רכבו על אופניים או הלכו ברגל לעבודה (היתר עבדו מהבית או שלא ידועה צורת ההגעה).
מעניין לראות את ההבדלים בין ירושלים לתל אביב בהקשר זה: בעוד שאחוז ההגעה לעבודה ברכב או בהסעה דומה (50% ו- 51% בהתאמה), הנסיעה בתח"צ יותר שכיחה בירושלים: 33% מתושביה השתמשו ברכבת או אוטובוס לעומת 26% בלבד בקרב תושבי תל אביב. האחרונים נוטים יותר לרכב על אופניים או ללכת ברגל, כ-17% מהם הגיעו כך למקום העבודה.
ההבדלים קשורים כפי הנראה לטופוגרפיה הנוחה יותר של תל אביב, ולריכוז מקומות העבודה במרחק רכיבה קצר. מנגד, מבנה העיר ההררי והמבוזר של ירושלים, והריחוק של מוקדי התעסוקה משכונות המגורים יכול להסביר את ההעדפה לתח"צ. כנראה שגם לשיעור הנמוך של בעלות רכב בקרב האוכלוסייה החרדית השפעה על נתונים אלו.
למעשה, אחוז השימוש בתחבורה ציבורית בעיר גבוה יותר מכל יתר הערים הגדולות בישראל. בעוד שביתר הערים הוא עומד על שיעור שבין 22% (בבאר שבע) ל- 29% (בנתניה), ירושלים היא העיר היחידה שבה השיעור גבוה מ-30%.
גם תדירות השימוש בתחבורה ציבורית בירושלים גבוהה יותר. בשנת 2015, כ- 19% מתושבי ישראל דיווחו על נסיעה באוטובוס באופן יומיומי. כלומר, האוטובוס שימש להם כלי תחבורה עיקרי. השיעור בערים הגדולות גבוה יותר בהשוואה לפרברים: בחיפה, השיעור עמד על 26%, בראשון לציון 25%, בתל אביב 23%, ובירושלים 32%.