תאונות דרכים של מבקרים בירושלים

יחס מועסקים:תושבים

יאיר אסף-שפירא

מכון ירושלים למחקרי מדיניות   www.jerusaleminstitute.org.il

בשנת 2015 עבדו בירושלים 321,000 איש ואשה. למרות שירושלים היא העיר הגדולה במדינה מבחינת מספר התושבים, מספר המועסקים בה היה נמוך ממספר המועסקים בתל-אביב – יפו, שעמד באותה שנה על 406,700. בחיפה הועסקו 176,600, והמספר הכולל של המועסקים בישראל היה 3,643,800.

מועסקים העובדים בעיר יוצרים כוח כלכלי עבור העיר – מקומות העבודה משלמים ארנונה גבוהה יחסית, המועסקים עצמם צורכים שירותים, כגון תרבות, מסחר ואפילו חנייה, מוציאים בעיר כסף, ובכך יוצרים למעשה תעסוקה נוספת. גם בנייתם של המבנים המאכלסים את מקומות העבודה מלווה בהיטלים המכניסים כסף לקופת העיר.

האם ניתן לומר, אפוא, כי הכוח הכלכלי אותו מכניסים המועסקים לירושלים נמוך מזה שמכניסים המועסקים בתל-אביב – יפו וגבוה מזה שבחיפה? לא בהכרח – מפני שמספר התושבים המתגוררים בירושלים גבוה פי שניים מהמספר בתל אביב, ופי שלושה מהמספר בחיפה, כלומר שהכוח הכלכלי המגיע ממקומות העבודה, נועד לאספקת שירותים למספר גדול הרבה יותר של תושבים. על-מנת לנסות לבחון את הכוח הכלכלי המגיע לעיר ממקומות העבודה, ביחס לגודל האוכלוסייה, חישבנו את היחס בין המועסקים העובדים בעיר (לא כולם בהכרח מתגוררים בה) לבין תושבי העיר.

היחס מועסקים:תושבים בירושלים עומד על 374 מועסקים העובדים בעיר, לכל 1,000 תושבים המתגוררים בה. היחס נמוך משמעותית מזה שבתל-אביב – יפו (947) ובחיפה (635) המהוות אבן שואבת למועסקים מאזור מטרופוליני גדול וצפוף. מבין הערים הגדולות הנוספות, היחס בירושלים גבוה מזה שבראשון לציון (362) ובאשדוד (333), אך נמוך מזה שבפתח תקווה (522), בבאר-שבע (445), ובנתניה (405).

בירושלים נובע היחס הנמוך מקבוצות אוכלוסייה המשתתפות בכוח העבודה בשיעורים נמוכים יחסית, ממיעוט יחסי של מקומות עבודה בעיר, ומקושי למשוך מועסקים לעבוד בה. עם זאת, ניכר שמאז שנת 2010 ישנה עלייה ביחס מועסקים:תושבים בירושלים. היחס, שבשנים 1995, 2000, ו-2005 עמד על 332, 329, ו-331 בהתאמה, עלה ל-343 בשנת 2010, וכאמור, ל-374 בשנת 2015. כידוע, היקף האוכלוסייה בירושלים לא יורד, והיחס עולה הודות לפיתוח מקומות עבודה בקצב העולה על קצב גידול האוכלוסייה.

בית עם גינה או דירת גג?

יאיר אסף-שפירא

מכון ירושלים למחקרי מדיניות  http://jerusaleminstitute.org.il

לפי נתוני הבנק העולמי, הצפיפות בישראל היא מהגבוהות במדינות העולם (387 תושבים בממוצע לקילומטר רבוע). בנוסף, אנו חיים באחת המדינות המעוירות בעולם, כאשר 91% מהאוכלוסייה מתגורר ביישובים עירוניים. 

ניתן היה לצפות, אפוא, שהבנייה בישראל תתאפיין בצפיפות גבוהה ובבנייה בקומות, על-מנת לחסוך בשטח. נתוני התחלות הבנייה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים כי הדברים אינם בהכרח כך. עד השנים 2009-10 רוב יחידות הדיור בישראל נבנו בבניינים נמוכים בני 1-4 קומות (52% בשנים 2009-10). מתוך הבנייה הנמוכה, רובן הגדול של יחידות הדיור איננו בבינוי של 3-4 קומות, אלא דווקא של 1-2 קומות, כלומר בתים צמודי קרקע, המהווים כ-80% מהבנייה הנמוכה בישראל. 

החדשות הטובות הן שהיקף הבנייה הנמוכה (1-4 קומות) נמצא בירידה, ובשנים 2014-15 היקפה הוא רק 38% מיחידות הדיור בישראל, לעומת 20% בבניינים בני 5-8 קומות, ו-42% בבניינים בני 9 קומות ומעלה. בשנים 2014-15 עבר לראשונה שיעור הבנייה הגבוהה (9 קומות ומעלה) את הנמוכה (1-4 קומות). עם זאת, כאמור, מתוך הבנייה הנמוכה, עדיין מהווים צמודי הקרקע (1-2 קומות) את הרוב הגדול (כ-80%), ושיעור זה יציב. 31% מיחידות הדיור שנבנו בישראל בשנים 2014-15 היו בצמודי קרקע.

ומה קורה במרכזים המטרופוליניים? ניכר שהמגמה דומה – עלייה בשיעורן של יחידות הדיור בבנייה גבוהה, וירידה בבנייה הנמוכה. בירושלים שיעור הבנייה הנמוכה (1-4 קומות) עמד בשנים 2014-15 על 26%, והבנייה הגבוהה (9 קומות ומעלה) על 47%. בירושלים עברה הבנייה הגבוהה את הנמוכה לראשונה בשנים 2008-09, כלומר שירושלים מקדימה בכ-6 שנים את ישראל. ליבת מטרופולין תל אביב – בעיר תל אביב - יפו והערים הנושקות לה -- מקדימה את ירושלים, ובה עברה הבנייה הגבוהה את הנמוכה כבר בשנים 2003-04, כלומר חמש שנים לפני ירושלים, ו-11 שנים לפני ישראל.

אפילו בערים המטרופוליניות – ירושלים וליבת מטרופולין תל אביב – מהווה הבנייה בצמודי קרקע אחוז גבוה מהבנייה הנמוכה. בירושלים היוו יחידות הדיור בצמודי קרקע 40% מכלל הבנייה הנמוכה בשנים 2014-15 (ו-11% מכלל הבנייה), ובליבת מטרופולין תל אביב הן היוו 54% מכלל הבנייה הנמוכה (ו-7%  מכלל הבנייה). ניתן להניח כי הדרישה לבנייה פרברית צמודת קרקע קיימת גם בערים, ואולי קיימת גם מחשבה שכך ניתן למשוך לעיר אוכלוסייה "טובה", אך לא בטוח שזה טיפוס הבנייה המתאים למדינה צפופה כמו שלנו.

זה בא והולך לו

יאיר אסף-שפירא

מכון ירושלים למחקרי מדיניות   www.jerusaleminstitute.org.il

בשנת 2014 עברו 10,350 אנשים מישובים אחרים בישראל אל ירושלים. באותה שנה עזבו את העיר 17,090 איש ואישה. ירושלים היא העיר המאוכלסת ביותר בישראל, אך גם בהיקף הנכנסים וגם בהיקף היוצאים היא שנייה לתל אביב, אליה עברו 20,520 לעומת 21,450 שעזבו אותה. המשמעות היא ש-4.8% מאוכלוסייתה של תל אביב בסוף שנת 2014 הם מהגרים חדשים אל העיר, ו-5.1% מתושבי העיר בתחילת השנה, עזבו אותה במהלכה. בירושלים עומדים האחוזים על 1.3% נכנסים, ועל 2.1% יוצאים. בחישוב המתייחס ליהודים בירושלים (שכן תנועות ההגירה של האוכלוסייה הערבית מועטות ועל-פי רוב אינן מדווחות) עומדים האחוזים על 1.9% ו-3.3%.

שיעורי נכנסים ועוזבים גבוהים מעידים על תחלופה גבוהה של האוכלוסייה בעיר. לעיתים הדבר נובע מהיותה של העיר במרכז המטרופולין או סמוכה אליו. כך למשל בגבעתיים עומד אחוז הנכנסים והעוזבים על 6.4% ו-6.5% בהתאמה, ובין הערים שגודלן מעל 20,000 תושבים בישראל, היא שנייה רק לאילת (6.8% ו-7.4%). גם בחיפה השיעורים גבוהים מאלו שבירושלים, והם עומדים על 2.8% ו-3.2%. ככל שהאחוזים גבוהים יותר, עוברת העיר חילוף אוכלוסייה מהיר יותר – בין אם כ-"תחנת מעבר" בה הנכנסים, למשל ללימודים גבוהים, עוזבים את העיר לאחר תקופת זמן, או במצב בו הנכנסים אל העיר תופסים את מקומן של אוכלוסיות אחרות העוזבות אותה. מצב אפשרי אחר הוא של איכלוס מסיבי של דירות חדשות, היוצר כניסה של מהגרים רבים, ללא יציאה בהיקף דומה.

מאזן ההגירה של הערים – מהגרים נכנסים פחות מהגרים עוזבים – מראה לנו האם מדובר בחילוף אוכלוסייה או באיכלוס של דירות חדשות. המאזן הגבוה ביותר ביחס לאוכלוסייה (בערים שגודלן מעל 20,000), נרשם בעיר יבנה, ועמד על 6.7% מאוכלוסיית העיר. שיעור זה מבטא את תוספת האוכלוסייה מהגירה, כאחוז מאוכלוסיית העיר. נתון זה חריג, ומיד אחריו נמצא את פרדס חנה, הוד השרון (1.8%), וקריית אונו (1.7%). יישובים אלו מתאפיינים בבנייה רבה, שבדרך כלל דומה בהיקפה (מספר הדירות) למאזן ההגירה.

מאזני הגירה שליליים גבוהים ביחס להיקף האוכלוסייה נמדדו במבשרת ציון (2.7%-) ובצפת (2.3%-). מאזן ההגירה בירושלים בשנת 2014 היה שלילי ועמד על 0.8%-. מאזני ההגירה של תל אביב ושל חיפה עמדו באותה שנה על 0.2%- ועל 0.4%- בהתאמה.

קח את המפתחות, הבעלות על שמי

ליאור רגב
מכון ירושלים לחקר ישראל  www.jiis.org.il

בחודש אוגוסט האחרון, לאחר שנים רבות של תכנון ועיכובים, החלו עבודות הקו הראשון (הקו האדום) של הרכבת הקלה במטרופולין תל אביב. עבודות התשתית המורכבות, המתבצעות בליבו של המטרופולין, העלו את חששם וחמתם של הסוחרים ובעלי העסקים מפני פגיעה בפרנסתם, והדרת רגליהם של הלקוחות. ניסיון הפעלת הרכבת הקלה בירושלים מלמד על חבלי הלידה הצפויים והקשיים בהקמת קו תחבורה בשטח בנוי המתפקד כמרכז עירוני.

מערכת התחבורה הציבורית העירונית, הגם שהשתפרה רבות בשנים האחרונות, אינה מפותחת כבערים מערב אירופאיות. הניידות המוגבלת, נוסף על העדר תחבורה ציבורית בשבתות מובילה רבים לרכוש רכב פרטי. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), בשנת 2014 היו רשומים בישראל למעלה מ- 2.1 מיליון רכבים. כ- 83% (קרוב ל- 1.8 מיליון) מתוכם רכבים פרטיים (כלי רכב שאינם ציבוריים או מסחריים), והיתר מוניות, משאיות, אוטובוסים, מיניבוסים ורכבים דו גלגליים.

בסיווג לפי יישובים, נראה שלמרות שמספר משקי הבית בירושלים גדול ב- 23 אלף ממספר משקי הבית בתל אביב (210 אלף ו- 186 אלף בהתאמה), מספר הרכבים הפרטיים הרשומים בירושלים נמוך בכ- 25% ממספר הרכבים בתל אביב (כ- 161 אלף בירושלים בהשוואה ל- 214 אלף בתל אביב).

ראשון לציון, כנראה בשל היותה עיר פרברית שרבים מתושביה עובדים במטרופולין, מחזיקה בשיא מספר הרכבים הפרטיים, עם ממוצע של 1.18 רכבים למשק בית. תל אביב אחריה עם 1.15 רכבים למשק בית וחיפה שלישית עם 0.93. ממוצע הרכבים למשק בית בירושלים עומד על 0.77 וגבוה מעט מישראל – 0.76.

ניתן לחשוב על כמה סיבות לכמות הרכבים העודפת בתל אביב: תושבי ירושלים עניים יותר באופן ממוצע, ולפיכך מסוגלים פחות לעמוד בהוצאות הרכב. בנוסף, תל אביב מהווה מרכז עסקים ופרופיל תושביה מורכב מיותר בעלי מקצועות חופשיים המוכנים ויכולים לשלם תמורת הניידות והחיסכון בזמן.

עם זאת, מדובר בהסבר חלקי; גודשי התנועה הם מנת חלקה של תל אביב כעיר הגלעין של המטרופולין באותה מידה שערי גלעין אחרות ברחבי העולם מתמודדות עם עומסי תנועה מתמשכים. כלומר, במידה שאתה גר בעיר הפנימית, לא בטוח שרכב יקל על הניידות שלך ברחבי העיר. בוודאי אם קו רכבת קלה הולך ונחפר בה; סיבה נוספת, אם כן, נעוצה בשיטת שיוך הרכבים לכתובת: הלמ"ס מסווגת את הרכבים על פי כתובתו של בעל הרכב. מסיבה זו, בתל אביב רכבים רבים אשר למעשה רשומים על שם חברות פרטיות הפעילות בעיר, נוסף על רכבים בבעלות המדינה וחברות ליסינג. לסיכום, באופן בלתי אמצעי, מספר הרכבים מצביע על הפעילות הכלכלית בעיר, ומהווה מדד נוסף לעוצמתה הכלכלית של עיר.

קילו אלכסנדר וכמה יונתן

דפנה שמר

בישראל ישנם 267 קיבוצים, מתוכם 243 שייכים לתנועה הקיבוצית,  18 קיבוצים הם של הקיבוץ הדתי, והשאר תחת ארגונים אחרים. בקיבוצים חיים נכון לשנת 2013  157,525 תושבים המהווים קרוב ל 2% מתושבי מדינת ישראל, בשנה האחרונה חל  גידול של 3% באוכלוסיית הקיבוצים (בישראל חל גידול של קרוב ל 2%). בקיבוץ הקטן ביותר – קיבוץ נערן (גם: נירן), חיים נכון לסוף שנת 2013  - 71 חברים, בקיבוץ הגדול ביותר – מעגן מיכאל, מתגוררים 1768 חברים. 

במטרופולין ירושלים ישנם 10 קיבוצים בהם גרים 6,167 חברים, המהווים 0.5% מאוכלוסיית המטרופולין. הקיבוץ הראשון שהוקם במטרופולין ירושלים הוא קריית ענבים בשנת 1920. מחצית מתוך קיבוצי המטרופולין הם קיבוצים במודל השיתופי.

לפי סקר שנערך באוניברסיטת חיפה, 29% מהקיבוצים הם שיתופיים – ישובים שבהם בעלות הקניין היא בידי הכלל, וישנו שיווין ושיתוף ביצור, בצריכה ובחינוך. 71% הינם קיבוצים מתחדשים – קיבוצים שעברו הפרטה. 

לאורך השנים חלה ירידה בתמיכתם של חברי קיבוצים בהקמת שכונה קהילתית צמודה לקיבוץ: בשנת 2002 תמכו כשני שליש מהנשאלים בהקמת שכונה כזו, ואילו ב 2014 רק 42% תומכים ברעיון. בקיבוצים השיתופים 28% תומכים ברעיון ואילו בקיבוצים המתחדשים 48% תומכים בו.

אז כמה באמת שוקלים לעזוב את הקיבוץ? – רק 7% הצהירו שהם חושבים על כך לעיתים קרובות, ירידה מהסקר ב 2002 בו 18% הצהירו שהם חושבים על כך לעיתים קרובות. 15% הצהירו שהם לפעמים חושבים על לעזוב ו 78% הצהירו שלעיתים רחוקות הם חושבים על לעזוב את הקיבוץ (לעומת 53% בשנת 2002).

הקיבוצניקים חושבים שמקום המגורים שלהם הוא טוב – 64% מהם השיבו כך, 29% נוספים חושבים שהקיבוץ הוא מקום טוב מאוד לחיות בו ו 7% חושבים שהקיבוץ הוא מקום לא טוב לחיות בו. בקיבוצים השיתופיים רק 3% חושבים שהקיבוץ הוא לא מקום טוב לחיות בו. מ 2002 חלה עלייה באחוז המשיבים שחושבים שהקיבוץ הוא מקום טוב מאוד לחיות בו.

בשנים האחרונות חלה עלייה באחוז הקיבוצניקים שחושבים שקליטת בני קיבוץ תזיק להמשך קיומו של הקיבוץ: מ 19% בשנת 2009 ל 28% השנה (2014). לעומתם 57% חושבים שקליטת בני קיבוץ תועיל לקיבוץ. בקיבוצים השיתופיים 53% חושבים שקליטת בני קיבוץ תזיק ואילו בקיבוצים המתחדשים 18% חושבים שהיא תזיק.

מקור הנתונים:

מיכל פלגי ואליאט אורחן, סקר דעת קהל בקיבוצים בשנת 2014, המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי, אוניברסיטת חיפה.

מטרופולין ירושלים

יאיר אסף-שפירא

מטרופולין מוגדרת כתחום עירוני הכולל עיר ראשית, המהווה את גלעין המטרופולין, וישובים נוספים המקיימים איתה זיקות ברמות ובאופנים שונים. ככלל, בין הישובים השייכים למטרופולין לבין העיר הראשית ישנה תנועה - לצרכי עבודה, לימודים, תרבות, קניות, "סידורים" וכולי. עוצמת הקשר עם העיר הראשית היא שמגדירה האם ישוב כלשהו הנו חלק מהמטרופולין או לא, כאשר הקריטריון הבסיסי שנקבע הוא ש-20% מכלל המועסקים המתגוררים ביישוב, עובדים במרכזי התעסוקה שבמטרופולין. לאחרונה פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את ההגדרות החדשות למטרופולינים, כאשר נכללה בהגדרות אלו, לראשונה, גם מטרופולין ירושלים. בנוסף נכללו המטרופולינים: תל-אביב, חיפה ובאר-שבע. ההגדרות מתבססות על שיעור המועסקים בכל ישוב, העובדים במרכזי התעסוקה העיקריים במטרופולין. כ-75% מאוכלוסיית ישראל מתגוררת במרחבים המטרופוליניים הללו.

מטרופולין ירושלים, כפי שהוגדר, משתרע מבית-שמש במערב ועד הישוב מצפה יריחו במזרח, ומהיישובים עפרה וכוכב השחר בצפון, ועד לגוש עציון בדרום. בסך-הכל מונה המטרופולין 86 ישובים, ואוכלוסייתה עומדת על 1,164,000 תושבים (בסוף שנת 2013). מטרופולין ירושלים היא השנייה בגודלה, לאחר מטרופולין תל-אביב, המונה 3,642,000 תושבים. מטרופולינים חיפה ובאר שבע מונות 891,100, ו-354,900 תושבים, בהתאמה.

מבחינת היחס בין היקף אוכלוסיית הגלעין - העיר הראשית - לבין היקף האוכלוסייה בכלל המטרופולין (משקלה של העיר הראשית במטרופולין), ניתן ללמוד על אופיה של המטרופולין - הן מבחינה מרחבית - עד כמה היא מפוזרת או מכונסת, והן מבחינה כלכלית - מה משקלו של העורף המטרופוליני, ומה הפוטנציאל שלו לתרום לשגשוגה של העיר הראשית. 

יחס זה שונה מאוד בין המטרופולינים בישראל. בעוד שבתל-אביב מהווה אוכלוסיית העיר תל-אביב - יפו רק 11% מכלל המטרופולין, הרי שבירושלים מהווה אוכלוסיית העיר 71% מכלל המטרופולין. במטרופולינים חיפה ובאר שבע עומד משקלו שלן הגלעין בכלל המטרופולין על 31%, ו-56% בהתאמה. יוצא אפוא שבתל אביב משקל הגלעין במטרופולין הוא הנמוך ביותר - נתון המביע את המספר הגדול של תושבים המקיימים זיקות עם העיר, וקשור לשגשוגה הכלכלי והתרבותי של תל אביב - יפו. בירושלים השיעור הוא הגבוה ביותר, דבר המבטא את משקלו הקטן של העורף המטרופוליני, ומצביע על כך שירושלים מספקת שירותים ותעסוקה בעיקר לתושביה.

מקור הנתונים: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

אל העיר

יאיר אסף-שפירא 

אחד המאפיינים העיקריים של עיר מרכזית היא כוח המשיכה שלה, או מספר האנשים שאינם תושביה, המגיעים אליה. לרוב אנו מודדים את כושר המשיכה על-ידי מספר המועסקים הנכנסים לעיר לצורך עבודה בה - אלו הם היוממים המאפיינים כל עיר מטרופולינית. אך אנשים נכנסים אל העיר המרכזית למגוון מטרות, וביניהן לימודים, תרבות, "סידורים" ועוד. מסתבר כי יוממי התעסוקה כפי הנראה אינם מהווים רוב בקרב הנכנסים לירושלים. למסקנה זו ניתן להגיע על-ידי בדיקת מספר המכוניות הנכנסות לעיר. 

69 אלף מהמועסקים בירושלים בשנים 2009/10 לא היו תושבי העיר, כלומר נכנסו אליה לצורך תעסוקה. אך לפי ספירות תנועה מתברר כי מספר המכוניות שנכנסו לעיר מדי יום היה גבוה בהרבה, ועמד בשנת 2011 על 140 אלף מכוניות מדי יום בימים א'-ה', ומובן שבחלק גדול מהמכוניות יושב יותר מאדם אחד. מספר זה מתייחס לכל שעות היממה. 

הכביש דרכו נכנסות לירושלים בימי חול המספר הרב ביותר של מכוניות הוא כביש 1 מכוון מבשרת ציון, דרכו נכנסות לעיר 59 אלף מכוניות. כבישים נוספים מהם נכנסות מכוניות רבות הם כביש 1 מכוון מעלה אדומים (24 אלף), כביש 404 (המשכו של כביש 443) מכיוון צפון (18 אלף), וכביש 60 מכיוון גוש עציון (13 אלף). 

חשוב לציין כי חלק מהנכנסים אל העיר הם בבחינת "תנועה עוברת" כלומר ממשיכים ליעד אחר. אך ניתן להניח כי בירושלים (בניגוד לתל-אביב למשל) קטן חלקה של תנועה זו. 

שאלה נוספת שניתן לבחון באמצעות ספירות התנועה היא היוממות אל ירושלים לעומת היוממות ממנה. קטע הכביש שנבחן לצורך כך הוא כביש 1 בקטע שורש - שער הגיא. מן הנתונים עולה כי בשעות הבוקר - בין השעות 7:00-10:00 - עולה מספר המכוניות הנוסעות לכיוון ירושלים על מספר המכוניות הנוסעות לכיוון השפלה, בשיעור של 260-650 מכוניות בשעה. לדוגמה בשעה 9:00 נוסעות 2,660 מכוניות בשעה בכיוון ירושלים, לעומת 2,010 לכיוון השפלה. בשעות אחר הצהרים, בין השעות 13:00-17:00 עולה מספר הנוסעים לכיוון השפלה על מספר הנוסעים לכיוון ירושלים בשיעור של 250-600 מכוניות בשעה. לדוגמה בשעה 15:00 נוסעות 2,930 מכוניות לכיוון השפלה, לעומת 2,340 מכוניות בשעה לכיוון ירושלים. יוצא אפוא כי בשעות בהן נוסעים בדרך-כלל אל העבודה, עולה התנועה אל ירושלים על התנועה בכיוון ההפוך, בעוד שבשעות החזרה מהעבודה, המצב הפוך. 

מקורות הנתונים: ספירות תנועה בדרכים לא עירוניות, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנתון סטטיסטי לירושלים 2012, מכון ירושלים לחקר ישראל

העיר במספרים: יוזמה עצמאית

יאיר אסף-שפירא
מכון ירושלים לחקר ישראל www.jiis.org.il

בשנת 2007 היו בישראל 2,837,000 עובדים במעמד של שכירים, ו-247,000 עצמאים. היחס ביניהם הוא אם כך, 87 עצמאים על כל 1,000 שכירים. ניתן להשתמש ביחס זה כבמדד לשיעור היזמות העסקית.

כאשר בוחנים מדד זה בקרב המועסקים תושבי הערים הגדולות, מובילה את המדד תל-אביב עם 116 עצמאים לכל 1000 שכירים, ואחריה ירושלים עם 95. בחיפה עומד היחס על 75, ובבאר שבע על 47.

מבין הישובים סביב ירושלים, ניכר כי היישובים בהם השכר הממוצע של העצמאים הוא גבוה, הם גם היישובים בהם ישנו ריבוי של עובדים עצמאים ביחס לשכירים. כך למשל בישוב הר-אדר, בו השכר הממוצע של עצמאים הוא 12,100 ש"ח, והיחס בין עצמאים לאלף שכירים הוא 106. דוגמה הפוכה היא העיר מעלה-אדומים, בה עומד שכר העצמאים על 7,200 ש"ח, והיחס בין עצמאים לשכירים עומד על 62 עצמאים לאלף שכירים. יוצאת דופן היא העיר ירושלים, ששכר העצמאים בה נמוך ביחס לישובים סביבה, ועומד על 6,500 ש"ח, אך היחס גבוה, ועומד, כאמור, על 95 עצמאים לאלף שכירים. עובדה זו מפתיעה על רקע השיעור הגדול של תושבי העיר המועסקים בשירות הציבורי, המתאפיין בהעסקת שכירים.

ככלל, הכנסתם של העצמאים בישראל גבוהה מזו של השכירים. בירושלים עומד הפער על 700 ש"ח בחודש, אך בחלק מהיישובים סביב העיר הוא גבוה הרבה יותר. בישובים קרית יערים ואפרתה מגיע הפער בהכנסה החודשית בין עצמאים לשכירים לכדי 3,900 ש"ח ו-3,000 ש"ח בהתאמה. מבין הישובים שנבחנו, העיר מודיעין הייתה הישוב היחיד בו נרשמה הכנסה גבוהה יותר לשכירים מאשר לעצמאים.

יצויין כי פערי השכר בקרב העצמאים גבוהים ביחס לאלו שבקרב השכירים, ובירושלים הם הגבוהים ביותר מבין הערים הגדולות בישראל.

מקור: ממוצעי שכר והכנסה לפי יישוב ולפי משתנים כלכליים שונים 2007, המוסד לביטוח לאומי.

העיר במספרים: מקום טוב באמצע?

ד"ר מאיה חושן
מכון ירושלים לחקר ישראל www.jiis.org.il

פרסום חדש של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדרג את הרשויות המקומיות בשנת 2006 בישראל ל-10 אשכולות לפי הרמה החברתית-כלכלית של האוכלוסייה שגרה בהן. אשכול 1 מציין את הרמה החברתית-כלכלית הנמוכה ביותר ואשכול 10 את הרמה הגבוהה ביותר. לשם מדידת הרמה החברתית-כלכלית שוקללו 14 משתנים מתחומים שונים: דמוגרפיה, רמת חיים, השכלה וחינוך, תעסוקה ואבטלה, גמלאות.

ירושלים מדורגת באשכול 4, ומבין הערים הגדולות שאוכלוסייתן מונה למעלה מ-200,000 נפש, היא מדורגת במקום הנמוך ביותר. אשדוד מדורגת באשכול 5, חיפה וראשון לציון באשכול 7, ותל אביב-יפו באשכול 8.

מקרב 197 העיריות והמועצות המקומיות דורגו באשכול 10 (הגבוה ביותר) 3 יישובים בלבד: עומר, כפר שמריהו וסביון, כולם יישובים קטנים יחסית. באשכול 1 (הנמוך ביותר) ישנם 9 יישובים - 7 מהם יישובי בדואים ו-2 יישובים שאוכלוסייתם חרדית.

מיקומה הנמוך של ירושלים במדרג מושפע במידה רבה ממשקלן הגבוה של שתי קבוצות אוכלוסייה המתגוררות בירושלים, ומתאפיינות ברמה חברתית-כלכלית נמוכה - האוכלוסייה החרדית שמהווה למעלה מ-20% מאוכלוסיית העיר והאוכלוסייה הערבית שמהווה כ-35%. על רמתן החברתית-כלכלית הנמוכה של האוכלוסיות הללו ניתן להסיק מהמדרג הנמוך של היישובים שעיקר אוכלוסייתם היא חרדית או ערבית. באשכול 1 הנמוך ביותר נמצאים, כאמור, 7 יישובים בדואים והיישובים החרדיים ביתר עילית ומודיעין עילית. באשכול 2 כל היישובים הם ערבים (22 יישובים) או חרדים (בני ברק, רכסים, אלעד, קריית יערים ועמנואל).

כפי שניתן לראות בגרף המצורף, היישובים הסמוכים לירושלים מדורגים באשכולות גבוהים יותר מירושלים, למעט היישובים החרדים והערבים.

רמה חברתית-כלכלית של יישובים במטרופולין ירושלים, 2006

מקור: הודעה לעיתונות, איפיון רשויות מקומיות וסיווגן לפי הרמה החברתית-כלכלית של האוכלוסייה בשנת 2006 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

העיר במספרים: עובדים בעיר

יאיר אסף-שפירא
מכון ירושלים לחקר ישראל www.jiis.org.il

רובם הגדול של המועסקים (עובדים) בירושלים גם מתגוררים בה. מבין 249,000 המועסקים שעבדו בשנת 2008 בירושלים, 75% התגוררו בה, ורק 25% הגיעו לעבודה מישובים אחרים. אחוז זה הוא הנמוך מבין ארבע הערים המטרופוליניות בישראל (תל-אביב-יפו, חיפה, באר-שבע וירושלים).

ככלל, מקובל להניח כי גברים נוסעים לעבודה מרחק גדול יותר מנשים, שלרוב עובדות קרוב יותר לבית. מסיבה זו ניתן לצפות שמבין הנשים המועסקות בעיר, יהיה חלקן של המתגוררות בה גבוה ביחס לגברים, שאחוז גבוה יותר מהם יגיע מחוץ לעיר. זהו אכן המצב בתל-אביב-יפו, בחיפה, ובבאר-שבע. המשמעות היא שערים אלו משכו באופן יחסי, יותר מועסקים ממועסקות. עם זאת, בירושלים המצב דווקא הפוך, ומתוך 114,000 הנשים המועסקות בירושלים, 27% התגוררו מחוץ לעיר, לעומת 24% בלבד מתוך 135,000 הגברים שהועסקו בעיר. ירושלים משכה, אם כך, יותר מועסקות ממועסקים.

גם בקרב הנשים וגם בקרב הגברים הייתה תל-אביב-יפו המושכת ביותר. 66% מהמועסקים בה, ו-60% מהמועסקות, התגוררו בישובים אחרים.

ומה באשר לכיוון ההפוך - תושבי העיר שיוצאים לעבוד מחוצה לה? בשנת 2008 הועסקו 17,400 ירושלמים מחוץ לירושלים, מהם 12,400 גברים ו-5,000 נשים. מספר התל-אביבים והחיפאים שיצאו לעבוד מחוץ לערי המגורים שלהם היה גדול הרבה יותר, ועמד על 63,100 בתל-אביב-יפו, ו-29,300 בחיפה.

הסיבות לפער בין ירושלים לבין תל-אביב-יפו וחיפה, נעוצות בעובדה שסביב ערים מרכזיות אלו מתקיימת טבעת של ערים וישובים סמוכים, המזינים את שוק התעסוקה בעיר המרכזית, וניזונים ממנו. מודל מטרופוליני זה הוא שיוצר את תנועות היוממות לתעסוקה. סביב ירושלים מתקיים מטרופולין, אך אין בו ערים גדולות סמוכות, וזיקות עם ערים פלסטיניות, שהיו לירושלים בעבר, אינן קיימות כיום. זו הסיבה ששוק התעסוקה בעיר ניזון בעיקר מאוכלוסיית העיר עצמה.

מועסקים בארבע הערים המטרופוליניות, לפי מקום מגורים, 2008

מקור:
סקר כוח אדם 2008, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

בתנועה מתמדת

מיכל קורח

מידי יום בשעות הבוקר ישנם עומסי תנועה בכניסות לירושלים. עומסי תנועה אלו נוצרים בשל כניסתם של אלפי כלי רכב של אנשים המתגוררים ביישובים סביב ירושלים, ומגיעים אל העיר לצורכי תעסוקה, לימודים, קניות ועוד.

נתוני ספירות תנועה מצביעים על כך שבשנת 2007 נכנסו לירושלים (בכבישים שבהם התבצעה ספירה נפרדת לכל כיוון נסיעה: ממחלף הראל, ממחלף אדומים, מצומת עטרות ומצומת שמואל, הסמוכה לגבעת זאב) בימים ראשון-חמישי, שהם ימי העבודה, 93,900 כלי רכב בממוצע מידי יום. בימים שישי-שבת נכנסו 59,200 כלי רכב בממוצע מידי יום.

מבין ימי השבוע, בימים שלישי ורביעי נכנס מספר כלי הרכב הגבוה ביותר - 95,100 בממוצע מידי יום. שעות העומס הן 9:00-7:00 בהן נכנסו לעיר 6,400 כלי רכב בממוצע בשעה, וכן 17:00-15:00 - 5,000 כלי רכב בממוצע בשעה.
מבין הכבישים שצויינו לעיל, מספר כלי הרכב הגבוה ביותר נכנס מכביש מס' 1 - כביש ירושלים-תל-אביב (ממחלף הראל, הסמוך למבשרת ציון) - 47%. 45,100 כלי רכב בממוצע מידי יום בימים ראשון-חמישי ו- 26,400 כלי רכב בממוצע מידי יום בימים שישי-שבת.

יש לציין שבנוסף לנתונים שצויינו לעיל נכנסים בממוצע לעיר מידי יום עוד כ-50,000-40,000 כלי רכב מכבישים נוספים (מכיוון גוש עציון, צור הדסה, אדם) אך אין עליהם נתונים מדוייקים משום שלא התבצעה בהם ספירה נפרדת לכל כיוון נסיעה.

לשם השוואה, לתל-אביב נכנסו בשנת 2007 מכיוון צפון ודרום בלבד (ממחלף גנות, ממחלף חולון וממחלף גלילות) 263,000 כלי רכב בממוצע מידי יום בימים ראשון-חמישי, ו-70,200 בימים שישי-שבת. עם זאת יש לציין שחלק מכלי הרכב הללו רק עובר דרך תל אביב (באמצעות נתיבי איילון), בדרך למחוז חפצם.

כלי רכב שנכנסו לירושלים מידי יום, בימים ראשון-חמישי, 2007

מקור: ספירות תנועה בדרכים לא עירוניות 2007-2001, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

ילדים בעיר, בכפר ובמרחב

ד"ר מאיה חושן

האוכלוסייה בירושלים מתאפיינת במבנה גילים צעיר – ריבוי ילדים ביחס לאוכלוסיית ישראל כולה, ועוד יותר מכך ביחס לאוכלוסיית תל-אביב-יפו וחיפה. כך לדוגמא בשנת 2006 היה שיעור הילדים (שגילם מתחת לגיל 18) מכלל התושבים בירושלים 41%, לעומת 33% בישראל, 22% בחיפה ורק 20% בתל אביב-יפו.

הרשויות המקומיות היהודיות בסביבות ירושלים, שבהן חלקם של הדתיים והחרדים נמוך מזה שבירושלים, מתאפיינות בשיעור ילדים (מתחת לגיל 18) נמוך מזה שבירושלים, בין 32% ל- 37%. יוצאת הדופן היא מודיעין-מכבים-רעות ששיעור הילדים בה דומה לזה שבירושלים. יצוין ששיעור גבוה של ילדים אינו מעיד בהכרח על מספר ממוצע גבוה של ילדים למשפחה, אלא יכול לנבוע מריכוז גבוה של זוגות צעירים. בבית שמש שבה שיעור החרדים והדתיים דומה לזה שבירושלים, שיעור הילדים גבוה מזה שבירושלים ועומד על כ – 50% בשל ריבוי זוגות צעירים דתיים וחרדים.
שיעור ילדים גבוה במידה ניכרת מאפיין את יישובי הלוויין החרדיים, והוא הגבוה ביותר בעיר ביתר עילית, בה 63% מהתושבים הם ילדים. מודיעין עילית מובילה בשיעור הילדים בני פחות מחמש, המהווים לא פחות מ-30% מתושביה, לעומת 26% בביתר עילית, 13% בירושלים ולשם השוואה - רק 9% במבשרת ציון.

יצויין שהשיעור הגבוה-מאוד של ילדים במודיעין עילית ובביתר עילית נובע מהיותן של שתי ערים אלו ערים חרדיות צעירות, המושכות אליהן זוגות צעירם חרדים. היות ומספר הילדים הממוצע למשפחה חרדית גבוה באופן ניכר ממספר הילדים במשפחה חילונית או במשפחה דתית לא-חרדית, הרי שערים שבהן אוכלוסייה חרדית שעיקרה זוגות צעירים מתאפיינות בשיעור גבוה במיוחד של ילדים.

אחוז הילדים מתחת לגיל 18, 2006

מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הרשויות המקומיות בישראל 2006

לכל טורי "העיר במספרים" באתר מכון ירושלים לחקר ישראל

ירושלים רבה

יאיר אסף-שפירא

16,800 אנשים עזבו את ירושלים בשנת 2006, לעומת 10,600 שעברו אליה מיישובים אחרים. כל הנתונים מתייחסים לאוכלוסייה היהודית בלבד, שכן לא קיימים נתונים ברמת דיוק סבירה לגבי תנועות ההגירה בקרב האוכלוסייה הערבית. מבין העוברים אל העיר, 1,400 הגיעו ממחוז ירושלים (לפי הגדרתו במשרד הפנים – הכולל בנוסף לירושלים את מבשרת-ציון, אבו-גוש, קריית-יערים, בית-שמש ויישובי המועצה האזורית מטה-יהודה). 2,300 אנשים היגרו אל ירושלים מאזורי יהודה ושומרון, וביחד עם המהגרים ממחוז ירושלים הם היוו 3,700 או 35% מכלל המהגרים אל העיר, שהגיעו אליה מהאזור הסמוך לה – האזור המטרופוליני. מהיכן הגיעו יתר המהגרים? 34% הגיעו מאזור המרכז (מחוזות המרכז ותל-אביב), 16% מאזור הצפון (מחוזות הצפון וחיפה), ועוד 14% ממחוז הדרום.

המצב בקרב העוזבים את ירושלים שונה. 2,700 מהם עזבו למחוז ירושלים, ו-5,900 לאזור יהודה ושומרון (רובם הגדול לישובים הסמוכים לעיר – מעלה-אדומים, ביתר עילית, מודיעין עילית ועוד). ביחד עזבו 8,600 נפש לאזור המטרופוליני של ירושלים, והם היוו 51% מהעוזבים. היתר עזבו לאזור המרכז (34%), אזור הצפון (7%) ואזור הדרום (8%).
יוצא אפוא שיותר ממחצית העוזבים את ירושלים, בוחרים לעבור ליישובים שסביבה, וכשליש מהמהגרים אליה מגיעים מיישובים אלו. נתונים אלו יכולים להוות מדד לעוצמת הזיקות שבין ירושלים לבין המרחב המטרופוליני שסביבה. זיקות אלו ניתנות למדידה בתנועות הגירה, אך הן מורכבות למעשה מקשרים בנושאים רבים כגון תעסוקה, לימודים, תרבות, קניות, ושרותים שונים.

במדד זה יוצא שהזיקה של תל-אביב--יפו ושל חיפה למרחבים המטרופוליניים שסביבן חזקה יותר מזו של ירושלים. 77% מהעוזבים את תל-אביב--יפו נשארו באזור המרכז ו-59% מהמהגרים אליה הגיעו ממנו. 56% מהעוזבים את חיפה נשארו באזור הצפון ו-62% מהמהגרים אליה הגיעו ממנו.

עוזבי שלוש הערים הגדולות, לפי האזור אליו עזבו, 2006

מקור הנתונים: עיבוד לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

לכל טורי "העיר במספרים" באתר מכון ירושלים לחקר ישראל