יום שני, 28 בדצמבר 2015

נכסי העירייה; נכסי הציבור

רות אברהם
נכסי עירייה הם נכסים הנמצאים בבעלות או בשכירות של העירייה ומנוהלים על ידיה. אלו הם בעצם משאב עירוני נדיר ורובם נמצאים בשימוש מחלקות העירייה השונות או עמותות המקבלות אותם בהליך של הקצאת קרקעות

בשנת 2012 גיבשו "הסדנא לידע ציבורי" בשיתוף תנועת "התעוררות" רשימה של נכסי עירייה בירושלים. הרשימה מונה 2590 נכסים ששטחם הכולל הינו כ-3400 דונמים, שהם כ- 3% משטחה הכולל של ירושלים. 68% מתוך הנכסים שמופו משמשים מוסדות חינוך ביניהם: גני ילדים, בתי ספר יסודיים ותיכוניים, ישיבות, אולפנות ועוד; 11% משמשים לצרכי קהילה, ספורט, נוער ורווחה; 8% הם מקלטים; ה-13% הנותרים מתחלקים בין גופי תרבות, ספריות, תחנות טיפות חלב, משרדים, מחסנים וכו'.

תושבי מזרח ירושלים מהווים 37% מאוכלוסיית העיר, עם זאת רק כ-10% מתוך נכסי העירייה ממוקמים באזור זה. בשכונות חרדיות שאוכלוסייתן מהווה כ-20% מתושבי העיר, ממוקמים כ- 25% מתוך הנכסים שמופו. בשכונות מזרח העיר ישנם פחות משני נכסים לאלף תושבים. בשכונות החרדיות והשכונות הגדולות בהן: גילה, פסגת זאב והר חומה ישנם 2-5 נכסים לאלף תושבים בשכונות דרום העיר המאופיינות באוכלוסייה חילונית בהן: בקעה, קריית יובל, עין כרם ומקור חיים יש 5-8 נכסים לאלף איש. הממוצע העירוני עומד על 3.2 נכסים לאלף איש.

100% מתוך גופי התרבות והספריות העירוניות ממוקמים במערב העיר, רק 5% מגופי הקהילה, הנוער והספורט ממוקמים במזרח העיר ורק 3 תחנות לבריאות האם והילד, המהוות 5% מכלל התחנות בעיר, ממוקמות במבני עירייה במזרח העיר. והמקלטים? רק 2 מתוך 196 במזרח העיר.

מיפוי הרחובות, המוסדות והמבנים המזרח העיר מוגבל ולכן יתכן וחלה סטייה בהליך הקידוד הגיאוגרפי של הנכסים. כמו כן, הניתוח התבסס על כמות המבנים ולא שטחם – מה שיכול לגרום לסטייה כיוון שבית ספר ובו אלפי תלמידים כמובן גדול בהרבה בשטחו משטח של צהרון המארח מדי יום ילדים בודדים. השוואה למגמה העולמית מהווה אתגר בגלל שוני בהגדרה של נכסי עירייה בין מדינה למדינה.


יום חמישי, 26 בנובמבר 2015

תקופת בדידות

יועד שחר

סופי שבוע הם ימים משמחים ומשפחתיים עבור רובנו. אצל אחדים מתעוררת לפעמים תחושות בדידות. למרות שתחושת הבדידות היא חוויה אישית וכל אחד מאיתנו חווה אותה אחרת, מעניין לראות מיהם הירושלמים שנוטים לחוות אותה יותר מאחרים. בסקר החברתי שנערך מדי שנה על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נשאלים הנסקרים האם ישנם מצבים שבהם הם מרגישים בדידות? ואילו הם היו במשבר או במצוקה, האם ישנם אנשים שעל עזרתם הם יכולים לסמוך?

יכולנו לשער שנשואים מרגישים פחות תחושות בדידות, ואכן, נמצא ש-36% מהרווקים בירושלים מרגישים בדידות לעיתים קרובות או מדי פעם, לעומת 31% בלבד בקרב הנשואים. יחד עם זאת, אם אתם כבר נשואים, עדיף להישאר במעמד זה שכן, בקרב הגרושים והפרודים 47% הרגישו בדידות ובקרב האלמנים 68% הרגישו בדידות. הנתון הזה עושה רומנטיזציה לחיי הנישואים אלא שלא הכל גן של שושנים, גם אם אתם נשואים, אין זה מבטיח שיש לכם על מי לסמוך בעת מצוקה. 77% בלבד מקרב הנשואים העידו שיש להם על מי לסמוך בעתות מצוקה. זאת לעומת, 80% בקרב הגרושים, 83% בקרב אלמנים ו-87% בקרב רווקים.

נהוג לחשוב שבחברות מסורתיות תחושת הביחד גדולה על חשבון תחושת הבדידות, אולם כשאנו מנתחים את הנתונים בירושלים בפילוח קבוצות האוכלוסייה עולה שתחושת הבדידות בקרב ערביי העיר גדולה יותר. 39% מהערבים טענו שהם מרגישים בדידות לעיתים קרובות או מדי פעם, לעומת, 25% מהיהודים. כשבוחנים האם ישנם אנשים שעל עזרתם הם יכולים לסמוך בשעת משבר, עולה שרק ל-52% מקרב הערבים יש על מי לסמוך לעומת 94% מקרב היהודים.

גם למידת האמונה או לאופי הזהות הדתית ישנה השפעה על תחושת הבדידות ועל התחושה שיש על מי לסמוך. בקרב חרדים, רק 10% מרגישים בדידות לעיתים תכופות או מדי פעם. בקרב דתיים 28% חשים בדידות ובקרב חילונים 29%. בדומה, לחרדים יש גם על מי לסמוך, כך מעידים 96% מהם. לעומת 94% בקרב הדתיים ו-91% בקרב החילונים.

חווית הבדידות והתחושה שיש או אין על מי לסמוך קשורה בראש ובראשונה לגבי מצב המציאות אולם, היא גם תוצר של האופן שבו אנו חווים ומבינים את המציאות. מהנתונים עולה, שמידת הבדידות והתחושה שישנם אנשים שבעת משבר יהיה ניתן לסמוך עליהם, קשורות באורח החיים שבחרנו לעצמנו המעצב את הן את המציאות והן את האופן שבו אנחנו חווים אותה.


יום שני, 2 בנובמבר 2015

מרוממה למלחה – כיצד נבחר מיקומו של גן החיות התנ"כי

תכנון: ג'ו סביצקי, אלכס בלוך וישראל קמחי
טקסט: דפנה שמר


בגן החיות התנכ"י בירושלים ביקרו בשנת 2014 קרוב ל- 716,000 אנשים. נכון לשנת 2014, בגן שוכנים 2,348 פרטים מ- 226 מינים. גן החיות נוסד בשנת 1940 ברחוב שמואל הנביא, עבר בשנת 1947 להר הצופים והתמקם בשנת 1950 בשכונת רוממה. הגן במיקומו הנוכחי, בין שכונות מלחה לגבעת משואה, נפתח לקהל ב-1993. הצעדים לבחירת מיקומו נעשו 15 שנים לפני סגירת הגן במיקומו הקודם בשכונת רוממה.

מספר סיבות הובילו לתכנון מיקום חדש לגן החיות בשכונת רוממה: מצבו הירוד של גן החיות, אשר היווה מטרד רעש וריח לתושבי השכונה שגרו בסמיכות רבה לגן, לצד רצונם של מנהלי הגן להתרחב פיזית, כאשר לגן לא היו עתודת שטח להתרחבות. בנוסף, גודלו של הגן היה 74 דונם, והוא היה עתיד להתכווץ ב -19 דונם בשל תכנית כבישים. לנוכח אלו נערכה בדיקה באגף לתכנון מדיניות בעיריית ירושלים בשנת 1967 והוצעו שתי אפשרויות לגן החיות התנ"כי – הפיכת גן החיות ברוממה למיני גן חיות או מציאת מיקום חדש.

על מנת להידרש לסוגיית המיקום מחדש, הוצעו 25 חלופות ברחבי העיר. המיון ביניהן נעשה באמצעות קריטריונים כמו: גודל מינימלי לאתר (לא פחות מ-110 דונם), אפשרות עתידית להתרחבות, טופוגרפיה מתונה יחסית, מפנה דרומי לאתר, תנאי מיקרו אקלים הולמים למגוון חיות, מבנה מגוון של נוף, קירבה לפארק קיים, הצללה מספקת, זמינות הקרקע ונגישות לאתר. לכל אחד מהקריטריונים ניתן משקל בהתאם לשיקולי המתכננים, כך למשל נגישות היוותה קריטריון ששוויו רבע מהציון הכולל.
מתוך הבדיקה של הצוות עלה שאף אתר לא נמצא אידאלי. האתר המועדף ביותר קיבל רק 0.81 מתוך 5 הנקודות האפשריות ובכל זאת הוא נמצא כמתאים ביותר מכל שאר האתרים ובו אכן נבנה לבסוף גן החיות מספר שנים מאוחר יותר, למרגלות גבעת משואה. לאתר שאותו אנחנו מכירים כיום כגן החיות התנ"כי היו מספר חסרונות עיקריים שעד היום מוכרים לנו, והם סומנו כבר ב- 1976 כנקודות החולשה שלו, למשל נושא הנגישות לאתר של כלל האוכלוסייה ובפרט של האוכלוסיות החרדית והערבית.    

   

יום חמישי, 24 בספטמבר 2015

אצה רצה הרכבת?

אלון קופרארד

המגיעים לאיזור התחנה המרכזית בירושלים יכולים להבחין בשלד תחנת רכבת בנייני האומה ההולך ונבנה בקצב מרשים, תוך ציפייה ליום בו יוכלו לנסוע בין ירושלים לתל אביב בתוך 28 דקות. מי שיגיע לרציפים 14 ו-15 בתחנה המרכזית ויראה את התורים המשתרכים בשעות השיא עד מעבר לדוכן הנקניקיות הסמוך יסכים כי ירושלים צמאה לרכבת. 

לא רק מראה עיניים מצביע על כך – גם נתונים מספריים מעידים על מערכת היחסים הקרירה בין הירושלמים לרכבת ישראל: נתוני רכבת ישראל מראים כי בשנת 2014 יצאו מירושלים 178,585 נוסעים באמצעות הרכבת, לעומת 522,204 נוסעים שיצאו מבית שמש ו-1,121,070 נוסעים שיצאו ממודיעין. בהתחשב בגודל האוכלוסיה של ערים אלו (כ-94,000 תושבים בבית שמש וכ-85,000 תושבים במודיעין) לעומת אוכלוסית ירושלים (כ-830,000 תושבים), מספר הירושלמים המשתמשים ברכבת הוא נמוך ביותר. 

מתוך היוצאים מירושלים ברכבת, 77,860 נסעו לתל אביב. תדירות הרכבות מירושלים לתל אביב היא כל כ-100 דקות בממוצע ביממה, לעומת אוטובוס היוצא כל 10 דקות לתל אביב. בהתחשב בנתון זה, במשכי הנסיעה הארוכים יחסית של הרכבת לעומת האוטובוסים (במיוחד אלו הנוסעים למסוף ארלוזורוב), ובמחיר הנסיעה הגבוה (23.5 ₪ ברכבת לעומת 19 ₪ באוטובוס) ניתן להבין מדוע לירושלמים היורדים תל אביבה יש העדפה ברורה לאוטובוס. זאת מבלי שלקחנו בחשבון את הנתונים אודות קווי הלילה בין שתי הערים, ואת הקווים בין חניון שפירים לירושלים המנגישים עוד יותר את שירות האוטובוסים לבירה.

מירושלים לבית שמש נסעו ברכבת 44,244 נוסעים. הרכבות, שיעדן הסופי הוא תל אביב, יוצאות בכל כ-110 דקות, לעומת אוטובוס היוצא כל 23 דקות לבית שמש. מחיר הנסיעה בין בית שמש לירושלים באוטובוס הינו 13.3 ₪ וברכבת 8 ₪, מצב הפוך מהנורמה בה נסיעה באוטובוס זולה יותר מנסיעה ברכבת. מבחינת זמנים, הנסיעה לבית שמש ברכבת אורכת רק דקות בודדות יותר מאשר באוטובוס.

מבית שמש לירושלים נסעו ברכבת 82,942 נוסעים, פי שניים יותר נוסעים מבכיוון ההפוך. רכבות בכיוון זה גם הן זולות יותר מאוטובוס (8 ₪ לעומת 13.3 ₪), אולם תדירותן נמוכה יחסית – רכבת כל כ-130 דקות לעומת אוטובוס כל כ-20 דקות. אופציית הרכבת יכולה בהחלט להצטייר כחלופה אטרקטיבית למיוממים מבית שמש לירושלים, הן בזכות מחירה האטרקטיבי והן בזכות זמן הנסיעה שלה (כ-40 דקות, מעט יותר מאוטובוס), שאינו מושפע משעות שיא, בשונה מאוטובוס.

מקורות:

יום ראשון, 20 בספטמבר 2015

תנועות הנוער בירושלים

ליאור רגב
מקובל לומר שהנוער של היום הוא לא מה שהיה פעם. שהדור הנוכחי, שהתחנך על ברכי האינטרנט והטלפונים החכמים, דבוק למסך, מסתגר בחדרו, ומתקשר בשפת הציורים.

תנועות הנוער נתפסות בעיני רבים כמייצגות של עולם נכחד: פעילות חוץ-ביתית, חינוך לשיתוף פעולה, חברות, אהבת הארץ, יוזמה ודאגה לאחר. בשנת 2006, השנה האחרונה בה נערך אומדן ארצי, עמד מספר חניכי תנועות הנוער בישראל על 176 אלף. על פי רשימת התנועות המוכרות של משרד החינוך, ב-2014 פעלו בישראל כ-13 תנועות נוער.

בירושלים, פעלו בשנת 2015 כ-11 תנועות נוער במגזר היהודי. התנועות משקפות את המגוון החברתי של אוכלוסיית העיר: 4 בעלות אופי חילוני (הצופים, הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר והמחנות העולים), שתיים דתיות-לאומיות (בני עקיבא ואריאל), אחת של התנועה המסורתית (נוע"ם) ו-4 בעלות אופי חרדי (בנות בתיה, פרחי הדגל, היכלי עונג ועזרא).

תנועות הנוער נתמכות על ידי משרד החינוך והעירייה, כאשר גודל התנועה משמש כאחד המדדים לקביעת גובה התמיכה. קיים קושי לאמוד את מספר החניכים בשל טיבה המשתנה והבלתי קבוע של ההשתתפות בפעילות. לפיכך, הנתונים מבוססים על דיווחי התנועות לאגף חברה בעיריית ירושלים.

תנועת 'בנות בתיה' חריגה בגודלה, ובשנת 2015 מונה 17,410 חניכות. הסיבה לכך היא אופיו הכוללני של החינוך החרדי, ובו התנועה משמשת מסגרת חינוכית משלימה לחינוך בבתי הספר של רשת 'בית יעקב'. התנועה השנייה בגודלה גם היא בעלת אופי חרדי, 'פרחי הדגל' עם 4,578 חניכים. התנועה פונה לבנים בגילאי 9-13. נוסף למשתתפים בתנועת 'עזרא' (2,042) ו'היכלי עונג' (890) מספרם הכולל של החניכים במגזר החרדי הוא הגבוה ביותר בעיר ועומד על 24,920 חניכים.

'בני עקיבא' היא התנועה השלישית בגודלה במספר החניכים בירושלים, והגדולה ביותר במגזר הדתי-לאומי. מספר החניכים בתנועה בשנת 2015 עומד על 3,881 חניכים. נוסף לחניכים ב'אריאל' (1,493), מספר החניכים בתנועות דתיות-לאומיות עומד על 5,374.

מבין התנועות בעלות אופי חילוני, 'הנוער העובד והלומד' היא התנועה הגדולה ביותר, בין היתר, תודות לפעילותה הנרחבת בשכונות מזרח העיר במגזר הערבי. ב- 2015, השתתפו בפעילותהּ 3,495 חניכים. 'הצופים', שהיא התנועה הגדולה ביותר במספר החניכים בפריסה ארצית, שנייה ל'נוער העובד' בירושלים עם 2,484 חניכים. נוסף לחניכים בתנועות השומר הצעיר (2,240), והמחנות העולים (282) מספר החניכים בתנועות חילוניות עמד על 8,501.
נוע"ם, הפועלת ברוח התנועה המסורתית מונה כיום כ- 233 חניכים, ומהווה את הזרם התנועתי הקטן ביותר במגזר היהודי בעיר.


מקורות
-לואיס גולדברג, מנהל המחלקה למחקר ולפיתוח, מנהל תרבות ופנאי, עיריית ירושלים
-רשימת תנועות נוער מוכרות ומתוקצבות ע"י משרד החינוך בשנת 2014, אתר משרד החינוך.
-שלג מי-עמי, נ. (2010) תנועות הנוער בישראל. מרכז המידע והמחקר של הכנסת.
-אתרי האינטרנט של תנועות הנוער: 'הצופים', 'השומר הצעיר', 'המחנות העולים', 'הנוער העובד והלומד', 'בני עקיבא', 'אריאל' ו- 'עזרא'

יום חמישי, 27 באוגוסט 2015

זמן נסיעה לעבודה

עומר יניב

בוקר. סיימתם לשתות קפה ושלחתם את הילדים לבית הספר. הגיע הזמן לצאת לעבודה. אבל -אם אתם גרים בירושלים, ההגעה לעבודה יכולה להיות סיפור לא פשוט: האם מקום העבודה שלכם נמצא במרחק הליכה או רכיבה על אופניים ממקום המגורים שלכם, או שמא נדרש מכם להגיע ליעדכם ברכב או תחבורה ציבורית?

בסקר החברתי שנערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ב-2013, כ-61% מבין תושבי ירושלים העידו שהם חשים שדרכם למקום העבודה אינה נוחה. אחת הסיבות המרכזיות לכך, היא האחוז הגבוה של תושבי ירושלים להם אין רכב, העומד על 46% (לעומת 33% בכל ישראל). לכן, תושבים רבים בעיר תלויים בהסעות מטעם מקום העבודה, בנסיעות משותפות למקום העבודה או בתחבורה ציבורית. אחוז תושבי ירושלים להם לוקח מעל לחצי שעת נסיעה על מנת להגיע למקום העבודה עומד על 45%, אחוז גבוה בצורה משמעותית מזה הארצי, אשר עומד על 33%. לשם השוואה, אחוז תושבי תל אביב וחיפה עבורם הגעה למקום העבודה לוקחת מעל לחצי שעת נסיעה, עומד על 25% ו-28% בהתאמה. נתונים אלו מושפעים מיעילות מערכות התחבורה בערים השונות בשעות העומס של הבוקר, אך יכולים גם להצביע על חשיבות הקרבה למקום העבודה בבחירת מקום המגורים, או על מחסור במקומות עבודה בקרבת הערים. 

לפי מפקד האוכלוסין שנערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2008, כ-51% מתושבי ירושלים מגיעים אל מקום העבודה ברכב פרטי (לעומת 54% מתושבי תל אביב, ו-58% מתושבי חיפה), 34% בתחבורה ציבורית או בהסעה מאורגנת מטעם מקום העבודה (לעומת 28% מתושבי תל אביב, ו-27% מתושבי חיפה) ורק כ-13% מגיעים באופניים או בהליכה ברגל (בדומה לתושבי תל אביב, ולעומת כ-10% מתושבי חיפה). נתון נוסף מן המפקד, מורה כי המרחק הממוצע למקום העבודה עבור תושבי מחוז ירושלים קצר יותר מאשר הממוצע הארצי (11.4 ק"מ לעומת 13.6 ק"מ בהתאמה). מכיוון שתושבי ירושלים עושים שימוש רב יותר באמצעי תחבורה ציבורית, ניתן בהחלט להצביע על קשר בין זמן ההגעה הארוך לעבודה בירושלים, החוצה את מחצית השעה כאמור, לשימוש הרב שעושים תושבי העיר במערכת התחבורה הציבורית בעיר. 

מכון ירושלים לחקר ישראל מבצע בימים אלו עבודה עבור תכנית אב לתחבורה ירושלים, בה מבוצעות תחזיות לאוכלוסיה וביקוש נסיעות לשנת 2040. בעתיד נוכל להציג ממצאים בנושא זה. בינתיים, למתעניינים, נתקלנו באתר זירת ההתייעצות של הרשות הארצית לתחבורה ציבורית, שקוראת לכולנו לעזור לה לבנות תכנית אסטרטגית לתחבורה ציבורית בישראל.



מקורות הנתונים:
מפקד האוכלוסין 2008, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
הסקר החברתי 2013, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.


(ויש גם את שבוס שמפעילים תח"צ כזו בפועל)

יום שני, 20 ביולי 2015

עירוניות חרדית

יועד שחר

בעולם המערבי הולכות וגוברות הקריאות לציפוף ערים, כלומר לשכן יותר אוכלוסייה על כל תא שטח. צפיפות עשויה להיות דבר מבורך: עבור אילו שאין בבעלותם רכב פרטי, למשל, צפיפות גבוהה היא פתרון ולא חסרון מכיוון שחלק גדול ממוקדי העניין נמצאים במרחק הליכה. הצפיפות מעצימה את המפגשים האנושיים והאינטראקציות החווייתיות.

ניתן לצפות שבאזורים קרובים למרכז העיר צפיפות האוכלוסייה תהיה גבוהה יותר, שכן במרכז העיר מתרחשת הפעילות הכלכלית, התרבותית והחברתית של העיר. בבחינת הנתונים הנחה זו שרירה וקיימת: ממוצע הצפיפות בשכונות שמרחקן ממרכז העיר בירושלים אינו עולה על ק"מ אחד הוא כ-19,000 נפשות לקמ"ר, בעוד שבשכונות שנמצאות במרחק 1-2 ק"מ ממנו הצפיפות הממוצעת היא כ-17,000 נפשות לקמ"ר. במרחק 2 ק"מ ויותר הצפיפות הממוצעת יורדת לכ-11,500 נפשות לקמ"ר.

אולם, מהנתונים עולה שעבור מגזרים מסוימים הזיקה למרכז (כלומר, צפיפות אוכלוסין גבוהה בשכונות שקרובות למרכז), משמעותית יותר: השכונות החרדיות שקרובות למרכז צפופות יותר ביחס לשכונות החרדיות שאינן קרובות למרכז. זאת בשונה מהשכונות בהן מתגוררת אוכלוסייה כללית. השכונות הכלליות שקרובות למרכז אינן צפופות יותר באופן מובהק מהשכונות הכלליות שאינן קרובות למרכז.

קווי המגמה בתרשים המצורף מבטאים את השינוי בצפיפות לפי המרחק ממרכז העיר, עבור כל מגזר. ניתן לראות את הזיקה למרכז העיר עבור החרדים, שמתבטאת בצפיפות, וכן עבור האוכלוסיה הערבית. אולם עבור האוכלוסיה הכללית קו המגמה מקביל לציר האופקי, כלומר שאין זיקה משמעותית למגורים בסמיכות למרכז העיר. 
עבור החרדים יתרונות רבים במגורים במרכז העיר – שם נמצאים מרבית המוסדות החרדיים ומרבית בתי העסק. המגורים במרכז העיר לאוכלוסיה שמרביתה אינה מחזיקה ברכב פרטי מאפשרים גם נגישות רגלית למוקדי העניין. הנחות אלו נכונות גם עבור האוכלוסיה הערבית. לגבי האוכלוסיה הכללית, ניתן לשער שאפשרויות הנגישות האחרות שקיימות עבורה, מחליפות את הצורך בקרבה למרכז, ולכן השכונות הקרובות למרכז אינן צפופות באופן משמעותי מהאחרות. בהקשר זה, אורח החיים החרדי תואם מגמות מודרניות של ציפוף והעלאת האינטנסיביות במרכזי הערים. 

יום ראשון, 12 ביולי 2015

הבחירות בירושלים

ליאור להרס

הבחירות מאחורינו וכעת ניתן לנתח את תוצאות הבחירות בירושלים, בהשוואה לתוצאות הארציות ולמערכות בחירות קודמות. 
בבחירות לכנסת ה-20 (2015) הצביעו בירושלים 67% מבעלי זכות ההצבעה – שיעור גבוה יותר מבחירות 2013 (65%) ובבחירות 2009 (65%) אך נמוך משיעור ההצבעה ברמה הארצית (72%). המפלגה שזכתה במספר הקולות הגבוה ביותר בירושלים היתה הליכוד, שזכתה ב-24% - שיעור דומה לתוצאות הארציות (23%). שיעור התמיכה במפלגות החרדיות היה גבוה יותר מהשיעור הארצי – 21% ליהדות התורה (לעומת 5% ברמה הארצית) ו-12% לש"ס (לעומת 6%). לעומת זאת שיעור ההצבעה למפלגות המרכז והשמאל היה נמוך יותר – 10% למחנה הציוני (לעומת 19% ברמה הארצית) ו-4% ליש עתיד (לעומת 9%). שיעור ההצבעה לרשימה המשותפת עמד רק על 1% לעומת 11% ברמה הארצית, כאשר יש לציין כי התושבים הערבים במזרח ירושלים לא מוכרים כאזרחי ישראל ואין להם זכות הצבעה לכנסת. שיעור ההצבעה ל"בית היהודי" (8%) היה גבוה במעט מהשיעור הארצי (7%), שיעור מצביעי מרצ (4%) היה זהה לארצי ושיעורי התמיכה בכולנו ובישראל ביתנו היו נמוכים מהשיעור הארצי (כולנו – 5% לעומת 8%, ישראל ביתנו – 2% לעומת 5%). 

בהשוואה למערכת הבחירות לכנסת ה-19 (2013) ניתן לראות כי הליכוד הגדיל את כוחו בעיר (24% לעומת 21% ל"ליכוד ביתנו", שכלל גם את ישראל ביתנו) והמחנה הציוני התחזק במעט (10% לעומת 9% שקיבלו מפלגת העבודה והתנועה בבחירות הקודמות). לעומת זאת יהדות התורה נחלשה מעט (21% לעומת 22%) וירידה חלה בקרב המצביעים לש"ס (12% לעומת 16%), הבית היהודי (8% לעומת 12%) ויש עתיד (4% לעומת 7%), וזאת בדומה למגמת הירידה שחלה בהצבעה למפלגות אלו ברמה הארצית. את הירידה בתמיכה בש"ס בירושלים בבחירות האחרונות ניתן להסביר בין השאר על רקע שיעור הצבעה גבוה באופן יחסי למפלגת "יחד" של אלי ישי – 7% בירושלים לעומת שיעור של 3% ברמה הארצית. מפלגת מרצ שמרה על כוחה בעיר - 4% בשתי מערכות הבחירות.



יום שלישי, 7 ביולי 2015

סקר שוק

דפנה שמר

בשנים האחרונות ישנה התחזקות תיירותית של שווקים ברחבי העולם. תופעה זו לא פסחה על שוק מחנה יהודה המקומי. בדקנו את תמהיל העסקים בשוק, כדי לראות עד כמה מגמה זו באה לידי ביטוי.
גבולות השוק אינם מוגדרים בצורה ברורה אך אנחנו סימנו אותם לצורך בדיקה זו בין הרחובות יפו מצפון לאגריפס מדרום, עץ חיים (השוק המקורה) ממזרח והשוק העיראקי ורחוב מחנה יהודה ממערב. סה"כ נבדקו 370 עסקים שמתקיימים במרחב של 19 דונם. לשם השוואה בקניון מלחה יש קרוב ל 230 חנויות המתפרסות על כ- 20 דונם בבניין שבו שתיים וחצי קומות מסחר.
עיקר העסקים בשוק הם עדיין עסקים לממכר מוצרי מזון. הדוכן הנפוץ בשוק הוא דוכן הירקות והפירות (82 עסקים), המהווים 22% מהעסקים בשוק. כמו כן ניתן למצוא בשוק 25 פיצוחיות (7% מהעסקים), 22 אטליזים (6% מהעסקים), 18 מאפיות ו- 18 חנויות תבלינים (5% כל אחד), 12 חנויות דגים (3%), 9 מעדניות ו 7 דוכני חמוצים. כל אלו מהווים מעל למחצית מהעסקים בשוק (52%).
בשוק קיים מגוון רחב של עסקים: ישנן 24 חנויות עם בגדים ואביזרים, 15 חנויות כלי בית,  3 חנויות עם אביזרים לטלפון סלולרי, 3 חנויות תכשיטים, 2 תחנות לוטו ובית כנסת אחד (הנמצא ברחוב האגוז).
ישנם ריכוזים של חנויות באזורים מסוימים, כך למשל אם חשקה נפשכם בדג, סיכוי גדול שתרכשו אותו ברחוב התפוח, שבו 4 חנויות דגים (ועד לאחרונה שכנה שם חנות דגים חמישית) - שליש מחנויות הדגים בשוק. אם אתם מעוניינים לקנות בשר, סביר שבדקתם את רחוב החרוב, שבו 5 אטליזים, רבע מהאטליזים בשוק. בשוק העיראקי ובשוק הגרוזיני ישנם ריכוזים גבוהים של חנויות לירקות ופירות.
במידה ורציתם לנוח ולאכול משהו בשוק, את המגוון הרחב ביותר של מסעדות/פאבים תמצאו בפינת הרחובות התות והאגוז, שם קיימים 14 עסקים הנעים בין פלאפל, קובה, פיש אנד צ'יפס וג'חנון. בשוק פועלות 4 רשתות מזון, שלושה דוכני פלאפל ודוכן גלידה אחד. פתיחת חלק מהמסעדות והפאבים בשוק הרחיבו את שעות הפעילות מעבר לשעות סגירת הדוכנים, לשעות מאוחרות יותר.
אם קבעתם להיפגש ליד חנות התבלינים האתיופית כדאי להיות יותר ספציפיים, בכל אחד מהרחובות: השזיף, האפרסק ואליהו בנאי, המקבילים זה לזה, ישנה חנות אתיופית לתבלינים, לקטניות ולמוצרים יבשים לבישול. כל הממצאים נכונים לזמן בו הסתובבנו בשוק ובדקנו את המצב, לאחר שהסתייענו כבסיס בשירות street view של גוגל. 

לא יודעים לגביכם, אנחנו נהיינו רעבים. נתראה במחניודה?


יום שלישי, 16 ביוני 2015

עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום?

רות אברהם
לאחרונה נדמה כי הקהילה האתיופית הרימה את ראשה. מה שהתחיל כסרטון שהופץ ברשת המציג אלימות משטרתית על רקע גזעני הפך למחאה שהזכירה את המהומות האלימות שהתרחשו באותו זמן בעיר בולטימור שבמדינת וושינטון, ארה"ב. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים כי בישראל שיעור האתיופים מכלל האוכלוסייה הינו הגבוה ביותר בערים: קריית מלאכי (16.2%), עפולה (8%) וקריית גת (7.9%) המאופיינות במעמד סוציו-אקונומי נמוך. בירושלים הקהילה האתיופית מהווה 0.7% מכלל האוכלוסיה, מקום שני אחרי תל אביב מסוף רשימת הישובים בהם 2000 תושבים ויותר ממוצא אתיופי. המחאה של הקהילה האתיופית מעלה שאלה לגבי כלל העולים בישראל.
מ- 2010 עד 2013 עלו לישראל 67,000 עולים מרחבי העולם, 43% מתוכם ממדינות ברית המועצות לשעבר, 14% מארצות הברית ו- 12% מאתיופיה וצרפת כל אחת. 14% מתוך העולים השתקעו בירושלים הנמצאת במקום השלישי כיעד לעולים, אחרי תל אביב ונתניה. מעיבוד נתוני השנתון הסטטיסטי לירושלים עולה כי אחוז העולים ממדינות בעלות מעמד סוציו-אקונומי גבוה הבוחרים להשתקע בעיר הינו זהה או גבוה משיעורם בקרב העולים לישראל בשנים אלו. מגמה זו הפוכה בקרב עולי אתיופיה וברית המועצות.
העולים שהשתקעו בשנים אלו בירושלים, מתוכם 52% מארצות הברית וצרפת ואף לא אחד מאתיופיה, בחרו להשתקע בעיקר בשכונות ממעמד סוציו-אקונימי גבוה. בטלביה אחוז העולים שעלו בשנים אלו מהווים 9% מתוך האוכלוסייה היהודית בשכונה. ברובע היהודי, מרכז העיר ורחביה מהווים העולים 7% מהאוכלוסיה (בכל שכונה) ובמושבה הגרמנית 6%. לעומת זאת, במבט רחב על השנים 1990-2013 ניתן לראות כי השכונה בה מתגורר אחוז העולים הגבוה ביותר מתוך כלל האוכלוסייה היהודית היא פסגת זאב צפון, בה מונה אוכלוסיית העולים 4,900 תושבים, המהווים 30% מהאוכלוסייה היהודית בשכונה. מרבית העולים בשכונה זו הינם עולים שעלו בשנים 1990-1999, בעיקר מברית המועצות, והם מונים בשכונה 3,700 תושבים, המהווים 23% מהאוכלוסייה היהודית בה. עולי השנים 2000-2009, מונים בשכונה 980 עולים, או 6%, ועולי 2010-2013, המהווים כאמור למעלה מ-6% בשכונות מבוססות בקרבת מרכז העיר, מהווים רק 1.4% מאוכלוסייתה היהודית של פסגת זאב צפון.
ירושלים אכן מהווה בית עבור עולים חדשים, אך בעיקר ממדינות אמידות. באותו זמן, עולים ממדינות אחרות דווקא מדירים את רגליהם מהעיר. אולי ניתן לייחס זאת לשיקולים ציוניים אך לא ניתן להתעלם מההדרה הנוצרת על רקע כלכלי הקשורה למחירי הדיור ואפשרויות התעסוקה בעיר.



מקורות: 
1. "האוכלוסייה ממוצא אתיופי - בישראל לקט נתונים לרגל חג הסיגד", למ"ס, נובמבר 2014
2. השנתון הסטטיסטי לירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2015



יום שני, 4 במאי 2015

אחד במאי

יאיר אסף שפירא

באחד במאי מצוין יום הפועלים הבינלאומי. מהשנתון הסטטיסטי לירושלים (המהדורה החדשה תתפרסם ביום ירושלים), עולה כי מספר העובדים שמקום עבודתם נמצא בירושלים עמד בשנת 2013 על 293,200 מועסקים. מספר המועסקים בעיר גבוה מזה שבחיפה (167,000), ונמוך מזה שבתל-אביב (387,800). 
רוב המועסקים העובדים בירושלים (224,700) מתגוררים בעיר, אך 68,600 מועסקים, המהווים כרבע (23%), מתגוררים מחוץ לעיר, מהם 30,600 גרים ביהודה ושומרון; 17,500 במחוז ירושלים (השטחים הסמוכים לעיר ממערב – מבשרת ציון, אבו גוש, בית שמש, קריית יערים ומועצה אזורית מטה יהודה); 16,600 בתל אביב והמרכז; וכ-3,800 באזורי הצפון, הדרום וחיפה. מטבע הדברים עיקר העובדים המגיעים לעיר מתגוררים בסמוך אליה, אך גם מאזור מרכז הארץ מגיעים לא מעט עובדים. לשם השוואה, מספר המתגוררים בירושלים המועסקים בתל אביב ובמרכז נמוך יותר, ועומד על 10,300 עובדים.
מבין המועסקים בעיר, 154,400 הם גברים, ו-138,800 הן נשים. ככלל, גברים נוטים יותר מנשים לעבוד במרחק גדול מהבית, וככל שהמרחק גדול יותר, כך ממעטות הנשים לעשות אותו על מנת להגיע לעבודה. ואכן – מרוב האזורים מחוץ לעיר מגיעים יותר גברים מאשר נשים. כך למשל מאזור המרכז ותל אביב מגיעים לעבוד בירושלים כ-9,700 גברים, לעומת 7,000 נשים. כאשר בוחנים את האזורים הקרובים לעיר התמונה משתנה: מאזור יהודה ושומרון מגיע לירושלים מספר דומה של מועסקות (15,400) ומועסקים (15,200), וממחוז ירושלים מגיעות יותר מועסקות (9,500) מאשר מועסקים (8,000).
את הכיוון ההפוך, כלומר מגורים בירושלים ועבודה מחוץ לה, נראה כי נשים פחות נוטות לעשות, אך המגמה מבחינת המרחק דומה. 24,300 גברים, לעומת כ-9,700 נשים בלבד עושים את הדרך מירושלים למקומות עבודה מחוץ לה, אך באזורים הקרובים (מחוז ירושלים ואזור יהודה ושומרון) ההפרש אינו גדול (כ-4,800 גברים לעומת כ-3,100 נשים), בעוד שלאזור המרכז נוסעים כמעט פי ארבעה גברים (כ-8,100) מאשר נשים (כ-2,200).
ייתכן שקו הרכבת החדש ירושלים-תל אביב, שעתיד לקצר משמעותית את זמני הנסיעה בין הערים, ישנה את תמונת התעסוקה, ויגדיל את מספר המועסקים המגיעים לעיר, כמו גם את אלו המתגוררים בה ויוצאים לעבוד במרכז.



יום שלישי, 21 באפריל 2015

ברחובות שלנו יש קסם מיוחד

עומר יניב

כיצד בוחרים שמות לרחובות? כאן בירושלים, עיר בעלת היסטוריה עשירה וחשיבות דתית וסמלית, ניתן להניח כי אין מספיק רחובות, סמטאות, כיכרות, שדרות וכבישים על מנת להנציח את אלפי הדמויות, המקומות והאירועים להם מגיעה הנצחה. כיום יש בירושלים מעל ל-3,000 רחובות ואתרים להם ניתנו שמות. על מנת להתמודד עם דרישה הולכת וגוברת להנצחה של אנשים רבים, בעיריית ירושלים פועלות שתי ועדות לסינון ולאישור שמות רחובות, אשר תפקידן להחליט האם התרומה והמורשת של האישים המוצעים להן ראויה להנצחה: ועדת שמות ציבורית עירונית וועדה מייעצת. בשנים האחרונות עיריית ירושלים שמה לה למטרה לתת שמות לרחובות הרבים להם אין שמות ברחבי מזרח ירושלים, בשיתוף עם תושבי המקום. 
במספר שכונות בירושלים ניתן למצוא רחובות אשר שמותיהם מתייחסים לנושא מסוים, כגון שכונת רחביה, שם ניתן למצוא רחובות על שם אנשי רוח מימי הביניים, שכונת בקעה, שם רחובות רבים קרויים על שם שבטי ישראל ושופטים בתנ"ך, שכונת מלחה, ששמות רחובותיהּ מתקראים בשמות בעלי חיים ועוד. 
בישראל כולה ניתן לראות כי שמות הרחובות הפופולאריים ביותר הם רחובות הקרויים על שם צמחים, בעיקר אלו המוזכרים כחלק משבעת המינים. בנוסף, רחובות רבים בישראל קרויים על שם אבני חן, חיות, מנהיגים יהודיים וישראליים, יחידות צבאיות ועוד. הרחובות ששמותיהם הם הפופולאריים ביותר בישראל הם הזית (225 רחובות), הגפן (213), הרימון (204), התאנה (185) והתמר (174).  בחינה של רחובות הקרויים על שם אישים מגלה כי על שמו של ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן גוריון, קרויים מספר הרחובות הגבוה ביותר בישראל- 79 רחובות. האישה שעל שמה קרויים מספר הרחובות הגבוה ביותר בישראל היא חנה סנש, ששמהּ הונצח ב-41 רחובות ברחבי הארץ. 

מקור: אתר מאגרי המידע הממשלתיים ( data.gov.il), רשימת רחובות ישראל.

יום ראשון, 12 באפריל 2015

נוסעת בשבת?

אראלה גנן

לאחרונה חלה עליה בפעילות אזרחית הקוראת להפעיל בישראל תחבורה ציבורית שבעה ימים בשבוע (לדוגמא). אנו מבקשים לבדוק האם קיימת בציבור היהודי היתכנות לשימוש בתחבורה ציבורית בימי המנוחה (שישי-שבת וחגים), ומה היקפה. 
ראשית, יש לבחון את מספר הנוסעים בתחבורה הציבורית. במפקד האוכלוסין האחרון שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2008), נמצא כי 41% מהעובדים הגיעו לעבודה שלא באמצעות רכבם הפרטי. כ- 1,115,900 איש הגיעו לעבודתם באוטובוס, רכבת, הסעה של מקום העבודה, מוניות שירות, מוניות ספיישל, באופניים או ברגל. בירושלים מגיע השיעור לכדי 50%. בנוסף, משתמשים בתחבורה ציבורית גם אלפי תלמידים, חיילים, סטודנטים, פנסיונרים ועוד, אך על אלו חסרים נתונים.
על מנת לברר את עמדות הציבור לגבי נסיעה בשבת, ניתן להיעזר בנתוני הסקר החברתי משנת 2009, שהתרכז בנושאי דת ודתיות. 53% מהנשאלים היהודים בסקר זה תמכו בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת. 
יהודים מסורתיים וחילונים בני 20 ומעלה נשאלו באותו סקר האם הם נמנעים מנסיעה בשבת (מתוך הנחה שהציבור הדתי נמנע מנסיעה בשבת). 87% מהמסורתיים הלא כל כך דתיים השיבו שהם נמנעים מנסיעה בשבת רק במידה מועטה או בכלל לא, ובאופן מפתיע, 42% ממי שמגדירים עצמם מסורתיים-דתיים השיבו גם הם שהם אינם נמנעים מנסיעה בשבת. בסה"כ, 84% מציבורים אלה הביעו נכונות לנסוע בשבת. כלומר 45% מכלל הציבור היהודי במדינה, שהם 2.5 מיליון איש מבני ה-20 ומעלה בישראל, אינם מסתייגים מנסיעה בשבת. בנוסף, קיים כמובן גם הציבור הלא יהודי, המהווה בירושלים, לדוגמא, 38% מהתושבים.
מאחר ש-45% מהציבור היהודי בגילאי 20+ הביעו נכונות לנסוע בשבת, ומאחר ש-41% מאוכלוסיית העובדים משתמשים באמצעי תחבורה לעבודה שאינם הרכב הפרטי, ניתן להניח כי סביב 18% יהיו קהל יעד פוטנציאלי לשימוש בתח"צ, ב- 61 ימי ההשבתה השנתיים שלה - סופי השבוע והחגים (לא כולל יום כיפור). מספר זה מסתכם בלמעלה ממיליון בני אדם. זאת, כאמור, לפני שנלקחו בחשבון כל המשתמשים הפוטנציאליים שכלל לא נכללים בנתונים אלו: הילדים, בני הנוער, החיילים והפנסיונרים. בירושלים, חלק מקהל זה עשוי למצוא שימוש במערכת התחבורה הציבורית של מזרח העיר, הפועלת בשבת.

מקורות:


יום שני, 2 במרץ 2015

לעבודה ולמלאכה

אלון קופרארד

כאשר בוחנים את מבנה התעסוקה בערים שונות, מוצאים כי בהרבה מן המקרים יש לערים התמחויות בענפים מסויימים, בהם עוסק אחוז גבוה מן המועסקים בעיר. ניתן לבחון התמחויות אלו ולהשוות בין ערים, באמצעות מדד ההתמחות.
מדד ההתמחות של עיר בענף כלכלי מסוים מתאר את היחס בין אחוז העובדים באותו ענף מבין כלל המועסקים בעיר, לבין אחוז העובדים באותו ענף מתוך כלל המועסקים במדינה. ערך גבוה מ-1 פירושו התמחות יחסית, כלומר - משקלם של העובדים בענף זה בעיר גבוה ממשקלם בממוצע הארצי. 
מעיבוד נתוני השנתון הסטטיסטי לירושלים, נמצא כי הענף בו ערך מדד ההתמחות של ירושלים היה הגבוה ביותר בשנת 2012 הוא השירותים הקהילתיים, החברתיים והאישיים – 1.51. זהו ערך נמוך ביחס לערך המוביל בתל אביב – 2.89 בענף הבנקאות, הביטוח והמוסדות הפיננסיים, וביחס לערך המוביל בחיפה – 4.41 בענף החשמל והמים. ניתן להבחין בבירור שבניגוד לערים הגדולות האחרות, לירושלים אין ענף התמחות בולט והמועסקים בעיר מפוזרים בין הענפים באופן חד פחות. 
שאלה מסקרנת שעולה בהקשר זה היא האם ירושלים כעיר בירה מתמחה בענפי שירותי הציבור (הכוללים את ענפי המנהל הציבורי, החינוך ושירותי הבריאות, הרווחה והסעד). מעיון בנתונים עולה כי אמנם ערך מדד ההתמחות של ירושלים בענפים אלו הוא הגבוה מבין הערים הגדולות ועומד על 1.24, אולם ערך זה אינו גבוה ביחס להתמחויות אחרות, ומעיד שזו  אינה התמחות מובהקת של העיר.
אחד הענפים הנכללים בענף השירותים הציבוריים הוא החינוך, בו ערכה של ירושלים עומד על 1.35, והוא ענף ההתמחות השני של ירושלים. לעומת זאת, ערכו של ענף החינוך בתל אביב הוא 0.54 והוא כמעט הנמוך ביותר בעיר. בחיפה שיעור המועסקים בענף החינוך זהה לשיעור המועסקים הארצי בענף. השונות של ירושלים בענף זה נובעת מהעובדה שאחוז גבוה מתושבי העיר הוא ילדים בגילאי גן ובית ספר.
מהתבוננות בערכי מדד ההתמחות ניתן לראות שירושלים אינה מרכז עסקי וטכנולוגי. בענף ההייטק ערכה של ירושלים עומד על 0.67. זהו ערך נמוך בפני עצמו וכן נמוך מזה של תל אביב –  0.92 ושל חיפה, המובילה בין הערים הגדולות, עם ערך של 1.35. בענף השירותים העסקיים ושירותי הנדל"ן ירושלים ניצבת עם ערך של 0.92, אחרי חיפה – 1.25 ותל-אביב – 1.87.  בנוסף לכך, בענף הבנקאות, הביטוח והמוסדות הפיננסיים ערכה של ירושלים הוא 0.53, לעומת חיפה – 0.82 ולעומת תל אביב, שכאמור זהו ענף ההתמחות המובהק שלה, 2.89.



יום שני, 9 בפברואר 2015

מה תזמינו?

ליאור רגב

רוב האוכלוסייה היהודית בישראל מקפיד על אכילת אוכל כשר. בסקר החברתי שנערך בלמ"ס בשנת 2009 והתמקד בדת ודתיות, כ- 64% מהנסקרים היהודים (בגיל 20+) הצהירו על שמירת כשרות במידה רבה או רבה מאוד. 

לאחרונה, עלה נושא הכשרות כמרכיב התורם ליוקר המחייה בישראל. בתי אוכל המבקשים להציע את מרכולתם לקהל אוכלי הכשרות נדרשים לעמוד במגבלות הכשרות של מדינת ישראל -  אותן אוכפת הרבנות הראשית והשלוחות שלה במועצות הדתיות המקומיות. בירושלים, נושא הכשרות נתפס לעיתים כחלק מהדיון על צביונה של העיר. בשנת 2011, החל לפעול בירושלים מיזם של כשרות קהילתית ("השגחה פרטית"), בו שותפים היום כ- 9 בתי עסק.

חיפוש קצר באינטרנט מעלה שורה של אתרי אינטרנט מהם ניתן ללמוד על היצע המקומות המוכרים מזון ביישובים בישראל. במאגר הנתונים של Rest מופיעים 667 בתי אוכל בירושלים. בתל אביב 1,573, בחיפה 373 ובראשון לציון 278. בהלימה עם הדימוי של עיר שבה בכל פינה קיים בית קפה, ניתן לראות שמספר המקומות המוכרים מזון בתל אביב חריג בקנה מידה ישראלי. כמה סיבות לכך הן גודלה של המטרופולין, ותרבות האכילה מחוץ לבית של הקהילה העסקית העובדת בה והקהילה הצעירה המבלה בה.

קיימים הבדלים במידת שמירת הכשרות של בתי האוכל הפועלים בכל אחת משלוש הערים הגדולות בישראל. על פי אתר Rest קיימים 486 (73%) עסקים כשרים בירושלים, לעומת 181 (27%) שאינם כשרים. בתל אביב, מספר המקומות הכשרים, 468, דומה לירושלים, אך אלו מהווים רק 30% מההיצע הכולל; 1,105 (כ- 70%) אינם כשרים. בחיפה 96 (26% בלבד) בתי אוכל כשרים, ו- 277 (74%) אינם כשרים.

סיווג לפי סוג המזון מראה שאחוז בתי העסק המוכרים בשר ומוגדרים ככשרים נמוך יותר ביחס להיצע הכללי. נתון זה מלמד על הקושי היחסי בשמירה על כשרות "בשרית" לעומת כשרות "חלבית". 158 (69%) מבתי האוכל בירושלים המתויגים כבשריים, כשרים (לעומת 73% בסה"כ בתי האוכל בעיר), ו- 71 (31%) אינם כשרים. בתל אביב 31% מבתי האוכל הבשריים כשרים, בחיפה 17%, ובראשון 39%.

מעניין לראות שאחוז בתי עסק המציעים משלוח וכשרים גבוה יותר ביחס לאחוז העסקים הכשרים הכללי. בירושלים, 185 (85%) מהעסקים המציעים משלוח כשרים, בתל אביב 42%, ובחיפה 33%. ניתן להסביר נתון זה בסוג המזונות של המציעים משלוח, הנתפס כעממי יותר (פיצה, המבורגר וכד'), ומהיר להכנה. מקומות אלו פונים לקהל יעד רחב יותר, ומבוססים על מתח רווחים נמוך יותר לכל יחידה.




יום חמישי, 5 בפברואר 2015

קילו אלכסנדר וכמה יונתן

דפנה שמר

בישראל ישנם 267 קיבוצים, מתוכם 243 שייכים לתנועה הקיבוצית,  18 קיבוצים הם של הקיבוץ הדתי, והשאר תחת ארגונים אחרים. בקיבוצים חיים נכון לשנת 2013  157,525 תושבים המהווים קרוב ל 2% מתושבי מדינת ישראל, בשנה האחרונה חל  גידול של 3% באוכלוסיית הקיבוצים (בישראל חל גידול של קרוב ל 2%). בקיבוץ הקטן ביותר – קיבוץ נערן (גם: נירן), חיים נכון לסוף שנת 2013  - 71 חברים, בקיבוץ הגדול ביותר – מעגן מיכאל, מתגוררים 1768 חברים. 
במטרופולין ירושלים ישנם 10 קיבוצים בהם גרים 6,167 חברים, המהווים 0.5% מאוכלוסיית המטרופולין. הקיבוץ הראשון שהוקם במטרופולין ירושלים הוא קריית ענבים בשנת 1920. מחצית מתוך קיבוצי המטרופולין הם קיבוצים במודל השיתופי.
לפי סקר שנערך באוניברסיטת חיפה, 29% מהקיבוצים הם שיתופיים – ישובים שבהם בעלות הקניין היא בידי הכלל, וישנו שיווין ושיתוף ביצור, בצריכה ובחינוך. 71% הינם קיבוצים מתחדשים – קיבוצים שעברו הפרטה. 
לאורך השנים חלה ירידה בתמיכתם של חברי קיבוצים בהקמת שכונה קהילתית צמודה לקיבוץ: בשנת 2002 תמכו כשני שליש מהנשאלים בהקמת שכונה כזו, ואילו ב 2014 רק 42% תומכים ברעיון. בקיבוצים השיתופים 28% תומכים ברעיון ואילו בקיבוצים המתחדשים 48% תומכים בו.
אז כמה באמת שוקלים לעזוב את הקיבוץ? – רק 7% הצהירו שהם חושבים על כך לעיתים קרובות, ירידה מהסקר ב 2002 בו 18% הצהירו שהם חושבים על כך לעיתים קרובות. 15% הצהירו שהם לפעמים חושבים על לעזוב ו 78% הצהירו שלעיתים רחוקות הם חושבים על לעזוב את הקיבוץ (לעומת 53% בשנת 2002).
הקיבוצניקים חושבים שמקום המגורים שלהם הוא טוב – 64% מהם השיבו כך, 29% נוספים חושבים שהקיבוץ הוא מקום טוב מאוד לחיות בו ו 7% חושבים שהקיבוץ הוא מקום לא טוב לחיות בו. בקיבוצים השיתופיים רק 3% חושבים שהקיבוץ הוא לא מקום טוב לחיות בו. מ 2002 חלה עלייה באחוז המשיבים שחושבים שהקיבוץ הוא מקום טוב מאוד לחיות בו.
בשנים האחרונות חלה עלייה באחוז הקיבוצניקים שחושבים שקליטת בני קיבוץ תזיק להמשך קיומו של הקיבוץ: מ 19% בשנת 2009 ל 28% השנה (2014). לעומתם 57% חושבים שקליטת בני קיבוץ תועיל לקיבוץ. בקיבוצים השיתופיים 53% חושבים שקליטת בני קיבוץ תזיק ואילו בקיבוצים המתחדשים 18% חושבים שהיא תזיק.




מקור הנתונים:
מיכל פלגי ואליאט אורחן, סקר דעת קהל בקיבוצים בשנת 2014, המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי, אוניברסיטת חיפה.

יום חמישי, 22 בינואר 2015

כמה תושבי ירושלים משלמים כדי לגור קרוב למרכז העיר?

רות אברהם

בסוף חודש נובמבר פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתונים אודות גמר הבנייה והתחלות הבנייה בתשעת החודשים הראשונים של 2014. מהנתונים עולה כי מספר יחידות הדיור שבנייתן הסתיימה בירושלים הוא הגבוה בישראל, ומהווה 6% מכלל גמר הבנייה במדינה. בדומה, ירושלים מובילה גם בכמות יחידות הדיור שבנייתן החלה, אשר מהווה 9% מהתחלות הבנייה בישראל. חשוב לציין כי אוכלוסיית ירושלים מהווה בפועל כ- 10% מאוכלוסיית ישראל.
מדד "מדלן" למחירי הדיור מספק אינדיקציה על המחיר הטיפוסי שבו נמכרו דירות. המדד מבוסס על העסקאות המופיעות במערכת מידע נדל"ן של רשות המיסים לאחר שעברו טיוב וניפוי. מהמדד עולה כי מחירי הדיור בירושלים (נבדקו החודשים אפריל עד ספטמבר 2014)  הם מהיקרים בישראל. מחיר מטר מרובע בירושלים גבוה ב- 40% מהמחיר בחיפה, ב- 57% מהמחיר בבאר שבע וב-20% מהמחיר בראשון לציון, עם זאת, הוא דווקא נמוך ב- 45% מהמחיר בתל אביב.
בחירת מקום המגורים ורכישת דירה תלויים לעיתים קרובות במידה ניכרת במרחק ממרכז העסקים הראשי של העיר. יש כאלו הבוחרים להתרחק מהמרכז על מנת ליהנות מבית גדול יותר עם גינה ונוף, אחרים דווקא דבקים בחיים העירוניים ומעדיפים קרבה למרכז. החלטות אלו משפיעות על מנגנונים מרכזיים בחיינו כגון: תחבורה, צריכת שירותים, מסחר וכד'.
ניתן לראות כי בירושלים קיים מתאם חיובי בין קרבה למרכז העיר לבין מחירי הדיור. ככל שמתקרבים יותר למרכז, מדד מחירי הדיור עולה. המגמה מראה כי קונה הדירה הממוצע בירושלים מוכן לוותר על 35,331 שקלים על מנת להתקרב קילומטר נוסף למרכז העיר. מכאן ניתן לראות כי בשכונות ממעמד סציו-אקונומי גבוה שקרובות למרכז העיר כגון: משכנות הלאום, רחביה, טלביה, ניות, בית הכרם וקטמון הישנה, המחירים גבוהים יותר מאשר בשכונות ממעמד סוציו אקונומי דומה המרוחקות מהעיר כגון: רמת שרת, תלפיות, ארנונה והולילנד.
שכונות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר מתחלקות בירושלים בין שכונות חרדיות וחילוניות. בבחינת השכונות החרדיות נמצאה מגמה הפוכה, וככלל, השכונות הרחוקות מהמרכז הן דווקא היקרות יותר. יש לציין כי מגמה זו קשורה גם לגדלי הדירות הגדולים המתאפשרים בשכונות החיצוניות.



מקורות הנתונים:
אתר מדלן
הבינוי בישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

יום ראשון, 4 בינואר 2015

מיוחד: מכון ירושלים לחקר ישראל- הבלוג בדפוס

חשבנו שאולי תעריכו קצת תוספת צבע וכמה אינפוגרפיקות למידע השוטף שלנו אחרי הכל, תמיד נחמד לראות את ירושלים מזוית קצת אחרת..
לחומרים המלאים של תכנית מרום- מנועי הצמיחה של ירושלים
הוצאה לאור: סטודיו אף