הרמת מסך

אלון קופרארד

תאטרון החאן הוא התאטרון העירוני הירושלמי. בשנת 2015 ביקרו בו 66,608 צופים בתשלום שצפו ב-16 הפקות. זהו תאטרון עירוני קטן יחסית לתאטראות העירוניים האחרים בישראל: תאטרון חיפה הציג 22 הפקות בפני 126,611 צופים בתשלום. תאטרון באר-שבע הציג 14 הפקות בפני 154,512 צופים בתשלום והתאטרון הקאמרי של תל אביב הציג 41 הפקות בפני 844,151 צופים בתשלום.

למעט תאטרון הקאמרי, שבשנת 2015 היו לו 1,478 הרצות של הצגות, היקף ההרצות בתאטראות האחרים דומה – החאן עם 302 הרצות, חיפה עם 339, ובאר שבע עם 396. אם כך, נראה שהפער במספר הצופים בהצגות נובע מגודל אולם הבית שבו מציגים התאטראות ומספר ההצגות שהוצגו מחוץ לאולם הבית.

בבחינת הפיזור הגאוגרפי של ההרצות נוכל לראות שבחאן ובקאמרי רוב ההרצות (73% ו-72% בהתאמה) מתקיימות בעיר הבית. לעומת זאת, התאטראות העירוניים שנמצאים במרחק רב יותר ממרכז הארץ ובסיס הצופים שלהם בעיר הבית קטן יותר מבצעים אחוז נמוך יותר של הרצות בעירם – תאטרון חיפה הציג 54% מהרצותיו בחיפה והסביבה ותאטרון באר שבע הציג 46% בלבד מהרצותיו בבאר שבע והסביבה. 

מבין התאטראות שצוינו, אולמות הבית של החאן הם הקטנים ביותר – באולם הראשי יש 232 מקומות ובאולם הקטן 69 מושבים (סה"כ 301 מושבים). בתאטרון חיפה קיימים 3 אולמות – 160, 158 ו-767 מושבים (סה"כ 1085 מושבים), בתאטרון באר שבע, שאולם הבית שלו הוא המשכן לאמנויות הבמה בעיר, יש שני אולמות עם 430 ו-885 מושבים (סה"כ 1315 מושבים) ובתאטרון הקאמרי יש 4 אולמות עם 910, 414, 267 ו-156 מושבים (סה"כ 1,747 מושבים). מכאן ניתן לראות כי גם כאשר הצגה רצה בפני אולם מלא בחאן, מספר הצופים בה הוא כשליש ממספר הצופים בהצגה בתאטרון חיפה. שילוב של אולם קטן ומספר הרצות נמוך יחסית מחוץ לאולם הבית מסביר את מספר הצופים הנמוך.

אולם, מספר צופים נמוך אינו מעיד על דעת הקהל – הירושלמים מחבבים את התאטרון שלהם ולראיה בתאטרון החאן 42% מהצופים בתשלום השתמשו בכרטיס מנוי, לעומת 24% בבאר שבע ובקאמרי ו-19% בחיפה. כמו כן, אחוז נמוך יחסית של צופים במסגרת הרצות שנמכרו למוסדות מצביע על כך שהירושלמים באים לחאן מתוך בחירה (בחאן 48% מהצופים בתשלום צפו במסגרת הצגות שנמכרו למוסדות, לעומת 64% בקאמרי, 66% בחיפה ו-72% בבאר שבע).

מקורות: פיל"ת, אתרי התאטראות

מינהל עסקים

אלון קופרארד

מכון ירושלים למחקרי מדיניות  jerusaleminstitute.org.il

כאשר בוחנים את נתוני הפתיחה והסגירה של עסקים תוך התעלמות מהשינוי נטו במספר העסקים נדמה כאילו קיימת תנועה גדולה של פתיחות וסגירות עסקים. 

בפועל, הנתונים, שמקורם במרשם העסקים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ומופיעים בשנתון הסטטיסטי לירושלים 2017 (טרם פורסם) מראים לנו כי בכל ענפי הכלכלה, למעט ענף התעשייה הכרייה והחציבה, חלה עלייה מתונה במספר העסקים הפעילים בשנת 2015. לדוגמא בירושלים, באותה שנה נפתחו בענף הפעילויות בנדל"ן 242 עסקים ונסגרו 137, כך שהמאזן מראה על גידול נטו של 105 עסקים בענף זה. כאשר משווים את נתון זה לתל אביב-יפו, נדמה כי זהו מספר קטן לעומת גידול של 212 עסקים בענף זה באותה שנה בתל אביב. בחיפה 146 עסקים נפתחו ו-88 עסקים נסגרו, כך שהשינוי נטו היה קטן בהרבה מזה שבירושלים ובתל אביב והראה תוספת נטו של 58 עסקים.

אולם, האם השינוי נטו מייצג את מגמת השינוי במפה העסקית בצורה טובה? לא בטוח, שכן המספרים המוחלטים אינם משקפים נכונה את שיעורי השינוי במספר העסקים בעיר, היות שלערים השונות יש כלכלות בגדלים שונים. לכן, עלינו להשוות בין הערים באמצעות מדד שינטרל את השוני במספר העסקים הפעילים בעיר. כדי לעשות זאת נשווה בין הערים באמצעות שיעורים ל-1,000 עסקים פעילים. 

כאשר בוחנים את אותם נתונים שפורטו למעלה באמצעות מדד זה, נראה כי בענף  הפעילויות בנדל"ן חל בירושלים גידול של 44 עסקים ל-1,000 עסקים פעילים, בעוד שבתל אביב חל גידול של 33 עסקים ל-1,000. בחיפה, הגידול הוא בשיעור של 40 עסקים ל-1,000. מכאן אנו למדים שעל אף שבמספרים מוחלטים תל אביב מובילה בגידול בענף זה, בפועל, שיעור הגידול בה היה הנמוך מבין שלוש הערים הגדולות, כולל חיפה, שהיתה בתחתית בגידול במספרים המוחלטים.

בנוסף לשיעור הגידול, ניתן לבחון את היציבות. על מנת לבחון באילו ענפים ישנה יציבות יחסית ובאילו ענפים יש תחלופה גבוהה של בתי עסק, נחשב את שיעור תנועת העסקים (סכום סגירות ופתיחות עסקים) לכל 1,000 עסקים פעילים.

כאשר משווים בין הענפים, ניתן לראות כי בשלוש הערים הגדולות, וכן בישראל, הענף עם השיעור הגבוה ביותר של סגירות ופתיחות של עסקים הוא ענף שירותי האירוח והאוכל (287 פתיחות וסגירות לכל 1,000 עסקים פעילים בענף בירושלים, 260 בתל אביב ו-315 בחיפה). 

אחרי ענף זה, הענפים המתאפיינים בתנועת פתיחות וסגירות גבוהה הינם ענף הייטק (257 בתל אביב, 229 בישראל, 220 בירושלים ו-212 בחיפה) וענף המידע והתקשורת (232 בתל אביב, 228 בישראל, 226 בירושלים ו-225 בחיפה).

ראוי לציין כי ענפים אלו, בהם מתקיימת תנועת פתיחות וסגירות גבוהה, הינם גם בעלי שיעור גבוה יחסית של גידול במספר עסקים לכל 1,000 עסקים פעילים– בירושלים ענף ההייטק הוא השני וענף המידע והתקשורת הוא הרביעי, בתל אביב ענף הייטק הוא הראשון וענף המידע והתקשורת הוא השני. 

כוח העבודה

אלון קופרארד

מכון ירושלים למחקרי מדיניות   www.jerusaleminstitute.org.il

כוח העבודה הוא מונח המתאר את האנשים באוכלוסיה בגיל 15 ומעלה שהם מועסקים או בלתי מועסקים המחפשים עבודה. בסוף שנת 2014, 69% מהיהודים בישראל בגיל 15 ומעלה, השתתפו בכוח העבודה, כלומר היו מועסקים או חיפשו עבודה, זאת לעומת 47% מהאוכלוסיה הערבית. שיעור הבלתי מועסקים (מובטלים) בכוח העבודה בקרב היהודים בישראל היה 6%, ו-8% בקרב הערבים. בירושלים שיעור ההשתתפות של יהודים בכוח העבודה היה נמוך מזה שבישראל ועמד על 59% וכך גם אצל הערבים ששיעור השתתפותם בכוח העבודה עמד על 40%.

כאשר בוחנים את הנתונים לפי מגדר עולה כי בקרב גברים יהודים שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בישראל עמד על 72% בעוד שבירושלים עמד שיעורם על 57% בלבד. בקרב הערבים שיעור ההשתתפות של גברים בכוח העבודה בישראל – 66% נמוך מעט מזה שבירושלים – 68%. שיעור הבלתי מועסקים דומה בין המגזרים ובין ירושלים וישראל ועומד על כ-93% מועסקים וכ-7% בלתי מועסקים.

בישראל, 66% מהנשים היהודיות השתתפו ב-2014 בכוח העבודה, לעומת 61% מהנשים בירושלים. 6% מהנשים היהודיות בכוח העבודה בישראל אינן מועסקות, ובירושלים שיעורן עומד על 8%. שיעור ההשתתפות של נשים ערביות בכוח העבודה היה קטן בהרבה מזה של נשים יהודיות ועמד בישראל על 28%. בירושלים שיעור הנשים הערביות שהשתתפו בכוח העבודה היה כמחצית ועמד על 13% בלבד. שיעור הנשים הערביות שהשתתפו בכוח העבודה והיו מועסקות בישראל עומד על 90%, כלומר שיעור אבטלה של 10%. בירושלים נרשם שיעור תעסוקת נשים ערביות של 85%, כלומר 15% אבטלה. נתון זה מעניין במיוחד בהתחשב באחוז הנמוך במיוחד של השתתפות נשים ערביות בכוח העבודה בירושלים – גם כשנשים ערביות בירושלים מחליטות לצאת לעבודה, סיכוייהן למצוא כזו הן נמוכים יותר מאשר נשים ערביות בישראל. 

מבחינת השפעת רמת ההשכלה על השתתפות בכוח העבודה, ניתן לראות כי אחוז ההשתתפות בכוח העבודה בקרב נשים ערביות בירושלים עלה ככל שהשכלתן היתה גבוהה יותר – 8% מבעלות השכלה תיכונית השתתפו בכוח העבודה, בעוד ש-66% מבעלות תואר שני השתתפו בכוח העבודה. הדבר נכון גם לגבי נשים ערביות בישראל, 28% מבעלות השכלה תיכונית השתתפו בכוח העבודה, לעומת 88% בעלות תואר שני. השפעה זו של השכלה על המוטיבציה להשתתף בכוח העבודה בולטת בעיקר בקרב הנשים הערביות, אך בהשוואת המגזר הערבי ליהודי, זוהי תופעה משמעותית הרבה ביותר בקרב בני ובנות המגזר הערבי.

מקורות: עיבודים לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השנתון הסטטיסטי לירושלים 2016

אני אוהבת ת'קולנוע

אלון קופרארד

מכון ירושלים לחקר ישראל  www.jiis.org.il

מי לא אוהב קולנוע? המסך הגדול, הסרטים המרגשים, החושך, ניחוח הפופקורן ו....הזמינות?

בשנים עברו היו בתי קולנוע בשפע בשכונות ובמרכזי הערים בישראל. הם היו קרובים הביתה וניתן היה להגיע אליהם בקלות ובזמן קצר. עם דעיכת מרכזי הערים ופריחת הקניונים בשנות ה-90 דעכו גם בתי הקולנוע העירוניים ועברו טרנספורמציה לקומפלקסים מרובי מסכים בתוך הקניונים. בשנות ה-2000 עברו בתי הקולנוע אבולוציה נוספת והפכו למגה-פלקסים המכילים עשרות מסכים ופונקציות מסחר בצדם – לרוב, בשולי העיר או מחוצה לה. הליכה רומנטית לקולנוע כבר אינה מעשית ויש צורך לקפוץ לרכב או לעלות לאוטובוס ולעשות כברת דרך למתחמי הענק.

נסביר את המגמה בעזרת הדוגמא של איזור גוש דן. לפני כעשור בעיר תל אביב היו 47 מסכי קולנוע. כיום, נותרו בה 18. הביקוש לקולנוע לא נעלם, אולם נותב ע"י רשתות הקולנוע אל מחוץ לליבת המטרופולין. הערים שקלטו את חובבי הסרטים הן רמת גן, רמת השרון וראשון לציון. ברמת השרון הוקם המגה-פלקס הראשון בארץ (בצומת גלילות) וכבר ב-2005 היו שם 19 מסכים שתוך עשור צמחו ל-30. ברמת גן, בה הוקם המגה פלקס השני, מספר המסכים עלה מ-8 בשנת 2005 ל-17 ב-2015. בראשון לציון גדל מספר המסכים מ-12 ל-47, והיא זוכה בתואר העיר הישראלית עם מספר המסכים הרב ביותר. רוב המסכים החדשים ממוקמים בשולי הערים הללו (ברמת השרון – צומת גלילות, ברמת גן - קניון איילון וראשון לציון מערב). 

גם מגה-פלקסים שקמו בערים אחרות הביאו להתרוקנות מרכזיהן מבתי קולנוע. בחיפה מספר המסכים דווקא התכווץ מ-29 ב-2005 ל-23 ב-2015. כולם מרוכזים במגה-פלקס באיזור הצ'קפוסט שבשולי העיר (ראוי לציין שבשנת 2016 יהיה בחיפה שוב בית קולנוע בתוך העיר, כאשר יפתח בקניון בעיר קומפלקס עם 17 מסכים). 

בירושלים, פתיחת שני מגה-פלקסים בשנתיים האחרונות, שבניגוד לערים אחרות דווקא ממוקמים במקומות מרכזיים יחסית בעיר (גבעת רם ודרך חברון), הביאה לגידול במספר המסכים מ-16 ב-2005 ל-29 ב-2015. 

באשר למספר הצופים - התדלדלות כמות המסכים בתל אביב הביאה כצפוי לירידה תלולה בכמות הצופים מכ-1.2 מיליון ב-2005 לכ-818 אלף בלבד ב-2015. לעומת זאת, בערים חיפה וירושלים הקמת המגה-פלקסים הביאה לגידול ניכר בכמות הצופים. הקמת המגה-פלקס הראשון בירושלים ב-2014 הקפיצה את מספר הצופים בעיר מכ-497 אלף בשנת 2013 לכ-1.04 מיליון ב-2014 ובשנת 2015 עלה המספר עוד לכ-1.23 מיליון צופים.

לסיכום, נראה שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, ומוכן לעבור אותה בשביל סרט טוב.

                        

מקורות: התאחדות ענף הקולנוע בישראל

אצה רצה הרכבת?

אלון קופרארד

המגיעים לאיזור התחנה המרכזית בירושלים יכולים להבחין בשלד תחנת רכבת בנייני האומה ההולך ונבנה בקצב מרשים, תוך ציפייה ליום בו יוכלו לנסוע בין ירושלים לתל אביב בתוך 28 דקות. מי שיגיע לרציפים 14 ו-15 בתחנה המרכזית ויראה את התורים המשתרכים בשעות השיא עד מעבר לדוכן הנקניקיות הסמוך יסכים כי ירושלים צמאה לרכבת. 

לא רק מראה עיניים מצביע על כך – גם נתונים מספריים מעידים על מערכת היחסים הקרירה בין הירושלמים לרכבת ישראל: נתוני רכבת ישראל מראים כי בשנת 2014 יצאו מירושלים 178,585 נוסעים באמצעות הרכבת, לעומת 522,204 נוסעים שיצאו מבית שמש ו-1,121,070 נוסעים שיצאו ממודיעין. בהתחשב בגודל האוכלוסיה של ערים אלו (כ-94,000 תושבים בבית שמש וכ-85,000 תושבים במודיעין) לעומת אוכלוסית ירושלים (כ-830,000 תושבים), מספר הירושלמים המשתמשים ברכבת הוא נמוך ביותר. 

מתוך היוצאים מירושלים ברכבת, 77,860 נסעו לתל אביב. תדירות הרכבות מירושלים לתל אביב היא כל כ-100 דקות בממוצע ביממה, לעומת אוטובוס היוצא כל 10 דקות לתל אביב. בהתחשב בנתון זה, במשכי הנסיעה הארוכים יחסית של הרכבת לעומת האוטובוסים (במיוחד אלו הנוסעים למסוף ארלוזורוב), ובמחיר הנסיעה הגבוה (23.5 ₪ ברכבת לעומת 19 ₪ באוטובוס) ניתן להבין מדוע לירושלמים היורדים תל אביבה יש העדפה ברורה לאוטובוס. זאת מבלי שלקחנו בחשבון את הנתונים אודות קווי הלילה בין שתי הערים, ואת הקווים בין חניון שפירים לירושלים המנגישים עוד יותר את שירות האוטובוסים לבירה.

מירושלים לבית שמש נסעו ברכבת 44,244 נוסעים. הרכבות, שיעדן הסופי הוא תל אביב, יוצאות בכל כ-110 דקות, לעומת אוטובוס היוצא כל 23 דקות לבית שמש. מחיר הנסיעה בין בית שמש לירושלים באוטובוס הינו 13.3 ₪ וברכבת 8 ₪, מצב הפוך מהנורמה בה נסיעה באוטובוס זולה יותר מנסיעה ברכבת. מבחינת זמנים, הנסיעה לבית שמש ברכבת אורכת רק דקות בודדות יותר מאשר באוטובוס.

מבית שמש לירושלים נסעו ברכבת 82,942 נוסעים, פי שניים יותר נוסעים מבכיוון ההפוך. רכבות בכיוון זה גם הן זולות יותר מאוטובוס (8 ₪ לעומת 13.3 ₪), אולם תדירותן נמוכה יחסית – רכבת כל כ-130 דקות לעומת אוטובוס כל כ-20 דקות. אופציית הרכבת יכולה בהחלט להצטייר כחלופה אטרקטיבית למיוממים מבית שמש לירושלים, הן בזכות מחירה האטרקטיבי והן בזכות זמן הנסיעה שלה (כ-40 דקות, מעט יותר מאוטובוס), שאינו מושפע משעות שיא, בשונה מאוטובוס.

מקורות:

רכבת ישראל

אגד

סופרבוס

פורטל קווי התחבורה בישראל של משרד התחבורה

לעבודה ולמלאכה

אלון קופרארד

כאשר בוחנים את מבנה התעסוקה בערים שונות, מוצאים כי בהרבה מן המקרים יש לערים התמחויות בענפים מסויימים, בהם עוסק אחוז גבוה מן המועסקים בעיר. ניתן לבחון התמחויות אלו ולהשוות בין ערים, באמצעות מדד ההתמחות.

מדד ההתמחות של עיר בענף כלכלי מסוים מתאר את היחס בין אחוז העובדים באותו ענף מבין כלל המועסקים בעיר, לבין אחוז העובדים באותו ענף מתוך כלל המועסקים במדינה. ערך גבוה מ-1 פירושו התמחות יחסית, כלומר - משקלם של העובדים בענף זה בעיר גבוה ממשקלם בממוצע הארצי. 

מעיבוד נתוני השנתון הסטטיסטי לירושלים, נמצא כי הענף בו ערך מדד ההתמחות של ירושלים היה הגבוה ביותר בשנת 2012 הוא השירותים הקהילתיים, החברתיים והאישיים – 1.51. זהו ערך נמוך ביחס לערך המוביל בתל אביב – 2.89 בענף הבנקאות, הביטוח והמוסדות הפיננסיים, וביחס לערך המוביל בחיפה – 4.41 בענף החשמל והמים. ניתן להבחין בבירור שבניגוד לערים הגדולות האחרות, לירושלים אין ענף התמחות בולט והמועסקים בעיר מפוזרים בין הענפים באופן חד פחות. 

שאלה מסקרנת שעולה בהקשר זה היא האם ירושלים כעיר בירה מתמחה בענפי שירותי הציבור (הכוללים את ענפי המנהל הציבורי, החינוך ושירותי הבריאות, הרווחה והסעד). מעיון בנתונים עולה כי אמנם ערך מדד ההתמחות של ירושלים בענפים אלו הוא הגבוה מבין הערים הגדולות ועומד על 1.24, אולם ערך זה אינו גבוה ביחס להתמחויות אחרות, ומעיד שזו  אינה התמחות מובהקת של העיר.

אחד הענפים הנכללים בענף השירותים הציבוריים הוא החינוך, בו ערכה של ירושלים עומד על 1.35, והוא ענף ההתמחות השני של ירושלים. לעומת זאת, ערכו של ענף החינוך בתל אביב הוא 0.54 והוא כמעט הנמוך ביותר בעיר. בחיפה שיעור המועסקים בענף החינוך זהה לשיעור המועסקים הארצי בענף. השונות של ירושלים בענף זה נובעת מהעובדה שאחוז גבוה מתושבי העיר הוא ילדים בגילאי גן ובית ספר.

מהתבוננות בערכי מדד ההתמחות ניתן לראות שירושלים אינה מרכז עסקי וטכנולוגי. בענף ההייטק ערכה של ירושלים עומד על 0.67. זהו ערך נמוך בפני עצמו וכן נמוך מזה של תל אביב –  0.92 ושל חיפה, המובילה בין הערים הגדולות, עם ערך של 1.35. בענף השירותים העסקיים ושירותי הנדל"ן ירושלים ניצבת עם ערך של 0.92, אחרי חיפה – 1.25 ותל-אביב – 1.87.  בנוסף לכך, בענף הבנקאות, הביטוח והמוסדות הפיננסיים ערכה של ירושלים הוא 0.53, לעומת חיפה – 0.82 ולעומת תל אביב, שכאמור זהו ענף ההתמחות המובהק שלה, 2.89.

מקור הנתונים: שנתון סטטיסטי לירושלים 2014

מיוחד: מכון ירושלים לחקר ישראל- הבלוג בדפוס

חשבנו שאולי תעריכו קצת תוספת צבע וכמה אינפוגרפיקות למידע השוטף שלנו אחרי הכל, תמיד נחמד לראות את ירושלים מזוית קצת אחרת..

לחומרים המלאים של תכנית מרום- מנועי הצמיחה של ירושלים

לשנתון הסטטיסטי לירושלים

אתר מכון ירושלים לחקר ישראל

הוצאה לאור: סטודיו אף

חברו הטוב ביותר של האדם

אלון קופרארד  

ב-4 באוקטובר מצוין בעולם יום בעלי החיים הבינלאומי. המועד נוסד בכנס אקולוגים באיטליה בשנת 1931 ונקבע ביום החג של הקדוש הנוצרי פרנציסקוס מאסיזי שהיה ידוע בערכי האהבה לסביבה ולחי בהם דגל ומכונה בנצרות הקדוש המגן של בעלי החיים והסביבה. לרגל המאורע, שמטרתו לשים במרכז את בעלי החיים עמם אנו חולקים את החיים על כדור הארץ, נבחן את סטטיסטיקת  הכלבים החיים בירושלים בהשוואה לערים אחרות בישראל ובעולם. 

בעיריית ירושלים רשומים 12,300 כלבים, בתל אביב-יפו 25,000 ובחיפה 12,000. בשלוש הערים נרשם רוב של כלבות, אולם בתל אביב-יפו ובחיפה האחוז שלהן גדול יותר (60% לעומת 53% בחיפה ו-52% בירושלים). 

55% מהכלבים והכלבות הרשומים בעיריית ירושלים מסורסים או מעוקרות, זהו שיעור נמוך בהרבה מאשר בתל אביב-יפו, בה 80% מהכלבים והכלבות מסורסים או מעוקרות. חיפה עומדת ביניהן עם 65% כלבים וכלבות שעברו סירוס או עיקור. יתכן שהפער נובע מצביונה המסורתי-דתי יותר של ירושלים, שכן לפי היהדות עיקור וסירוס עלולים להיתפס כהתאכזרות אל בעל החיים. 

בירושלים קיימים 5 מתחמים סגורים בהם ניתן לשחרר כלבים , כלומר 2,470 כלבים על כל מתחם. בתל אביב-יפו לעומת זאת, מוקדשים 70 מתחמים לטובת שחרור כלבים, והצפיפות יורדת בהתאם – 360 כלבים על כל מתחם. בחיפה קיימים 2 מתחמי שחרור כלבים בלבד – 6,000 כלבים למתחם. בתחום זה ירושלים עומדת בין שתי הערים הגדולות האחרות, בפער ניכר מאחורי תל אביב.

אף על פי שמספר הכלבים החיים בירושלים כמעט זהה לזה שבחיפה, מספר הכלבים ביחס לגודל אוכלוסיית ירושלים נמוך יחסית ועומד על 15 כלבים ל-1,000 נפש, לעומת חיפה בה חיים 44 כלבים ל-1,000 נפש. תל אביב-יפו, נמצאת מעל שתי הערים עם 60 כלבים ל-1,000 נפש. יש לציין כי גידול כלבים נפוץ פחות בקרב האוכלוסייה החרדית והערבית המהוות שיעור ניכר מתושבי ירושלים. 

בעיר סן פרנסיסקו ששטחה הגאוגרפי ומספר תושביה דומים לאלו של ירושלים רשומים כ-120,000 כלבים, כלומר 143 כלבים ל-1,000 נפש. מספר המתחמים הסגורים לכלבים בעיר עומד על 27.

בעיר ניו יורק, חיים 600,000 כלבים. לשם השוואה, במדינת ישראל כולה חיים כ-400,000 כלבים. מספר הכלבים ביחס לגודל אוכלוסיית ניו יורק עומד על 71 כלבים ל-1,000 נפש וקיימים בה כ-170 מתחמים לשחרור כלבים.

מקורות הנתונים:

המרכז הארצי לרישום כלבים

השירות הוטרינרי של עיריית תל אביב

השירות הוטרינרי של עיריית ירושלים

השירות הוטרינרי של עיריית חיפה

http://www.nycedc.com/blog-entry/new-york-city-s-pet-population

http://www.nycgovparks.org/facilities/dogareas

http://quickfacts.census.gov/qfd/states/06/06075.html

http://www.pawnation.com/2013/05/17/top-10-us-cities-for-dogs-ranked/7

http://www.paragon-re.com/SF_Demographics/

רוצים עוד? מיוחד: הבלוג של 'מכון ירושלים לחקר ישראל' בדפוס