יום שישי, 16 בפברואר 2018

אפליה

עומר יניב

בחברה מגוונת כמו החברה הישראלית, נצפה לראות כי לעיתים יעלו חיכוכים בין אנשים שונים על בסיס השוני החברתי בין הקבוצות אליהם הם משתייכים. לא אחת אנו רואים כי אנשים מופלים לרעה או לטובה בעקבות השתייכותם לקבוצה אתנית, דתית או מגדרית. בחינה של תוצאות הסקר החברתי שעורכת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מגלה כי היקף תושבי העיר ירושלים שהעידו שנתקלו באפליה גבוה כמעט בכל הקטגוריות (סוגי האפליה) לעומת אחוז הנשאלים בתל אביב-יפו, חיפה וכלל האוכלוסייה. 

קרוב ל-22% מהמשיבים המתגוררים בירושלים העידו כי נתקלו באפליה על בסיס הדת אליהם הם משתייכים, לעומת כ-9% בחיפה ובישראל וכ-7% בתל-אביב. גם לגבי אפליה על בסיס הלאום, השיב אחוז גבוה בהרבה של משיבים בירושלים (18%) לעומת חיפה (12%), ישראל (10%) ותל אביב-יפו (7%). 

אחת הסיבות המרכזיות להבדלים בין ירושלים לישראל ולערים האחרות, היא היותה של העיר בעלת אוכלוסייה רב-גונית יותר לעומתן. בירושלים מתגוררת אוכלוסייה גדולה של יהודים חרדים (כ-34% מהאוכלוסייה היהודית) ואוכלוסייה גדולה של מוסלמים (כ-36% מאוכלוסיית העיר הכוללת). מאותה בחינה, גם אחוז התושבים הערבים הגבוה בירושלים (37%) בהשוואה לישראל (21%), חיפה (11%) ותל אביב-יפו (4%) מסביר את האחוז הגבוה מהמשיבים שנתקלו בירושלים במקרים של אפליה על רקע לאום: בעוד שרק 8% מהמשיבים היהודים מירושלים ענו שהם נתקלו באפליה על רק הלאום שלהם, מעל ל-38% מהמשיבים הערבים העידו כי חוו אלפיה על רקע זה. סביר יהיה להניח, אם כך, שאחוז גבוה יותר מתושבי ירושלים ייתקל במקרים של אפליה על רקע דתי או לאומי לעומת כלל ישראל והערים האחרות, שם אחוז החרדים והערבים הוא נמוך יותר. למרות ההבדל הגדול באחוזים בין ירושלים לישראל ושתי הערים הגדולות הנוספות, בתחום האפליה על בסיס הלאום, גילו תוצאות הסקר כי מבין המשיבים אשר נשאלו באם הם נתקלו באפליה במהלך עבודתם, נמצא כי רק אחוז נמוך (3%) נתקלו באפליה על רקע השתייכות ללאום הן בירושלים והן בכלל ישראל. התחום היחיד בו נמצא בסקר כי תושבי ירושלים נתקלו באפליה פחות מאשר בתל אביב-יפו הייתה אפליה על בסיס גיל: כ-10% מתושבי תל אביב-יפו השיבו כי הם נתקלו באפליה על רקע זה, לעומת כ-8% מתושבי ירושלים, ו-7% מתושבי ישראל וחיפה. גם במקום העבודה נתקל אחוז גבוה יותר (6%) של תושבי תל אביב-יפו באפליה על רקע גילאי מאשר בירושלים (כ-4%). 


מקורות: 

יום שישי, 2 בפברואר 2018

שכונות גנים

שעיה רוזנבלום

כמות השטח בעיר המוקדש לפארקים, גינות ופינות ישיבה, מהווה אינדיקטור לרמת ההשקעה העירונית באיכות החיים של התושבים. לרוב, תושבים מעוניינים במגורים בסמוך לאזורים ירוקים שבהם ניתן להסתובב, לשבת ולשחק עם בני משפחה וחברים. בטור זה אסקור את גודל השטח המגונן (שהעירייה מתחזקת באופן פעיל) ביחס למספר התושבים הכולל.

ראשית, ביחס לערים תל אביב וחיפה, המצב בירושלים לוקה בחסר. לפי נתוני העירייה בירושלים יש 2,820 דונם של שטחי גינון באחריות העירייה (לא כולל מעברים ושטחי הפרדה מגוננים), שהם 3.84 מ"ר לתושב. בתל אביב יש כ-2,600 דונם של שטחי גינון שהם 6.21 מ"ר לתושב, ובחיפה המצב בתחום זה הוא הטוב ביותר, עם 2,390 דונם שהם 8.76 מ"ר לתושב (הנתונים לגבי תל-אביב וחיפה משנתוני הערים).

כאשר בוחנים את הנתונים ברמת השכונות בירושלים, בולטת מייד העובדה כי בשכונות הערביות שטחי הגינון הינם זעומים. שכונת ואדי אל-ג'וז ושייח ג'ארח נהנית משטח הגינון הרב ביותר מבין השכונות הערביות – 2.09 מ"ר לתושב, ובשכונות כפר עקב, עטרות, בית חנינא, צור באהר ואום טובא אין כלל פארקים, טיילות, גנים או פינות ישיבה ונוי בטיפול העירייה.
באופן כללי ניתן להבחין בהבדל בין שכונות ותיקות בירושלים אשר הינן אורבניות וצפופות יותר ולכן מועט בהן השטח הציבורי הפנוי עבור גינות, לבין השכונות החדשות מחוץ ללב העיר שבהן יש שטח רב יותר של גינון לתושב. כך, בשכונות הותיקות  שטח הגינון עומד על בין 0.2 מ"ר ל-1.1 מ"ר לתושב, לעומת השכונות החדשות יותר, שנהנות משטח של בין 5.6 מ"ר ל-7.8 מ"ר לתושב.  כדוגמה ניתן לראות את שכונת בית וגן (0.49 מ"ר לתושב). השכונה שוכנת מחוץ ללב העיר, והיא הוקמה בשנות ה-30 של המאה הקודמת כעיר גנים על קרקעות פרטיות. בכל חלקה היה בית ולצידו גינה פרטית, ולא הוקצו שטחים לגינות ציבוריות. עם השנים נהרסו הבתים המקוריים ונבנו במקומם בניינים, אך לא ניתן היה להקצות שטחים לגינות ציבוריות בשל הבעלות הפרטית של חלקות הקרקע.

עד תחילת שנות ה-90 לא הייתה הקפדה על הקצאת שטחי גינון ביחס מספק לכל תושב. בשכונות בהן העריכו היזמים כי אין דרישה רבה לשטחים שכאלו, כמו בשכונת הר נוף (1.77 מ"ר לתושב), הוקצו שטחים מעטים לגינות ציבוריות. רק בשכונות שנבנו בשנות ה-90 ישנה הקפדה על שטחי גינון ביחס של לפחות 5 מ"ר לנפש.