יום ראשון, 31 באוגוסט 2014

מטרופולין ירושלים

יאיר אסף-שפירא

מטרופולין מוגדרת כתחום עירוני הכולל עיר ראשית, המהווה את גלעין המטרופולין, וישובים נוספים המקיימים איתה זיקות ברמות ובאופנים שונים. ככלל, בין הישובים השייכים למטרופולין לבין העיר הראשית ישנה תנועה - לצרכי עבודה, לימודים, תרבות, קניות, "סידורים" וכולי. עוצמת הקשר עם העיר הראשית היא שמגדירה האם ישוב כלשהו הנו חלק מהמטרופולין או לא, כאשר הקריטריון הבסיסי שנקבע הוא ש-20% מכלל המועסקים המתגוררים ביישוב, עובדים במרכזי התעסוקה שבמטרופולין. לאחרונה פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את ההגדרות החדשות למטרופולינים, כאשר נכללה בהגדרות אלו, לראשונה, גם מטרופולין ירושלים. בנוסף נכללו המטרופולינים: תל-אביב, חיפה ובאר-שבע. ההגדרות מתבססות על שיעור המועסקים בכל ישוב, העובדים במרכזי התעסוקה העיקריים במטרופולין. כ-75% מאוכלוסיית ישראל מתגוררת במרחבים המטרופוליניים הללו.
מטרופולין ירושלים, כפי שהוגדר, משתרע מבית-שמש במערב ועד הישוב מצפה יריחו במזרח, ומהיישובים עפרה וכוכב השחר בצפון, ועד לגוש עציון בדרום. בסך-הכל מונה המטרופולין 86 ישובים, ואוכלוסייתה עומדת על 1,164,000 תושבים (בסוף שנת 2013). מטרופולין ירושלים היא השנייה בגודלה, לאחר מטרופולין תל-אביב, המונה 3,642,000 תושבים. מטרופולינים חיפה ובאר שבע מונות 891,100, ו-354,900 תושבים, בהתאמה.
מבחינת היחס בין היקף אוכלוסיית הגלעין - העיר הראשית - לבין היקף האוכלוסייה בכלל המטרופולין (משקלה של העיר הראשית במטרופולין), ניתן ללמוד על אופיה של המטרופולין - הן מבחינה מרחבית - עד כמה היא מפוזרת או מכונסת, והן מבחינה כלכלית - מה משקלו של העורף המטרופוליני, ומה הפוטנציאל שלו לתרום לשגשוגה של העיר הראשית. 
יחס זה שונה מאוד בין המטרופולינים בישראל. בעוד שבתל-אביב מהווה אוכלוסיית העיר תל-אביב - יפו רק 11% מכלל המטרופולין, הרי שבירושלים מהווה אוכלוסיית העיר 71% מכלל המטרופולין. במטרופולינים חיפה ובאר שבע עומד משקלו שלן הגלעין בכלל המטרופולין על 31%, ו-56% בהתאמה. יוצא אפוא שבתל אביב משקל הגלעין במטרופולין הוא הנמוך ביותר - נתון המביע את המספר הגדול של תושבים המקיימים זיקות עם העיר, וקשור לשגשוגה הכלכלי והתרבותי של תל אביב - יפו. בירושלים השיעור הוא הגבוה ביותר, דבר המבטא את משקלו הקטן של העורף המטרופוליני, ומצביע על כך שירושלים מספקת שירותים ותעסוקה בעיקר לתושביה.

יום רביעי, 13 באוגוסט 2014

התושבים הפלסטינים בירושלים

 ליאור להרס

אירועי השבועות האחרונים במזרח ירושלים חשפו שוב את המציאות המורכבת והנפיצה הנוגעת למערכת היחסים בין יהודים וערבים בעיר ואת המתיחות בין מערב העיר ומזרחה. על רקע זה יש מקום להכיר את הנתונים הנוגעים לתושבים הפלסטינים בירושלים ולתמונת המצב הקיימת במזרח ירושלים.

על פי נתוני הלמ"ס בסוף שנת 2012 מנתה האוכלוסייה הפלסטינית בירושלים 300,200 תושבים המהווים 37% מתושבי ירושלים כולה (815,300 תושבים). חלקה של אוכלוסייה זו בעיר גדל מ-26% בשנת 1967, 28% בשנת 1980, ו-32% בשנת 2000. הרוב הגדול של האוכלוסייה הוא מוסלמי (96%) ומיעוטה (כ-4%) נוצרי. במזרח ירושלים – כלומר בשטח שסופח לעיר לאחר יוני 1967 – מתגוררים 297,900 תושבים פלסטינים המהווים 99% מכלל האוכלוסייה הפלסטינית בעיר ו- 60% מכלל התושבים במזרח ירושלים. כמו כן מתגוררים במזרח ירושלים 199,650 תושבים יהודים המהווים 40% מהתושבים בשטח זה. השכונות הערביות הגדולות ביותר במזרח ירושלים הן בית חנינא (34,800 תושבים), הרובע המוסלמי (29,100 תושבים) ראס אל-עמוד (24,100), א-טור (23,600), שועפאט (22,800), ג'בל מוכבר (21,900) וסילואן (19,100). 

התושבים הפלסטינים במזרח ירושלים נמצאים במעמד משפטי של תושב ישראל והם זכאים לביטוח לאומי וביטוח בריאות ממלכתי ולתנועה חופשית ברחבי ישראל. יחד עם זאת הם אינם אזרחים ולכן אין להם זכות להשתתף בבחירות לכנסת והם אינם נושאים דרכון ישראלי. כמו כן הם בעלי זיקה לרשות הפלסטינית – הם זכאים להשתתף בבחירות לפרלמנט הפלסטיני ובבתי הספר שלהם לומדים על פי תוכנית הלימודים הפלסטינית. 

האוכלוסייה הפלסטינית בירושלים מתאפיינת במבנה גילים צעיר, והגיל החציוני הוא 20.2 (לעומת 25.9 בקרב היהודים). שיעור הפריון הכולל (Total fertility rate) בקרב הנשים הפלסטיניות הוא 3.6 ילדים. בשנים האחרונות שיעור זה נמצא במגמת ירידה כאשר בשנת 2006 הוא עמד על 4.1. מעניין לציין כי שיעור הפריון הכולל בקרב הנשים היהודיות בירושלים (4.3) גבוה יותר, וזאת על רקע שיעור הפריון הכולל הגבוה בקרב הנשים החרדיות. 

שיעורי העוני בחברה הפלסטינית בירושלים גבוהים מאוד - 77% מהמשפחות נמצאות מתחת לקו העוני. זאת לעומת 21% מהמשפחות היהודיות בעיר. שיעור ההשתתפות של הפלסטינים בירושלים בכוח העבודה עומד על 67% בקרב הגברים, ועל 14% בקרב הנשים (זאת לעומת 52% ו-59% בקרב היהודים, בהתאמה). ענפי הכלכלה העיקריים בהם מועסקים הפלסטינים הם מסחר סטונאי, קמעונאי ותיקונים (21%), בינוי (13%), שירותי אירוח ואוכל (11%) וחינוך (11%).


יום רביעי, 30 ביולי 2014

ארנונה במרכז

דפנה שמר

נתוני גביית הארנונה בירושלים התפרסמו במסגרת השנתון הסטטיסטי לירושלים 2014, וזוהי הזדמנות לבחון מאילו אזורים בעיר מגיעות עיקר הכנסות העירייה מהארנונה שאינה למגורים. נכון לשנת 2011 מהווה הארנונה למגורים ולא למגורים 81% מכלל ההכנסות העצמיות של עיריית ירושלים ו 57% מכלל ההכנסות של עיריית ירושלים. הארנונה לא למגורים מהווה קרוב למחצית מכלל ההכנסות מארנונה.
מהנתונים עולה שיותר מעשירית מהכנסות העירייה מארנונה לא למגורים מגיעות מנכסים שאינם למגורים במרכז העיר. כ-20% מהכנסות העירייה מארנונה מגיעות ממרכזי העסקים הראשיים (העיר העתיקה, מרכז העיר הכללי ואזור רוממה), ואחוז דומה התקבל גם מאזורי המסחר, התעסוקה והתעשייה של ירושלים (תלפיות, גבעת שאול והר חוצבים).
ניתן לבחון את "רווחיותו" של אזור מבחינת גביית הארנונה לא למגורים, על ידי בחינת הגבייה מאזור זה, ביחס לשטח הבנוי של האזור. המפה המצורפת מדגימה כיצד מתפרס סכום הגבייה של ארנונה לא למגורים על שטחו הבנוי של כל תת רובע בירושלים. חשוב לציין כי הארנונה למשרדים, שירותים ומסחר הינה גבוהה יותר מזו המיועדת למגורים. כך באזור המוגדר כאזור א' תעריף הארנונה בדירת מגורים עד 120 מ"ר הוא 86 ₪ למ"ר, בעוד שהתעריף למסחר עד 150 מ"ר הוא 327 ₪  למ"ר.
מניתוח של גביית ארנונה ביחס לשטח בנוי של שכונות עולה שהתשלום על מיסים (לא למגורים) לדונם במרכז העיר, הוא כ-137,000 ₪ לדונם בשנה. לשם השוואה הארנונה לא למגורים במרכז העיר גבוהה פי 1.7 מהרובע הנוצרי (כ 80,000 ₪ לדונם לשנה), ופי 3 מאזור התעשייה תלפיות (כ-47,000 ₪ לדונם). במפה המצורפת ניתן לראות את האינטנסיביות של השימושים שאינם למגורים ביניהם: המסחר, השירותים והתעשייה המרוכזים בלב העיר, בעוד שבשכונות הפריפריאליות בירושלים ישנם שטחים מעטים המניבים הכנסות משימושים לא למגורים. בהקשר זה יוצאי דופן הם אזור התעשייה תלפיות, האזור שבו נמצא קניון מלחה והגן הטכנולוגי והאזור של עין כרם, הכולל בתוכו את הדסה עין כרם.
בבחינת נתונים משנים קודמות ניתן לציין שמעמדו של מרכז העיר נותר יציב יחסית, דבר הבא לידי ביטוי בירידה של 7% בסכום לגביית ארנונה לא למגורים ב-30 השנים האחרונות, זאת למרות שינויים בדפוס הגיאוגרפי של צריכה, דוגמת פתיחת קניון מלחה בתחילת שנות ה-90 ולמרות המצב הביטחוני שהשפיע רבות על מרכז העיר.

חיוב ארנונה לא-למגורים, לדונם בנוי, לפי תת-רובע, 2013




יום שני, 14 ביולי 2014

בין תל אביב לירושלים - גלריות לאמנות עכשווית

רות אברהם

מדי שנתיים מתפרסמים במרכז למידע ומחקרי תרבות 'פילת' נתונים אודות העשייה, התקצוב וכמות המבקרים במוזיאונים וגלריות הנתמכים על ידי משרד התרבות. בשנת 2010 נתמכו על ידי משרד התרבות 41 גלריות לאמנות בכל רחבי הארץ. כשליש מהן ממוקמות בירושלים ותל אביב. כמות הגלריות הנתמכות בתל אביב עומדת על 8 (20%), לעומת 6 (15%) גלריות בירושלים. 
מנתוני פילת, מצטייר כי נכון ל- 2010 תל אביב הובילה בכמות הגלריות הנתמכות (6 לעומת 8) ובכמות המבקרים (כ- 115 אלף לעומת כ- 100 אלף). עם זאת, בירושלים נרשם שטח תצוגה גדול יותר (960 מ"ר לעומת 866 מ"ר) וכמות גדולה יותר של תערוכות (69 לעומת 65). בנוסף, בירושלים רמת תצוגה ותפיסה אמנותית איכותית יותר (3.6 לעומת 3.1 מתוך 4). דירוג זה מבוסס על חדשנות התערוכה והתפיסה האוצרותית כפי שהיא נקבעת על ידי ועדת איכות במדור לאמנות פלסטית במשרד התרבות. הפער המשמעותי הוא בכמות הפעילויות שהתקיימו בגלריות השונות והוא נובע מריבוי הפעילות בתחום ההדפס המתקיימת בסדנת ההדפס בירושלים (187 פעילויות).

בעוד שכמות גדולה מהמוזיאונים נתמכים על ידי משרד התרבות, קיימות גלריות פרטיות רבות המהוות חלק בלתי נפרד מעולם האמנות העכשווית בישראל. גלריות אלו מרכיבות תשתית מגוונת לעשייה תרבותית בירושלים ובתל אביב. עיקר הגלריות ממוקמות בתל אביב. 
לרגל שנת האמנות בתל אביב (2012) יצרה 'מנהלת עיר עולם' של עיריית תל אביב רשימה של 110 חללי תצוגה הקיימים בעיר. בירושלים לא חוברה עד כה רשימה דומה. על מנת לקבל תמונה בהירה של כמות הגלריות העוסקות באמנות עכשווית בתל אביב וירושלים ניתן להתבונן באירועי פתיחת עונת התערוכות 2013 בשתי הערים. האירוע הירושלמי 'מנופים' התפרס על פני 22 גלריות של אמנות עכשווית המהוות את רב הגלריות הפועלות בעיר בתחום זה. באירוע 'אוהבים אמנות' שהתקיים במקביל בתל אביב השתתפו 38 גלריות. 30 גלריות אחרות ביניהן מהחשובות בעיר בחרו להחרים את האירוע במסגרת מאבקן להפחתת מסי הארנונה לגלריות.
אף על פי שנדמה כי ההשקעה הממשלתית בגלריות בתל אביב וירושלים דומה, קיימת בתל אביב תשתית רחבה ומגוונת יותר לתצוגה ושיח אודות אמנות עכשווית. תשתית זו מתפרסת במרחב בדמותן של גלריות עצמאיות שברובן נתמכות על ידי משקיעים חיצוניים, אספני אמנות וקבוצות יוצרות. כמות הגלריות וחללי התצוגה בירושלים בה ממוקמים 9 בתי ספר לתחומי אמנות שונים, יותר מכל עיר אחרת בישראל, מהווה כחמישית בלבד מכמות הגלריות בתל אביב. 

מקור: הדו"ח שנתי לשנת  2010 על פעילות מוזיאונים, המרכז למידע ומחקר של תרבות בפילת

יום שני, 7 ביולי 2014

המפתח בזכאות לבגרות הוא בהבנת השלם

יועד שחר

כמדי שנה מתפרסמים על ידי משרד החינוך נתונים אודות הזכאים לבגרות מקרב התלמידים הלומדים בי"ב, לפי יישובים. לפי נתונים אלו ירד שיעור הזכאים לבגרות בירושלים מ-51% בשנת תשס"ח, ל-46% בשנת תש"ע ול-43% בשנת תשע"ב. יחד עם זאת, יש הטוענים שהנתונים הללו אינם מתארים תמונה מציאותית של המגמה המושפעת מהמדיניות בתחום הבגרויות. 

עיריית ירושלים מפרסמת בכל שנה נתונים המבוססים על אלו של משרד החינוך אך הראשונה עורכת אותם לפי פילוח מגזרי. מנתונים אלו עולה שאחוז הזכאים לבגרות מקרב תלמידי כיתות י"ב הלומדים בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי, עולה בהדרגה בשנים האחרונות. מ-63% בשנת תש"ע ל-68% בשנת תשע"א ועד ל-72% בשנת תשע"ב. 
במקביל מתקיימת מגמה של מעבר של בתי ספר מהחינוך העצמאי (החינוך החרדי) ומהחינוך הערבי לתכנית לימודים לבגרות ישראלית. כלומר יותר תלמידים ניגשים לבגרות במגזרים אלו ומכאן שניתן היה להסיק שיותר תלמידים אף יהיו זכאים לה. אולם, פה קבור הכלב בהבנת הפער בין הנתונים המתפרסמים על ידי משרד החינוך לבין אלו שמפרסמת עיריית ירושלים. 

כאמור, הזכאים לבגרות מחושבים מתוך סך התלמידים הלומדים בכיתות י"ב. אולם, התלמידים הלומדים בכיתות י"ב הנמנים הם רק התלמידים בבתי ספר שמאפשרים לתלמידיהם לגשת לבחינת הבגרות במסגרתם. מכאן, עולות שתי בעיות שונות לשיטת חישוב השלם. ראשית, אם היינו מחשבים את הזכאים לבגרות תשע"ב מקרב תלמידי כיתות י"ב (גם בבתי ספר שאינם מגישים כלל לבגרות), השלם שמתוכו מחושב אחוז הזכאים היה גדל ולכן אחוז הזכאים היה קטן עוד יותר מ-43. שנית, מכיוון שלפי שיטת חישוב השלם הנוכחית מתקבל שככל שגדלה המגמה של מעבר של בתי ספר חרדים וערבים לתכנית לבגרות ישראלית, נכנסים כל תלמידיהם תחת השלם, על אף שבשנים הראשונות רק בודדים מתלמידיהם ניגשים בפועל לבגרות. כלומר, ככל שבתי ספר עוברים לתכנית הם מורידים את אחוז הזכאות לבגרות הכולל בעיר. 

מהי, אם כך, הדרך הנכונה לחישוב הזכאות לבגרות? שאלה זו תלויה במטרה שלשמה מתבצעת המדידה. מטרה אחת היא מדידת הזכאות כאינדיקציה לכושר ההשתכרות העתידי של התלמידים. למדידת מטרה זו כדאי להכיל תחת השלם את כלל התלמידים הלומדים בכיתות י"ב בעיר ומכאן שאחוז הזכאים בשנת תשע"ב נמוך מ-43%. 

מטרה אחרת היא קבלת אינדיקציה לאיכותם של מוסדות החינוך בעיר. אחוז זכאות גבוה מעיד על מערכת חינוך משובחת בהישגיה שמהווה לעיתים קריטריון עבור הורים שחושבים להגר לעיר. למדידת מטרה זו כדאי למדוד את אחוז הזכאים לבגרות מתוך התלמידים הלומדים בבתי הספר שקיבלו את הבגרות כמדד לאיכות ההשכלה במוסד. יחד עם זאת, מדידה כזו אינה פותרת את המלכוד המתקבל במעבר של בתי ספר חרדים וערבים לתכנית הבגרות. אלו, לפחות בטווח הקצר, מורידים את אחוז הזכאות לבגרות בעיר. מכאן, שטוב עושה עיריית ירושלים כשמחשבת את אחוז הזכאות לבגרות בפילוח מגזרי ומקנה תמונה מורכבת יותר למגמות המתקיימות בעיר ביחס לתחום זה.