תעסוקת נשים חרדיות וגברים ערבים כמנוף לצמיחה כלכלית עירונית

ימית נפתלי

אחד הגורמים העיקריים המזוהים עם עוני, הוא שיעור השתתפות נמוך בכוח העבודה. משכך, אחד היעדים שהמדינה הציבה לעצמה, על מנת לעודד צמיחה כלכלית של המשק ולהוציא אוכלוסיות ממעגל העוני, הוא הגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של גברים חרדים, שיעור העומד כיום בישראל על כ-54%, ועידוד השתתפות בשוק העבודה של נשים ערביות, שיעור העומד בישראל על 35%. 

תעסוקת נשים ערביות בירושלים

ימית נפתלי

כ- 37% מאוכלוסיית העיר ירושלים בגילאי 15 ומעלה הם ערבים. אוכלוסיה זאת מאופיינת במשקי בית גדולים, בממוצע 5.2 בני משפחה, ותחולת עוני גבוהה, המגיעה ל- 82% בעוד שבירושלים תחולת העוני עומדת על 49%. שיעור תחולת העוני הגבוה בקרב האוכלוסייה הערבית מיוחס בעיקר להשתתפות נמוכה בכוח העבודה בקרב נשים ערביות, ולתעסוקה לא מקצועית המאופיינת ברמות שכר נמוכות. שיעור התעסוקה של נשים ערביות במזרח ירושלים נמוך באופן משמעותי  משיעור תעסוקת הגברים הערבים וגם בהשוואה לשיעור התעסוקה של נשים ערביות בישראל בכלל. לפי השנתון הסטטיסטי לירושלים העתיד לצאת ביום ירושלים הקרוב, בשנת 2016 עמד שיעור הנשים הערביות המשתתפות בכוח העבודה בירושלים, בטווח הגילים 64-25, על 22% בלבד, לעומת 35% בקרב נשים ערביות בישראל. 

איזון עבודה-חיים

יאיר אסף-שפירא

קורה לי מדי פעם, או אולי קצת יותר מזה, שאני מנהל בשעות הפנאי שיחות טלפון הקשורות לעבודה, ולעיתים גם מתיישב מול המחשב להשלים מטלה כזו או אחרת. לא נראה לי שזה מקשה עלי את התפקוד במשפחה, אבל אולי עדיף לוודא זאת עם אשתי וילדיי. יותר משליש (36%) מהמועסקים היהודים בני 20+ בישראל (כל הנתונים להלן מתייחסים לקבוצת עובדים זו) דיווחו שלפעמים, מדי פעם או לעתים קרובות הם מתקשים לתפקד במשפחה בגלל מחויבויות לעבודה, כך עולה מהסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2016, שפורסם לא מכבר. 

יחס מועסקים:תושבים

יאיר אסף-שפירא

מכון ירושלים למחקרי מדיניות   www.jerusaleminstitute.org.il

בשנת 2015 עבדו בירושלים 321,000 איש ואשה. למרות שירושלים היא העיר הגדולה במדינה מבחינת מספר התושבים, מספר המועסקים בה היה נמוך ממספר המועסקים בתל-אביב – יפו, שעמד באותה שנה על 406,700. בחיפה הועסקו 176,600, והמספר הכולל של המועסקים בישראל היה 3,643,800.

מועסקים העובדים בעיר יוצרים כוח כלכלי עבור העיר – מקומות העבודה משלמים ארנונה גבוהה יחסית, המועסקים עצמם צורכים שירותים, כגון תרבות, מסחר ואפילו חנייה, מוציאים בעיר כסף, ובכך יוצרים למעשה תעסוקה נוספת. גם בנייתם של המבנים המאכלסים את מקומות העבודה מלווה בהיטלים המכניסים כסף לקופת העיר.

האם ניתן לומר, אפוא, כי הכוח הכלכלי אותו מכניסים המועסקים לירושלים נמוך מזה שמכניסים המועסקים בתל-אביב – יפו וגבוה מזה שבחיפה? לא בהכרח – מפני שמספר התושבים המתגוררים בירושלים גבוה פי שניים מהמספר בתל אביב, ופי שלושה מהמספר בחיפה, כלומר שהכוח הכלכלי המגיע ממקומות העבודה, נועד לאספקת שירותים למספר גדול הרבה יותר של תושבים. על-מנת לנסות לבחון את הכוח הכלכלי המגיע לעיר ממקומות העבודה, ביחס לגודל האוכלוסייה, חישבנו את היחס בין המועסקים העובדים בעיר (לא כולם בהכרח מתגוררים בה) לבין תושבי העיר.

היחס מועסקים:תושבים בירושלים עומד על 374 מועסקים העובדים בעיר, לכל 1,000 תושבים המתגוררים בה. היחס נמוך משמעותית מזה שבתל-אביב – יפו (947) ובחיפה (635) המהוות אבן שואבת למועסקים מאזור מטרופוליני גדול וצפוף. מבין הערים הגדולות הנוספות, היחס בירושלים גבוה מזה שבראשון לציון (362) ובאשדוד (333), אך נמוך מזה שבפתח תקווה (522), בבאר-שבע (445), ובנתניה (405).

בירושלים נובע היחס הנמוך מקבוצות אוכלוסייה המשתתפות בכוח העבודה בשיעורים נמוכים יחסית, ממיעוט יחסי של מקומות עבודה בעיר, ומקושי למשוך מועסקים לעבוד בה. עם זאת, ניכר שמאז שנת 2010 ישנה עלייה ביחס מועסקים:תושבים בירושלים. היחס, שבשנים 1995, 2000, ו-2005 עמד על 332, 329, ו-331 בהתאמה, עלה ל-343 בשנת 2010, וכאמור, ל-374 בשנת 2015. כידוע, היקף האוכלוסייה בירושלים לא יורד, והיחס עולה הודות לפיתוח מקומות עבודה בקצב העולה על קצב גידול האוכלוסייה.

שילוב תעסוקתי והאינתיפאדה הירושלמית

מריק שטרן

מכון ירושלים למחקרי מדיניות jerusaleminstitute.org.il

מתום האינתיפאדה השנייה והקמת גדר ההפרדה ועד היום גברו מימדי שילובם הכלכלי והתעסוקתי של פלסטינים תושבי ירושלים במערב העיר. הגידול הדמוגרפי של האוכלוסייה הפלסטינית בעיר מחד והמשבר הכלכלי של כלכלת מזרח העיר עקב הקמת גדר ההפרדה והניתוק מעורף הכלכלי הפלסטיני מאידך הביאו לשילובה של אוכלוסיה זו  בשוק התעסוקה הישראלי במידה והיקף שאין דומה לה מ1967 ועד היום. מנתונים חדשים של הביטוח הלאומי אותם עיבדנו במכון ירושלים למחקרי מדיניות לגבי הרכב ואפיון שכירים בירושלים משנת 2006 ועד 2015 –עולה כי העלייה בהיקף העובדים הערבים נבלמה לראשונה ואף נסוגה מעט בשנת 2015. 

נכון לשנת 2015 כמות השכירים תושבי ירושלים עמדה על 278,403. בתוך כך, בין השנים 2006 ל 2015 שיעורם של שכירים ערבים בכוח העבודה העירוני גדל בהתמדה, מ-22% מכלל השכירים בעיר בשנת 2006 ל 28% בשנת 2015. במהלך תקופה זו כמות השכירים הערבים הרשומים בסניף מזרח ירושלים של הביטוח הלאומי עלתה מ- 45,730 ל 74,204 – עלייה של 62%. עלייה זו בכמות השכירים הערבים נבלמה בשנת 2015 ואף פחתה ב-110 שכירים. 

נתונים עדכניים לגבי כמות מקבלי דמי האבטלה ואבטחת ההכנסה ממזרח ירושלים עשויים לתת הסבר מסויים לבלימה בגידול כוח העבודה הערבי בעיר. לפי נתוני הביטוח הלאומי, כמות מקבלי דמי האבטלה בקרב ערביי מזרח ירושלים עלתה בהתמדה מ-352 איש בשנת 2008 ועד ל-1,501 בשנת 2015 – גידול של 426% ב-7 שנים. עיקר הגידול התרחש בין השנים 2013 ל 2015.  יתר על כן, כמות מקבלי אבטחת ההכנסה ממזרח ירושלים זינקה אף היא, וכמעט הכפילה עצמה בין השנים  2011 ל-2015  מ-3,853 ל 5,793  – כ700 איש יותר מאשר בקרב מקבלי השלמת הכנסה יהודים בעיר באותה השנה. נתונים אלו עשויים להעיד על כמות גדולה של מועסקים ערבים שנפלטו ממעגל התעסוקה בשנים האחרונות. תהליך זה עשוי להיות מוסבר הן במשבר הכללי של המגזר הפרטי העסקי בירושלים בעקבות ארועי האינתיפאדה הירושלמית, כמו גם עדויות שעלו על פיטורים או אי העסקת עובדים ערבים במערב ירושלים בתקופה זו. יחד עם זאת, הגידול בכמות מקבלי דמי באבטלה והבטחת ההכנסה עשוייה גם להעיד על עלייה במודעות ובכשירות למיצוי זכויות סוציאליות בקרב ציבור זה. כלומר – דווקא תהליכי האינטגרציה הכלכלית ומה שמכונה לאחרונה כתהליכי "ישראליזציה" של פלסטינים תושבי מזרח ירושלים – מאפשר להם גם למצות את זכויתיהם הסוציאליות במצב של משבר כלכלי או פיטורין על רקע התעצמות הקונפליקט הלאומי בעיר.

זמן נסיעה לעבודה

עומר יניב

בוקר. סיימתם לשתות קפה ושלחתם את הילדים לבית הספר. הגיע הזמן לצאת לעבודה. אבל -אם אתם גרים בירושלים, ההגעה לעבודה יכולה להיות סיפור לא פשוט: האם מקום העבודה שלכם נמצא במרחק הליכה או רכיבה על אופניים ממקום המגורים שלכם, או שמא נדרש מכם להגיע ליעדכם ברכב או תחבורה ציבורית?

בסקר החברתי שנערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ב-2013, כ-61% מבין תושבי ירושלים העידו שהם חשים שדרכם למקום העבודה אינה נוחה. אחת הסיבות המרכזיות לכך, היא האחוז הגבוה של תושבי ירושלים להם אין רכב, העומד על 46% (לעומת 33% בכל ישראל). לכן, תושבים רבים בעיר תלויים בהסעות מטעם מקום העבודה, בנסיעות משותפות למקום העבודה או בתחבורה ציבורית. אחוז תושבי ירושלים להם לוקח מעל לחצי שעת נסיעה על מנת להגיע למקום העבודה עומד על 45%, אחוז גבוה בצורה משמעותית מזה הארצי, אשר עומד על 33%. לשם השוואה, אחוז תושבי תל אביב וחיפה עבורם הגעה למקום העבודה לוקחת מעל לחצי שעת נסיעה, עומד על 25% ו-28% בהתאמה. נתונים אלו מושפעים מיעילות מערכות התחבורה בערים השונות בשעות העומס של הבוקר, אך יכולים גם להצביע על חשיבות הקרבה למקום העבודה בבחירת מקום המגורים, או על מחסור במקומות עבודה בקרבת הערים. 

לפי מפקד האוכלוסין שנערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2008, כ-51% מתושבי ירושלים מגיעים אל מקום העבודה ברכב פרטי (לעומת 54% מתושבי תל אביב, ו-58% מתושבי חיפה), 34% בתחבורה ציבורית או בהסעה מאורגנת מטעם מקום העבודה (לעומת 28% מתושבי תל אביב, ו-27% מתושבי חיפה) ורק כ-13% מגיעים באופניים או בהליכה ברגל (בדומה לתושבי תל אביב, ולעומת כ-10% מתושבי חיפה). נתון נוסף מן המפקד, מורה כי המרחק הממוצע למקום העבודה עבור תושבי מחוז ירושלים קצר יותר מאשר הממוצע הארצי (11.4 ק"מ לעומת 13.6 ק"מ בהתאמה). מכיוון שתושבי ירושלים עושים שימוש רב יותר באמצעי תחבורה ציבורית, ניתן בהחלט להצביע על קשר בין זמן ההגעה הארוך לעבודה בירושלים, החוצה את מחצית השעה כאמור, לשימוש הרב שעושים תושבי העיר במערכת התחבורה הציבורית בעיר. 

מכון ירושלים לחקר ישראל מבצע בימים אלו עבודה עבור תכנית אב לתחבורה ירושלים, בה מבוצעות תחזיות לאוכלוסיה וביקוש נסיעות לשנת 2040. בעתיד נוכל להציג ממצאים בנושא זה. בינתיים, למתעניינים, נתקלנו באתר זירת ההתייעצות של הרשות הארצית לתחבורה ציבורית, שקוראת לכולנו לעזור לה לבנות תכנית אסטרטגית לתחבורה ציבורית בישראל.

מקורות הנתונים:

מפקד האוכלוסין 2008, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

הסקר החברתי 2013, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

ומה אומרים הנתונים לגבי תחבורה ציבורית בשבת בירושלים? 

(ויש גם את שבוס שמפעילים תח"צ כזו בפועל)

אחד במאי

יאיר אסף שפירא

באחד במאי מצוין יום הפועלים הבינלאומי. מהשנתון הסטטיסטי לירושלים (המהדורה החדשה תתפרסם ביום ירושלים), עולה כי מספר העובדים שמקום עבודתם נמצא בירושלים עמד בשנת 2013 על 293,200 מועסקים. מספר המועסקים בעיר גבוה מזה שבחיפה (167,000), ונמוך מזה שבתל-אביב (387,800). 

רוב המועסקים העובדים בירושלים (224,700) מתגוררים בעיר, אך 68,600 מועסקים, המהווים כרבע (23%), מתגוררים מחוץ לעיר, מהם 30,600 גרים ביהודה ושומרון; 17,500 במחוז ירושלים (השטחים הסמוכים לעיר ממערב – מבשרת ציון, אבו גוש, בית שמש, קריית יערים ומועצה אזורית מטה יהודה); 16,600 בתל אביב והמרכז; וכ-3,800 באזורי הצפון, הדרום וחיפה. מטבע הדברים עיקר העובדים המגיעים לעיר מתגוררים בסמוך אליה, אך גם מאזור מרכז הארץ מגיעים לא מעט עובדים. לשם השוואה, מספר המתגוררים בירושלים המועסקים בתל אביב ובמרכז נמוך יותר, ועומד על 10,300 עובדים.

מבין המועסקים בעיר, 154,400 הם גברים, ו-138,800 הן נשים. ככלל, גברים נוטים יותר מנשים לעבוד במרחק גדול מהבית, וככל שהמרחק גדול יותר, כך ממעטות הנשים לעשות אותו על מנת להגיע לעבודה. ואכן – מרוב האזורים מחוץ לעיר מגיעים יותר גברים מאשר נשים. כך למשל מאזור המרכז ותל אביב מגיעים לעבוד בירושלים כ-9,700 גברים, לעומת 7,000 נשים. כאשר בוחנים את האזורים הקרובים לעיר התמונה משתנה: מאזור יהודה ושומרון מגיע לירושלים מספר דומה של מועסקות (15,400) ומועסקים (15,200), וממחוז ירושלים מגיעות יותר מועסקות (9,500) מאשר מועסקים (8,000).

את הכיוון ההפוך, כלומר מגורים בירושלים ועבודה מחוץ לה, נראה כי נשים פחות נוטות לעשות, אך המגמה מבחינת המרחק דומה. 24,300 גברים, לעומת כ-9,700 נשים בלבד עושים את הדרך מירושלים למקומות עבודה מחוץ לה, אך באזורים הקרובים (מחוז ירושלים ואזור יהודה ושומרון) ההפרש אינו גדול (כ-4,800 גברים לעומת כ-3,100 נשים), בעוד שלאזור המרכז נוסעים כמעט פי ארבעה גברים (כ-8,100) מאשר נשים (כ-2,200).

ייתכן שקו הרכבת החדש ירושלים-תל אביב, שעתיד לקצר משמעותית את זמני הנסיעה בין הערים, ישנה את תמונת התעסוקה, ויגדיל את מספר המועסקים המגיעים לעיר, כמו גם את אלו המתגוררים בה ויוצאים לעבוד במרכז.

לעבודה ולמלאכה

אלון קופרארד

כאשר בוחנים את מבנה התעסוקה בערים שונות, מוצאים כי בהרבה מן המקרים יש לערים התמחויות בענפים מסויימים, בהם עוסק אחוז גבוה מן המועסקים בעיר. ניתן לבחון התמחויות אלו ולהשוות בין ערים, באמצעות מדד ההתמחות.

מדד ההתמחות של עיר בענף כלכלי מסוים מתאר את היחס בין אחוז העובדים באותו ענף מבין כלל המועסקים בעיר, לבין אחוז העובדים באותו ענף מתוך כלל המועסקים במדינה. ערך גבוה מ-1 פירושו התמחות יחסית, כלומר - משקלם של העובדים בענף זה בעיר גבוה ממשקלם בממוצע הארצי. 

מעיבוד נתוני השנתון הסטטיסטי לירושלים, נמצא כי הענף בו ערך מדד ההתמחות של ירושלים היה הגבוה ביותר בשנת 2012 הוא השירותים הקהילתיים, החברתיים והאישיים – 1.51. זהו ערך נמוך ביחס לערך המוביל בתל אביב – 2.89 בענף הבנקאות, הביטוח והמוסדות הפיננסיים, וביחס לערך המוביל בחיפה – 4.41 בענף החשמל והמים. ניתן להבחין בבירור שבניגוד לערים הגדולות האחרות, לירושלים אין ענף התמחות בולט והמועסקים בעיר מפוזרים בין הענפים באופן חד פחות. 

שאלה מסקרנת שעולה בהקשר זה היא האם ירושלים כעיר בירה מתמחה בענפי שירותי הציבור (הכוללים את ענפי המנהל הציבורי, החינוך ושירותי הבריאות, הרווחה והסעד). מעיון בנתונים עולה כי אמנם ערך מדד ההתמחות של ירושלים בענפים אלו הוא הגבוה מבין הערים הגדולות ועומד על 1.24, אולם ערך זה אינו גבוה ביחס להתמחויות אחרות, ומעיד שזו  אינה התמחות מובהקת של העיר.

אחד הענפים הנכללים בענף השירותים הציבוריים הוא החינוך, בו ערכה של ירושלים עומד על 1.35, והוא ענף ההתמחות השני של ירושלים. לעומת זאת, ערכו של ענף החינוך בתל אביב הוא 0.54 והוא כמעט הנמוך ביותר בעיר. בחיפה שיעור המועסקים בענף החינוך זהה לשיעור המועסקים הארצי בענף. השונות של ירושלים בענף זה נובעת מהעובדה שאחוז גבוה מתושבי העיר הוא ילדים בגילאי גן ובית ספר.

מהתבוננות בערכי מדד ההתמחות ניתן לראות שירושלים אינה מרכז עסקי וטכנולוגי. בענף ההייטק ערכה של ירושלים עומד על 0.67. זהו ערך נמוך בפני עצמו וכן נמוך מזה של תל אביב –  0.92 ושל חיפה, המובילה בין הערים הגדולות, עם ערך של 1.35. בענף השירותים העסקיים ושירותי הנדל"ן ירושלים ניצבת עם ערך של 0.92, אחרי חיפה – 1.25 ותל-אביב – 1.87.  בנוסף לכך, בענף הבנקאות, הביטוח והמוסדות הפיננסיים ערכה של ירושלים הוא 0.53, לעומת חיפה – 0.82 ולעומת תל אביב, שכאמור זהו ענף ההתמחות המובהק שלה, 2.89.

מקור הנתונים: שנתון סטטיסטי לירושלים 2014

מאמינים בעתיד

יועד שחר

ירושלים נחשבת לאחת הערים העניות בישראל. בשנת 2011 עמד השכר הממוצע ברוטו לחודש עבודה לשכירים על 8,014 ₪, לעומת חיפה על 10,409 ₪, תל אביב – יפו על 11,445 ₪ וישראל על 9,461 ₪. לא זאת בלבד, בשנה זו 44% מהעובדים השכירים בירושלים השתכרו מתחת לשכר המינימום, לעומת 38% מהעובדים השכירים בחיפה, 33% מהעובדים השכירים בתל אביב ו-38% מהעובדים השכירים בישראל. 

בנוסף לנתונים האובייקטיבים האלו, בקיץ האחרון התפרסמו בתקשורת נתונים שמקורם בסקר החברתי שעורכת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדי שנה. בסקר זה ניתן לקבל מימד נוסף בהבנת רמת החיים והרווחה בישראל, הוא המימד הסובייקטיבי. מהנתונים עלתה תמונת מצב עגומה ביחס לאופן שבו תושבי ישראל תופסים את מצבם הכלכלי ועגומה אף יותר כשנשאלו הנסקרים על הציפייה העתידית מהיבט זה. 

19% מהעונים על הסקר טענו שהם צופים שמצבם הכלכלי יהיה פחות טוב בעתיד, 38% סברו שמצבם הכלכלי לא ישתפר בעתיד ואילו 43% סברו שמצבם הכלכלי בעתיד יהיה טוב יותר. ניתן היה לצפות שמשום שירושלים היא עיר ענייה יותר במדדים האובייקטיביים, תושביה יצפו לעתיד רע יותר, מפאת אפשרויות החיסכון ותכנון העתיד. אולם, רק 17% מתושבי ירושלים סברו שמצבם הכלכלי יהיה פחות טוב בעתיד, 34% סברו שמצבם לא ישתנה ואילו 49% סברו שמצבם ישתפר, נתון גבוה מישראל ומשאר הערים הגדולות. בתל אביב – יפו ובחיפה רק 40% ו-42% בהתאמה, סברו שמצבם ישתפר.

אחת הסיבות שיכולה להסביר ציפייה אופטימית כזו לעתיד היא עוצמת האמונה. בסקר החברתי נשאלו הנסקרים גם על מידת דתיותם (חרדי, דתי, מסורתי-דתי, מסורתי לא כל כך דתי ולא-דתי חילוני). בפילוח הציפייה לעתיד של המצב הכלכלי בירושלים (בקרב יהודים), עולה שככל שמידת הדתיות גבוהה יותר, כך גדלה האופטימיות כלפי המצב הכלכלי בעתיד (מגמה דומה נרשמה גם בקרב הלא-יהודים).

למרות שמצבם הכלכלי של החרדים בירושלים במדדים אובייקטיבים הוא מהנמוכים בעיר, 59% מהחרדים טענו שהם מצפים שמצבם הכלכלי ישתפר בעתיד. זאת ביחס ל-46% מהדתיים, 43% מהחילוניים, 35% מהמסורתיים הלא כל כך דתיים ורק כ-31% מהמסורתיים הדתיים. עדיין לא הוכחה ההשפעה של הציפיות הסובייקטיביות על המצב האובייקטיבי. במידה וישנה השפעה כזו, המצב הכלכלי העתידי של המאמינים, ורוד יותר.  

מקור: הסקר החברתי של הלמ"ס 

מטרופולין ירושלים

יאיר אסף-שפירא

מטרופולין מוגדרת כתחום עירוני הכולל עיר ראשית, המהווה את גלעין המטרופולין, וישובים נוספים המקיימים איתה זיקות ברמות ובאופנים שונים. ככלל, בין הישובים השייכים למטרופולין לבין העיר הראשית ישנה תנועה - לצרכי עבודה, לימודים, תרבות, קניות, "סידורים" וכולי. עוצמת הקשר עם העיר הראשית היא שמגדירה האם ישוב כלשהו הנו חלק מהמטרופולין או לא, כאשר הקריטריון הבסיסי שנקבע הוא ש-20% מכלל המועסקים המתגוררים ביישוב, עובדים במרכזי התעסוקה שבמטרופולין. לאחרונה פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את ההגדרות החדשות למטרופולינים, כאשר נכללה בהגדרות אלו, לראשונה, גם מטרופולין ירושלים. בנוסף נכללו המטרופולינים: תל-אביב, חיפה ובאר-שבע. ההגדרות מתבססות על שיעור המועסקים בכל ישוב, העובדים במרכזי התעסוקה העיקריים במטרופולין. כ-75% מאוכלוסיית ישראל מתגוררת במרחבים המטרופוליניים הללו.

מטרופולין ירושלים, כפי שהוגדר, משתרע מבית-שמש במערב ועד הישוב מצפה יריחו במזרח, ומהיישובים עפרה וכוכב השחר בצפון, ועד לגוש עציון בדרום. בסך-הכל מונה המטרופולין 86 ישובים, ואוכלוסייתה עומדת על 1,164,000 תושבים (בסוף שנת 2013). מטרופולין ירושלים היא השנייה בגודלה, לאחר מטרופולין תל-אביב, המונה 3,642,000 תושבים. מטרופולינים חיפה ובאר שבע מונות 891,100, ו-354,900 תושבים, בהתאמה.

מבחינת היחס בין היקף אוכלוסיית הגלעין - העיר הראשית - לבין היקף האוכלוסייה בכלל המטרופולין (משקלה של העיר הראשית במטרופולין), ניתן ללמוד על אופיה של המטרופולין - הן מבחינה מרחבית - עד כמה היא מפוזרת או מכונסת, והן מבחינה כלכלית - מה משקלו של העורף המטרופוליני, ומה הפוטנציאל שלו לתרום לשגשוגה של העיר הראשית. 

יחס זה שונה מאוד בין המטרופולינים בישראל. בעוד שבתל-אביב מהווה אוכלוסיית העיר תל-אביב - יפו רק 11% מכלל המטרופולין, הרי שבירושלים מהווה אוכלוסיית העיר 71% מכלל המטרופולין. במטרופולינים חיפה ובאר שבע עומד משקלו שלן הגלעין בכלל המטרופולין על 31%, ו-56% בהתאמה. יוצא אפוא שבתל אביב משקל הגלעין במטרופולין הוא הנמוך ביותר - נתון המביע את המספר הגדול של תושבים המקיימים זיקות עם העיר, וקשור לשגשוגה הכלכלי והתרבותי של תל אביב - יפו. בירושלים השיעור הוא הגבוה ביותר, דבר המבטא את משקלו הקטן של העורף המטרופוליני, ומצביע על כך שירושלים מספקת שירותים ותעסוקה בעיקר לתושביה.

מקור הנתונים: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

התושבים הפלסטינים בירושלים

 ליאור להרס

אירועי השבועות האחרונים במזרח ירושלים חשפו שוב את המציאות המורכבת והנפיצה הנוגעת למערכת היחסים בין יהודים וערבים בעיר ואת המתיחות בין מערב העיר ומזרחה. על רקע זה יש מקום להכיר את הנתונים הנוגעים לתושבים הפלסטינים בירושלים ולתמונת המצב הקיימת במזרח ירושלים.

על פי נתוני הלמ"ס בסוף שנת 2012 מנתה האוכלוסייה הפלסטינית בירושלים 300,200 תושבים המהווים 37% מתושבי ירושלים כולה (815,300 תושבים). חלקה של אוכלוסייה זו בעיר גדל מ-26% בשנת 1967, 28% בשנת 1980, ו-32% בשנת 2000. הרוב הגדול של האוכלוסייה הוא מוסלמי (96%) ומיעוטה (כ-4%) נוצרי. במזרח ירושלים – כלומר בשטח שסופח לעיר לאחר יוני 1967 – מתגוררים 297,900 תושבים פלסטינים המהווים 99% מכלל האוכלוסייה הפלסטינית בעיר ו- 60% מכלל התושבים במזרח ירושלים. כמו כן מתגוררים במזרח ירושלים 199,650 תושבים יהודים המהווים 40% מהתושבים בשטח זה. השכונות הערביות הגדולות ביותר במזרח ירושלים הן בית חנינא (34,800 תושבים), הרובע המוסלמי (29,100 תושבים) ראס אל-עמוד (24,100), א-טור (23,600), שועפאט (22,800), ג'בל מוכבר (21,900) וסילואן (19,100). 

התושבים הפלסטינים במזרח ירושלים נמצאים במעמד משפטי של תושב ישראל והם זכאים לביטוח לאומי וביטוח בריאות ממלכתי ולתנועה חופשית ברחבי ישראל. יחד עם זאת הם אינם אזרחים ולכן אין להם זכות להשתתף בבחירות לכנסת והם אינם נושאים דרכון ישראלי. כמו כן הם בעלי זיקה לרשות הפלסטינית – הם זכאים להשתתף בבחירות לפרלמנט הפלסטיני ובבתי הספר שלהם לומדים על פי תוכנית הלימודים הפלסטינית. 

האוכלוסייה הפלסטינית בירושלים מתאפיינת במבנה גילים צעיר, והגיל החציוני הוא 20.2 (לעומת 25.9 בקרב היהודים). שיעור הפריון הכולל (Total fertility rate) בקרב הנשים הפלסטיניות הוא 3.6 ילדים. בשנים האחרונות שיעור זה נמצא במגמת ירידה כאשר בשנת 2006 הוא עמד על 4.1. מעניין לציין כי שיעור הפריון הכולל בקרב הנשים היהודיות בירושלים (4.3) גבוה יותר, וזאת על רקע שיעור הפריון הכולל הגבוה בקרב הנשים החרדיות. 

שיעורי העוני בחברה הפלסטינית בירושלים גבוהים מאוד - 77% מהמשפחות נמצאות מתחת לקו העוני. זאת לעומת 21% מהמשפחות היהודיות בעיר. שיעור ההשתתפות של הפלסטינים בירושלים בכוח העבודה עומד על 67% בקרב הגברים, ועל 14% בקרב הנשים (זאת לעומת 52% ו-59% בקרב היהודים, בהתאמה). ענפי הכלכלה העיקריים בהם מועסקים הפלסטינים הם מסחר סטונאי, קמעונאי ותיקונים (21%), בינוי (13%), שירותי אירוח ואוכל (11%) וחינוך (11%).

מקור: שנתון סטטיסטי לירושלים 2014

מלונאים צריכים לובי חזק

עומר יניב

לאחר שנים קשות לתיירות הירושלמית, שהייתה מושפעת מאירועי האינתיפאדה השנייה שבעטיה סבלה העיר מירידה תלולה במספר המבקרים בעיר, אנו עדים בשנים האחרונות לעלייה מתמדת במספר התיירים הבוחרים בירושלים כיעד לחופשה, עבור נופשים ישראלים, ועבור תיירים. העלייה במספר המבקרים בעיר מביאה לעלייה מתמדת גם במספר העוסקים בתחום המלונאות בירושלים. על מנת להתמודד עם העלייה המתמדת בכמות התיירים, נפתחו בירושלים בשנים האחרונות מספר מלונות חדשים, והמלונות הקיימים קולטים אף הם עובדים נוספים רבים אל הענף: משנת 2003 ועד שנת 2013 נפתחו בירושלים עוד 9 מלונות חדשים. 

מאז שנת 2003 ועד שנת 2013 מספר המועסקים במלונות התיירות בירושלים עלה בכ-113%, לעומת עלייה של כ-46% בסך המועסקים במלונות התיירות בישראל באותה התקופה. בשנת 2003 תחום מלונות התיירות העניק תעסוקה ל-2,681 שכירים, וכעבור עשור טיפס מספר המועסקים במלונות תיירות ל-5,699 שכירים. כיום ירושלים ממוקמת במקום השני בישראל מבחינת מספר המועסקים בתחום מלונות התיירות, לאחר אילת. 

מבחינת גובה השכר למועסקים, תחום התיירות והאירוח נחשב לתחום בו התשלום הוא הנמוך ביותר במשק: המשכורת הממוצעת לשכירים העוסקים בתחום עמדה על 4,222 ₪ לחודש. הגידול בכמות העובדים בעשור החולף, היה מלווה בעלייה של כ-21.5% בלבד בשכר הממוצע של השכירים המועסקים במלונות התיירות: מממוצע של כ-5,476 ₪ לשכיר בשנת 2003, לסכום של כ-6,523 ₪ לשכיר בשנת 2013. לשם השוואה, בין השנים 2003- 2013 משכורתם של עובדי מלונות התיירות שבאזור שפת ים המלח גדלה בכ-24%, שכירים העובדים במלונות התיירות שבאילת ובחיפה זכו לגידול של כ-37% במשכורתם, ואילו אלו העוסקים בתחום המלונאות באזור טבריה ראו את משכורתם מזנקת בתקופה זו בכ-42%. התרשים המופיע למטה מציג את גובה המשכורת החודשית הממוצעת של שכירים המועסקים במלונות תיירות, מול השינוי באחוזים בגובה המשכורת. ניתן לראות כי היו שנים בהן חוו עובדי מלונות התיירות בירושלים ירידה בשכרם, וזאת בניגוד למגמות הגידול במספר התיירים המגיעים לארץ בכלל ולירושלים בפרט.

נתונים: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

תעסוקה ירושלמית

ענבל דורון

העיר ירושלים היא אחד ממוקדי התעסוקה הגדולים בישראל ומהווה מרכז כלכלי עבור מרחב של למעלה מ-1,200,000 נפש. נושא התעסוקה בעיר עומד במרכז הדיון לגבי עתידה של ירושלים בכלל ומשיכת אוכלוסייה יצרנית בפרט.

בשנת 2012 הועסקו 294,000 עובדים בעיר ירושלים אשר היוו 9% מכלל המועסקים בישראל. מקרב כלל המועסקים בירושלים כ-75% היו תושבי העיר, 11% תושבי יהודה ושומרון, ו-6% תושבי מחוז ירושלים ובסך הכל 92% מהמועסקים בירושלים היו תושבי העיר והסביבה. כ-2,400 מועסקים בירושלים היו תושבי העיר תל אביב, והם היוו כאחוז מכלל המועסקים.

הנתונים מצביעים על כך שמרבית תושבי ירושלים (87%) מעדיפים לעבוד בתוך העיר ו-13% עובדים מחוץ לעיר, כאשר נשים נוטות לעבוד קרוב יותר אל הבית לעומת גברים. רק 8% מהנשים המועסקות תושבות ירושלים עובדות מחוץ לעיר, לעומת 17% מהגברים. בתל אביב ובחיפה יותר מועסקים בוחרים לעבוד מחוץ לעיר לעומת ירושלים. בשנת 2012 37% מהמועסקים תושבי תל אביב עבדו מחוץ לה (שיעור הנשים שעבדו מחוץ לעיר היה 30%), בחיפה 29% מהמועסקים תושבי העיר עבדו מחוץ לה (שיעור הנשים היה 21%).

הבדל נוסף בין גברים לנשים קיים בתחומי התעסוקה העיקריים. בקרב נשים, אשר היוו 47% מכלל המועסקים בירושלים בשנת 2012, התחומים העיקריים היו: חינוך (24%), שירותי בריאות, רווחה וסעד (20%) מנהל ציבורי (12%). לעומת זאת בקרב הגברים המועסקים בירושלים בלטו ענפי המסחר (15%), שירותים עסקיים (15%) וחינוך (11%). בשנת 2012 עבדו בתחום ההיי-טק בירושלים כ-16,000 מועסקים, אשר היוו 6% מכלל המועסקים בעיר וכן 6% מכלל המועסקים בתחום ההיי-טק בישראל. 64% מהם היו גברים.

מעניין לבחון את שיעור המועסקים בירושלים בענפי התעסוקה השונים בקרב גברים ונשים במגזר היהודי בהשוואה למגזר הערבי. בקרב הנשים בשני המגזרים, הנתונים מצביעים כי המועסקות עובדות בענפים עיקריים דומים: חינוך ושירותי בריאות, רווחה וסעד. לעומת זאת בקרב הגברים המועסקים במגזר היהודי הענפים העיקריים הם: שירותים עסקיים, מנהל ציבורי וחינוך, בעוד שבמגזר הערבי הגברים מועסקים בעיקר בענפים: מסחר, בינוי, שירותי אירוח ואוכל ותחבורה ותקשורת.

ההבדל המשמעותי בין המגזרים בתחום התעסוקה בירושלים הוא שיעור ההשתתפות בכח העבודה. בקרב האוכלוסייה בגילאי העבודה העיקריים (54-25) שיעור ההשתתפות בכח העבודה של גברים ערבים גבוה בהשוואה לגברים יהודים (88% לעומת 71%). אצל הנשים התמונה הפוכה, כאשר שיעור ההשתתפות של נשים ערביות בכח העבודה נמוך במיוחד ועמד בשנת 2012 על 20% בלבד, בהשוואה ל-82% בקרב נשים יהודיות. שיעור ההשתתפות בכח העבודה במגזר היהודי בירושלים יוצא דופן, שכן שיעור ההשתתפות בקרב נשים גבוה משיעור ההשתתפות בקרב גברים (82% לעומת 71%), בעיקר כתוצאה מאי השתתפותם של גברים חרדים בכח העבודה.

המקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה - סקר כוח אדם

עבודה נעימה

אביאל ילינק 

במסגרת הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נשאלו הנסקרים (בני 20 ומעלה) לגבי שביעות רצונם ממקום עבודתם ומההכנסה שלהם. כמו כן הם נשאלו לגבי החשש שלהם לאבד את מקום העבודה. 

מהסקר עולה כי בשנים 2008-2010 (ממוצע השנים) 83% מתושבי ירושלים היו מרוצים או מרוצים מאד ממקום עבודתם, 13% היו לא כל כך מרוצים, ורק 4% לא היו מרוצים כלל. בישראל, בחיפה ובראשון לציון התמונה חיובית אף יותר ו-86% מהתושבים בהן היו מרוצים או מרוצים מאד ממקום עבודתם. בתל אביב שיעור המרוצים או המרוצים מאד היה הגבוה ביותר ועמד על 88%. שיעור נמוך יותר נמדד באשדוד בה השיעור עמד על 78%. 

רוב תושבי ירושלים מרוצים אם כן ממקום עבודתם, אך מה לגבי ההכנסה? שיעור שביעות הרצון (מרוצים או מרוצים מאד) מההכנסה בקרב תושבי ירושלים עמד על 56%. שיעור זה היה גבוה מזה שבאשדוד (47%), ראשון לציון (53%) וישראל (55%), ונמוך מהשיעור בחיפה (57%) ובתל אביב (58%). מעניין כי שיעור הירושלמים שהיו מרוצים מאד מהכנסתם עמד על 11% והיה הגבוה מבין הערים הגדולות בישראל. 

ומה באשר לשביעות הרצון מהמצב הכלכלי? מהנתונים עולה כי תושבי ירושלים שבעי רצון למדי ממצבם הכלכלי ביחס לתושבי הערים הגדולות בארץ. שיעור הירושלמים שהיו מרוצים או מרוצים מאד ממצבם הכלכלי עמד על 59% והיה גבוה מהממוצע בישראל (58%), ומהשיעור בתל אביב (57%), חיפה וראשון לציון (55%), ואשדוד (48%). מעניין לציין כי שיעור הירושלמים שהיו מרוצים מאד ממצבם הכלכלי עמד על 17% והיה גבוה באופן משמעותי מהממוצע בישראל (10%), ומיתר הערים הגדולות (6-9%). 

מקור הנתונים: הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

שכר מגדרי:בירושלים נשים מרוויחות יותר

איתן בלואר 

שוק התעסוקה בירושלים מתאפיין בהבדלים גדולים בשכר בין קבוצות האוכלוסייה השונות. בנוסף ישנם הבדלים גדולים בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה של הקבוצות השונות. שיעורי השתתפות נמוכים יחסית בכוח העבודה נמצאו בקרב הגברים החרדיים ובקרב הנשים הערביות. מאפיינים אלו יצרו תופעה ייחודית בירושלים שבה ישנו פער נמוך יחסית בין גובה השכר החודשי הממוצע של אוכלוסיית הגברים לזו של הנשים, אך פער גבוה במספר שעות העבודה הממוצע שלהם. בשנת 2010 השכר הממוצע (ברוטו) לחודש עבודה של שכיר בירושלים היה 7,300 ש"ח והוא היה נמוך בהשוואה לתל אביב (10,200 ש"ח) ולישראל (8,600 ש"ח). בחינה מעמיקה יותר של השכר לפי מגדר, מצביעה על פער של 29% בין השכר הממוצע (ברוטו) לחודש עבודה של הגברים בירושלים (8,100 ש"ח) לעומת זה של הנשים (6,300 ש"ח). פער זה היה נמוך בהשוואה לתל אביב וישראל שבהן השכר הממוצע של הגברים היה גבוה מזה של הנשים ב-51%. 

מגמה הפוכה קיימת לגבי הפער בין ממוצע שעות העבודה השבועיות של הגברים לזה של הנשים. מספר שעות העבודה השבועי הממוצע של הגברים בירושלים (44 שעות שבועיות) היה גבוה מזה של הנשים (33 שעות שבועיות) ב- 33%. פער זה היה גבוה בהשוואה לתל אביב שבה ממוצע שעות העבודה השבועיות של הגברים היה גבוה מזה של הנשים ב- 13%, ולישראל בה הפער היה 25%. 

שתי תופעות אלו יצרו מצב שבו השכר הממוצע (ברוטו) לשעה של הנשים בירושלים (43 ש"ח) גבוה מזה של הגברים (41 ש"ח) ב-5%. מצב זה שונה למצב בישראל שבה השכר הממוצע לשעה של הנשים (43 ש"ח) נמוך מזה של הגברים (51 ש"ח) ב- 16%, ובתל אביב בה השכר הממוצע לשעה של הנשים (50 ש"ח) נמוך מזה של הגברים (59 ש"ח) ב- 15%. 

מקור: סקר הכנסות 2012, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

תורה ועבודה

אביאל ילינק 

נושא ההשתתפות בכוח העבודה נמצא על סדר היום הציבורי ומהווה אחד מסלעי המחלוקת המשסעים את החברה הישראלית. מעניין לבדוק אם כן מה מידת הקשר בין ההשתתפות בכוח העבודה לבין מידת הדתיות. 

מנתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ממוצע השנים 2008-2010) עולה כי אכן קיים קשר בין שיעור ההשתתפות בכוח העבודה לבין מידת הדתיות. קשר זה ניכר גם במגזר היהודי וגם במגזר הלא יהודי, אך במגזר הלא יהודי הוא בולט באופן מיוחד. במגזר זה ניכרת קורלציה ברורה ועקבית בין מידת הדתיות לבין מידת ההשתתפות בכוח העבודה – ככל שמידת הדתיות עולה כך מידת ההשתתפות בכוח העבודה יורדת. מגמה זו נכונה גם לירושלים וגם לישראל. מעניין לציין כי מידת ההשתתפות בכוח העבודה בישראל הייתה גבוהה יותר בכל הקטגוריות מזו שבירושלים. 

מהנתונים עולה כי במגזר הלא יהודי בירושלים, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב הנשאלים בני 20 ומעלה שהגדירו עצמם כלא דתיים עמד על 62% (בהשוואה ל- 72% בישראל). שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב אלו שהגדירו עצמם לא כל כך דתיים עמד על 59% (לעומת 61% בישראל), בקרב הדתיים היה שיעור זה 43% (לעומת 41% בישראל), ובקרב הדתיים מאד השיעור עמד על 12% בלבד (20% בישראל). 

במגזר היהודי המצב מעט שונה. כאן, ההבדל העיקרי בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה היה בין הנשאלים שהגדירו עצמם כחרדים לבין הלא חרדים (אלו שהגדירו עצמם כחילוניים, מסורתיים או דתיים). בין הנשאלים הלא חרדים לא ניכרו הבדלים גדולים. שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב לא חרדים בני 20 ומעלה בירושלים עמד על 66%. לעומת זאת, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב החרדים היה נמוך באופן משמעותי ועמד על 44%. בישראל שיעורים אלה היו מעט גבוהים יותר ועמדו על 68% ו-50% בהתאמה. 

מקור: עיבוד לנתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

לומדים לעבוד

איתן בלואר 

לפני כחודש נפתחה שנת הלימוד האקדמית, ולמעלה מ- 250,000 סטודנטים נכנסו בשערי האוניברסיטאות והמכללות בישראל. מרביתם צפויים לצאת ול"הציף" את שוק התעסוקה בשנים הקרובות, אך האם ככל התואר מתקדם יותר כך גדל הסיכוי למצוא תעסוקה? בחינה של שוק התעסוקה על פי התעודה האחרונה של המועסקים מאפשרת לענות על שאלה זו. בשנת 2010 התגוררו בירושלים כ- 376,000 בני 20-65. כ-207,400 מהם היו מועסקים (55%). בחינה של שיעור המועסקים לפי תואר מצביעה על כך שככל שהתואר מתקדם יותר, כך שיעור התעסוקה גבוה יותר. שיעור המועסקים בקרב בעלי תעודת בגרות עמד על 50% בהשוואה ל-73% בקרב בעלי תואר ראשון ו-88% בקרב בעלי תואר שלישי. בתל אביב המגמה הייתה דומה אך שיעורי המועסקים היו גבוהים יותר (72% לבעלי תעודת בגרות, 86% לבעלי תואר ראשון, ו-91% לבעלי תואר שלישי). 

שוק התעסוקה איננו שוויוני וקיימים הבדלים בין נשים וגברים בשכר, במעמד, בשיעור התעסוקה ועוד. בדרך כלל שיעור הגברים המועסקים גבוה מזה של הנשים. כך גם בירושלים, שבשנת 2010 62% מקרב הגברים בני 20-65 שהתגוררו בה היו מועסקים (184,400 מועסקים), בהשוואה ל- 49% בקרב הנשים (191,600 מועסקות). אולם מסתבר שככל שרמת ההשכלה עולה, הפער בשיעור המועסקים בין גברים לנשים מצטמצם. כפי שניתן לראות בגרף, שיעור המועסקים בקרב גברים בעלי תעודת הבגרות עמד על 54% בהשוואה ל- 47% בקרב נשים, שיעור המועסקים בקרב הגברים בעלי תואר ראשון עמד על 77% בהשוואה ל- 70% בקרב הנשים. ובקרב בעלי תואר שלישי המגמה מתהפכת ושיעור הגברים המועסקים (84%) נמוך משיעור הנשים המועסקות (94%).

מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עיבודים לסקר כח אדם.

השתתפות בכח העבודה לפי מגדר

מאת: ד"ר מאיה חושן

שיעור ההשתתפות בכח העבודה מבטא את חלקם של בני 65-20 המשתתפים בכח העבודה (המועסקים, והבלתי מועסקים שמחפשים עבודה באופן פעיל) מתוך כלל האוכלוסייה בגיל העבודה (בני 65-20). בהקשר זה יש לציין שבימים אלו נמשך בישראל הדיון הציבורי והמקצועי בנושא גיל הפרישה לפנסיה של נשים בישראל, הנמוך מגיל הפרישה של גברים. דיון זה קשור להבדלים בין נשים וגברים בכלל ובשוק התעסוקה בפרט, וטור זה יבחן את שיעור ההשתתפות בכח העבודה לפי מגדר. כפי שצויין בטור בשבוע שעבר, בשנת 2009 היה שיעור ההשתתפות בכח העבודה בירושלים (58%) נמוך מזה שבישראל (71%). זאת בעיקר בשל שיעור השתתפות נמוך בכח העבודה של גברים חרדים ושל נשים ערביות בירושלים. ואמנם הנתונים מצביעים על כך ששיעור ההשתתפות של גברים יהודים בירושלים (59%) נמוך במידה ניכרת מזה שבישראל (75%). בקרב הגברים הערבים נרשמה מגמה הפוכה – שיעור ההשתתפות בכח העבודה של גברים ערבים בירושלים (78%) גבוה בהשוואה לישראל (75%). ומה באשר לנשים?

שיעור ההשתתפות של הנשים בירושלים נמוך מזה של הנשים בישראל, הן בקרב הנשים היהודיות והן בקרב הנשים הערביות. בשנת 2009 עמד שיעור ההשתתפות של הנשים היהודיות בירושלים על 68% בהשוואה ל-75% בישראל. שיעור ההשתתפות בכח העבודה בקרב הנשים הערביות בירושלים נמוך מאוד – 15%, בהשוואה ל-26% בישראל.

זווית הסתכלות אחרת על אותם נתונים מצביעה על כך שבירושלים שיעור ההשתתפות של נשים יהודיות (68%) עולה על שיעור ההשתתפות של גברים יהודים (59%). ההסבר לכך נעוץ בשיעור השתתפות נמוך בכח העבודה של גברים חרדים. בישראל לעומת זאת שיעור ההשתתפות של נשים יהודיות בכח העבודה זהה לזה של גברים יהודים (75%). לשם השוואה, שיעור השתתפות של נשים יהודיות בתל אביב (79%) נמוך במעט מזה של גברים יהודים (82%),ומגמה זהה נרשמה גם בחיפה – נשים 76% וגברים 78%.
מקור: עיבוד של מכון ירושלים לחקר ישראל לנתוני סקר כח אדם 2009 של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

השתתפות בכֹח העבודה

מאת: ד"ר מאיה חושן

שיעור ההשתתפות בכֹח העבודה הוא היחס בין האוכלוסייה בגיל העבודה לבין מספר המשתתפים בכֹח העבודה. מספר המשתתפים בכֹח העבודה כולל את המועסקים ואת הבלתי מועסקים שמחפשים עבודה באופן פעיל. יש לציין שישנן דרכים שונות להגדיר את כֹח העבודה. בטור זה הוגדר כֹח העבודה כבני 65-20.

לשיעור ההשתתפות בכֹח העבודה ישנה השפעה על המצב הכלכלי של הפרט, המשפחה העיר והמדינה. ממחקרים שערך בנק ישראל עולה ששיעור השתתפות נמוך בכֹח העבודה בישראל מאפיין בעלי השכלה נמוכה, גברים בעלי השכלה תורנית, נשים ערביות בכלל ובעלות השכלה נמוכה בפרט. שיעור תעסוקה נמוך אינו מאפשר מיצוי של כושר הייצור של המשק, פוגע ברמת החיים, מרחיב את ממדי העוני ומרחיב את ההוצאה הממשלתית על תשלומי העברה.

מניתוח של נתוני השתתפות בכֹח העבודה לשנת 2009 בקרב בני 65-20 בירושלים בהשוואה לישראל עולה התמונה הבאה: שיעור ההשתתפות בכֹח העבודה בירושלים (58%) נמוך מזה שבישראל (71%). שיעור ההשתתפות בירושלים הן בקרב היהודים והאחרים (להלן יהודים) והן בקרב הערבים נמוך בהשוואה לישראל. כך נמצא ששיעור ההשתתפות בכֹח העבודה בירושלים בקרב היהודים עמד על 64% בהשוואה ל-75% בישראל, ובקרב הערבים על 47% בירושלים ו-50% בישראל. יוצא איפוא שהפער בשיעור ההשתתפות בכֹח העבודה בין ירושלים לבין ישראל גדול במידה ניכרת בקרב האוכלוסייה היהודית בהשוואה לאוכלוסייה הערבית. הסבר לכך נעוץ בהבדלים במאפייני האוכלוסייה היהודית בירושלים, שכוללת שיעור גבוה של אוכלוסייה חרדית. בקרב האוכלוסייה החרדית בולט שיעור השתתפות נמוך של גברים בכֹח העבודה. מצב זה משפיע הן על תחולת העוני הגבוהה בקרב האוכלוסייה החרדית והן על כלכלת העיר ירושלים. אך הוא גם טומן בחובו פוטנציאל לפיתוח וצמיחה שבכיוונו נעשים מאמצים רבים בעיר ובמדינה – שילוב גברים חרדים במוסדות להשכלה גבוהה על מנת לשלבם בשוק התעסוקה. על השתתפות בכֹח העבודה בקרב האוכלוסייה הערבית ועל הבדלים בין נשים וגברים נרחיב בטור הבא.

מקורות: עיבוד מכון ירושלים לחקר ישראל לנתוני סקר כֹח אדם של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בנק ישראל, הודעה לעיתונות: שיעור התעסוקה בישראל בפרספקטיבה בינלאומית.



לומדים ועובדים

מאת: איתן בלואר

מימון הלימודים הגבוהים והחיים במהלכם מהווים את אחד הקשיים המרכזיים של הסטודנטים ותלמידי הישיבות בארץ. זהו גם אחד הגורמים המרכזיים לנשירתם של סטודנטים לתואר אקדמי מלימודיהם. כדי לממן את העלויות הכרוכות בלימודים גבוהים ובמחייה במהלכם, הסטודנטים עובדים במקביל ללימודיהם. 17% מכלל בני 20 ומעלה בירושלים לומדים באחד ממוסדות הלימוד הגבוהים בעיר כגון ישיבות, אוניברסיטה, מוסדות על תיכוניים ועוד. בשנת 2009 35% מהלומדים בירושלים עבדו (דיווחו כעובדים). שיעור זה נמוך בהשוואה לתל אביב (67%), חיפה (54%) וישראל (50%).

שיעור העובדים במהלך לימודיהם שונה בין שלוש הקבוצות הבאות- בקרב הלומדים לתואר אקדמי כ- 53% מהסטודנטים עבדו במהלך לימודיהם, ושיעור דומה נרשם בקרב סטודנטים לתעודה על-תיכונית (51%). בקרב תלמידי הישיבות הגבוהות רק 8% עבדו במהלך לימודיהם. יש לשער שהבדלים אלו נובעים מצורות המימון של הלימודים והמחייה, אורח החיים ומאפייני הלימודים. מקורות מימון הלימודים יכולים להיות: עבודה, סיוע של ההורים, מלגות של מוסדות הלימוד והמדינה, תמיכות של נדבנים וכו'.

לעובדים במהלך לימודיהם מאפייני תעסוקה שונים מכלל המועסקים בעיר. מאפיינים אלו נגזרים מאילוצים שונים כגון שעות לימוד, הצורך במימון הלימודים ועוד, והם אלו שמהווים מרכיב מרכזי בבחירת היקף העבודה. בשנת 2009 52% מהירושלמים בני 20 ומעלה שעובדים במהלך לימודיהם עבדו במשרה חלקית, ו- 48% עבדו במשרה מלאה. בקרב אלו שאינם לומדים 28% עבדו במשרה חלקית ו-72% במשרה מלאה. מאפיינים של העובדים במהלך לימודיהם בירושלים היה דומה לתל אביב (49% עבדו במשרה חלקית, 51% במשרה מלאה), חיפה (55% ו- 44%) וישראל (47% ו- 52%).

מקור: עיבוד לסקר כח אדם 2009, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.