תקנה משהו?

ליאור רגב 

מכון ירושלים למחקרי מדיניות  http://jerusaleminstitute.org.il

אחד המדדים לבדיקת הרמה הכלכלית של מדינה הוא שיעור הבעלות הפרטית על מוצרים בני קיימא. מוצרים בני קיימא נרכשים אחת לכמה שנים, וכוללים למשל רהיטים, מכוניות או מוצרי חשמל כמו מקרר, תנור או מכונת כביסה. בכלכלה קפיטליסטית מודרנית, הנסמכת על מנגנון השוק והקניין הפרטי, בעלות זו מהווה ממד המשקף את רמת החיים והרווחה הכלכלית של משקי הבית.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) עורכת מדי שנה סקר בו נבדקת בין היתר הבעלות על מוצרים ושירותים שונים (סקר הוצאות משק הבית). רשימת המוצרים שהלמ"ס בודקת את הבעלות עליהם מתעדכנת מדי שנה, בהתאם להתפתחות והעדפות כלכליות וטכנולוגיות. עיון בסקרים קודמים מלמד שבעבר נבדקה הבעלות על מכשירי ווידאו, שלאחר מכן עודכנה ל- DVD. אולי בסקרים עתידיים תיבדק הבעלות על שבבים המוצמדים לפרק כף היד ומקרינים סרטים על קירות...

ישנם מוצרים שאחוז הבעלות עליהם עלה יד ביד עם העלייה ברמת החיים אך בשיעור עלייה מתון לאורך השנים. למשל, אחוז הבעלות של משקי בית על מכונית אחת לפחות בישראל עמד על 55% בשנת 1999, 58% בשנת 2005, 62% בשנת 2009, ו- 65% ב- 2014.

בהשוואה בין ערים, נראה שההבדלים בבעלות על מכונית קטנים יחסית. אחוז הבעלות בירושלים בשנת 2005 עמד על 50% ממשקי הבית, דומה מאוד לתל אביב (50%) ומעט נמוך מחיפה (53%). עשור לאחר מכן, בשנת 2014, שיעור משקי הבית בעלי מכונית בתל אביב עמד על 60%, דומה לחיפה (61%) וגבוה מירושלים עם 56% בלבד. הדמיון העקבי בבעלות על מכונית משקף את העלות הגבוהה של החזקת כלי תחבורה זה, ואת הריבוד הכלכלי של משקי הבית בישראל.

מאידך, ישנם מוצרים שבאחוז הבעלות עליהם נצפתה צמיחה דרמטית לאורך השנים, וגם קיימים הבדלים בבעלות בין הערים השונות. הדוגמא הבולטת ביותר היא מזגן, מוצר שבאופן היסטורי נתפס כפחות נחוץ בירושלים, בשל האקלים הנוח ביחס לערי המרכז. כך, בשנת 1999, 12% בלבד ממשקי הבית בירושלים העידו שיש ברשותם מזגן, לעומת 42% בתל אביב, ו- 39% ממשקי הבית בחיפה.

עם העלייה ברמת החיים וההתחממות הגלובלית, מזגן הפך ממוצר מותרות למוצר חובה כדי לשרוד את הקיץ הישראלי, שנמתח לאין קץ. בשנת 2014, רוב מוחלט של 94% ממשקי הבית בתל אביב ציינו שהם מחזיקים ברשותם מזגן. בחיפה עמד השיעור על 84%, בדומה לישראל (82%). מספר המזגנים בירושלים אמנם צמח משמעותית בשנים האחרונות מ- 41% בשנת 2009 ל- 60% ב- 2014, אך העיר עדיין רחוקה מלהדביק את הפער מערי החוף.

נוסעת בשבת?

אראלה גנן

לאחרונה חלה עליה בפעילות אזרחית הקוראת להפעיל בישראל תחבורה ציבורית שבעה ימים בשבוע (לדוגמא). אנו מבקשים לבדוק האם קיימת בציבור היהודי היתכנות לשימוש בתחבורה ציבורית בימי המנוחה (שישי-שבת וחגים), ומה היקפה. 

ראשית, יש לבחון את מספר הנוסעים בתחבורה הציבורית. במפקד האוכלוסין האחרון שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2008), נמצא כי 41% מהעובדים הגיעו לעבודה שלא באמצעות רכבם הפרטי. כ- 1,115,900 איש הגיעו לעבודתם באוטובוס, רכבת, הסעה של מקום העבודה, מוניות שירות, מוניות ספיישל, באופניים או ברגל. בירושלים מגיע השיעור לכדי 50%. בנוסף, משתמשים בתחבורה ציבורית גם אלפי תלמידים, חיילים, סטודנטים, פנסיונרים ועוד, אך על אלו חסרים נתונים.

על מנת לברר את עמדות הציבור לגבי נסיעה בשבת, ניתן להיעזר בנתוני הסקר החברתי משנת 2009, שהתרכז בנושאי דת ודתיות. 53% מהנשאלים היהודים בסקר זה תמכו בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת. 

יהודים מסורתיים וחילונים בני 20 ומעלה נשאלו באותו סקר האם הם נמנעים מנסיעה בשבת (מתוך הנחה שהציבור הדתי נמנע מנסיעה בשבת). 87% מהמסורתיים הלא כל כך דתיים השיבו שהם נמנעים מנסיעה בשבת רק במידה מועטה או בכלל לא, ובאופן מפתיע, 42% ממי שמגדירים עצמם מסורתיים-דתיים השיבו גם הם שהם אינם נמנעים מנסיעה בשבת. בסה"כ, 84% מציבורים אלה הביעו נכונות לנסוע בשבת. כלומר 45% מכלל הציבור היהודי במדינה, שהם 2.5 מיליון איש מבני ה-20 ומעלה בישראל, אינם מסתייגים מנסיעה בשבת. בנוסף, קיים כמובן גם הציבור הלא יהודי, המהווה בירושלים, לדוגמא, 38% מהתושבים.

מאחר ש-45% מהציבור היהודי בגילאי 20+ הביעו נכונות לנסוע בשבת, ומאחר ש-41% מאוכלוסיית העובדים משתמשים באמצעי תחבורה לעבודה שאינם הרכב הפרטי, ניתן להניח כי סביב 18% יהיו קהל יעד פוטנציאלי לשימוש בתח"צ, ב- 61 ימי ההשבתה השנתיים שלה - סופי השבוע והחגים (לא כולל יום כיפור). מספר זה מסתכם בלמעלה ממיליון בני אדם. זאת, כאמור, לפני שנלקחו בחשבון כל המשתמשים הפוטנציאליים שכלל לא נכללים בנתונים אלו: הילדים, בני הנוער, החיילים והפנסיונרים. בירושלים, חלק מקהל זה עשוי למצוא שימוש במערכת התחבורה הציבורית של מזרח העיר, הפועלת בשבת.

מקורות:

1. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נתוני מפקד האוכלוסין 2008

2. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הסקר החברתי (2009, 2012, 2013)

רוצים עוד? מיוחד: הבלוג של 'מכון ירושלים לחקר ישראל' בדפוס

כמה תושבי ירושלים משלמים כדי לגור קרוב למרכז העיר?

רות אברהם

בסוף חודש נובמבר פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתונים אודות גמר הבנייה והתחלות הבנייה בתשעת החודשים הראשונים של 2014. מהנתונים עולה כי מספר יחידות הדיור שבנייתן הסתיימה בירושלים הוא הגבוה בישראל, ומהווה 6% מכלל גמר הבנייה במדינה. בדומה, ירושלים מובילה גם בכמות יחידות הדיור שבנייתן החלה, אשר מהווה 9% מהתחלות הבנייה בישראל. חשוב לציין כי אוכלוסיית ירושלים מהווה בפועל כ- 10% מאוכלוסיית ישראל.

מדד "מדלן" למחירי הדיור מספק אינדיקציה על המחיר הטיפוסי שבו נמכרו דירות. המדד מבוסס על העסקאות המופיעות במערכת מידע נדל"ן של רשות המיסים לאחר שעברו טיוב וניפוי. מהמדד עולה כי מחירי הדיור בירושלים (נבדקו החודשים אפריל עד ספטמבר 2014)  הם מהיקרים בישראל. מחיר מטר מרובע בירושלים גבוה ב- 40% מהמחיר בחיפה, ב- 57% מהמחיר בבאר שבע וב-20% מהמחיר בראשון לציון, עם זאת, הוא דווקא נמוך ב- 45% מהמחיר בתל אביב.

בחירת מקום המגורים ורכישת דירה תלויים לעיתים קרובות במידה ניכרת במרחק ממרכז העסקים הראשי של העיר. יש כאלו הבוחרים להתרחק מהמרכז על מנת ליהנות מבית גדול יותר עם גינה ונוף, אחרים דווקא דבקים בחיים העירוניים ומעדיפים קרבה למרכז. החלטות אלו משפיעות על מנגנונים מרכזיים בחיינו כגון: תחבורה, צריכת שירותים, מסחר וכד'.

ניתן לראות כי בירושלים קיים מתאם חיובי בין קרבה למרכז העיר לבין מחירי הדיור. ככל שמתקרבים יותר למרכז, מדד מחירי הדיור עולה. המגמה מראה כי קונה הדירה הממוצע בירושלים מוכן לוותר על 35,331 שקלים על מנת להתקרב קילומטר נוסף למרכז העיר. מכאן ניתן לראות כי בשכונות ממעמד סציו-אקונומי גבוה שקרובות למרכז העיר כגון: משכנות הלאום, רחביה, טלביה, ניות, בית הכרם וקטמון הישנה, המחירים גבוהים יותר מאשר בשכונות ממעמד סוציו אקונומי דומה המרוחקות מהעיר כגון: רמת שרת, תלפיות, ארנונה והולילנד.

שכונות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר מתחלקות בירושלים בין שכונות חרדיות וחילוניות. בבחינת השכונות החרדיות נמצאה מגמה הפוכה, וככלל, השכונות הרחוקות מהמרכז הן דווקא היקרות יותר. יש לציין כי מגמה זו קשורה גם לגדלי הדירות הגדולים המתאפשרים בשכונות החיצוניות.

מקורות הנתונים:
אתר מדלן
הבינוי בישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

מאמינים בעתיד

יועד שחר

ירושלים נחשבת לאחת הערים העניות בישראל. בשנת 2011 עמד השכר הממוצע ברוטו לחודש עבודה לשכירים על 8,014 ₪, לעומת חיפה על 10,409 ₪, תל אביב – יפו על 11,445 ₪ וישראל על 9,461 ₪. לא זאת בלבד, בשנה זו 44% מהעובדים השכירים בירושלים השתכרו מתחת לשכר המינימום, לעומת 38% מהעובדים השכירים בחיפה, 33% מהעובדים השכירים בתל אביב ו-38% מהעובדים השכירים בישראל. 

בנוסף לנתונים האובייקטיבים האלו, בקיץ האחרון התפרסמו בתקשורת נתונים שמקורם בסקר החברתי שעורכת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדי שנה. בסקר זה ניתן לקבל מימד נוסף בהבנת רמת החיים והרווחה בישראל, הוא המימד הסובייקטיבי. מהנתונים עלתה תמונת מצב עגומה ביחס לאופן שבו תושבי ישראל תופסים את מצבם הכלכלי ועגומה אף יותר כשנשאלו הנסקרים על הציפייה העתידית מהיבט זה. 

19% מהעונים על הסקר טענו שהם צופים שמצבם הכלכלי יהיה פחות טוב בעתיד, 38% סברו שמצבם הכלכלי לא ישתפר בעתיד ואילו 43% סברו שמצבם הכלכלי בעתיד יהיה טוב יותר. ניתן היה לצפות שמשום שירושלים היא עיר ענייה יותר במדדים האובייקטיביים, תושביה יצפו לעתיד רע יותר, מפאת אפשרויות החיסכון ותכנון העתיד. אולם, רק 17% מתושבי ירושלים סברו שמצבם הכלכלי יהיה פחות טוב בעתיד, 34% סברו שמצבם לא ישתנה ואילו 49% סברו שמצבם ישתפר, נתון גבוה מישראל ומשאר הערים הגדולות. בתל אביב – יפו ובחיפה רק 40% ו-42% בהתאמה, סברו שמצבם ישתפר.

אחת הסיבות שיכולה להסביר ציפייה אופטימית כזו לעתיד היא עוצמת האמונה. בסקר החברתי נשאלו הנסקרים גם על מידת דתיותם (חרדי, דתי, מסורתי-דתי, מסורתי לא כל כך דתי ולא-דתי חילוני). בפילוח הציפייה לעתיד של המצב הכלכלי בירושלים (בקרב יהודים), עולה שככל שמידת הדתיות גבוהה יותר, כך גדלה האופטימיות כלפי המצב הכלכלי בעתיד (מגמה דומה נרשמה גם בקרב הלא-יהודים).

למרות שמצבם הכלכלי של החרדים בירושלים במדדים אובייקטיבים הוא מהנמוכים בעיר, 59% מהחרדים טענו שהם מצפים שמצבם הכלכלי ישתפר בעתיד. זאת ביחס ל-46% מהדתיים, 43% מהחילוניים, 35% מהמסורתיים הלא כל כך דתיים ורק כ-31% מהמסורתיים הדתיים. עדיין לא הוכחה ההשפעה של הציפיות הסובייקטיביות על המצב האובייקטיבי. במידה וישנה השפעה כזו, המצב הכלכלי העתידי של המאמינים, ורוד יותר.  

מקור: הסקר החברתי של הלמ"ס 

התושבים הפלסטינים בירושלים

 ליאור להרס

אירועי השבועות האחרונים במזרח ירושלים חשפו שוב את המציאות המורכבת והנפיצה הנוגעת למערכת היחסים בין יהודים וערבים בעיר ואת המתיחות בין מערב העיר ומזרחה. על רקע זה יש מקום להכיר את הנתונים הנוגעים לתושבים הפלסטינים בירושלים ולתמונת המצב הקיימת במזרח ירושלים.

על פי נתוני הלמ"ס בסוף שנת 2012 מנתה האוכלוסייה הפלסטינית בירושלים 300,200 תושבים המהווים 37% מתושבי ירושלים כולה (815,300 תושבים). חלקה של אוכלוסייה זו בעיר גדל מ-26% בשנת 1967, 28% בשנת 1980, ו-32% בשנת 2000. הרוב הגדול של האוכלוסייה הוא מוסלמי (96%) ומיעוטה (כ-4%) נוצרי. במזרח ירושלים – כלומר בשטח שסופח לעיר לאחר יוני 1967 – מתגוררים 297,900 תושבים פלסטינים המהווים 99% מכלל האוכלוסייה הפלסטינית בעיר ו- 60% מכלל התושבים במזרח ירושלים. כמו כן מתגוררים במזרח ירושלים 199,650 תושבים יהודים המהווים 40% מהתושבים בשטח זה. השכונות הערביות הגדולות ביותר במזרח ירושלים הן בית חנינא (34,800 תושבים), הרובע המוסלמי (29,100 תושבים) ראס אל-עמוד (24,100), א-טור (23,600), שועפאט (22,800), ג'בל מוכבר (21,900) וסילואן (19,100). 

התושבים הפלסטינים במזרח ירושלים נמצאים במעמד משפטי של תושב ישראל והם זכאים לביטוח לאומי וביטוח בריאות ממלכתי ולתנועה חופשית ברחבי ישראל. יחד עם זאת הם אינם אזרחים ולכן אין להם זכות להשתתף בבחירות לכנסת והם אינם נושאים דרכון ישראלי. כמו כן הם בעלי זיקה לרשות הפלסטינית – הם זכאים להשתתף בבחירות לפרלמנט הפלסטיני ובבתי הספר שלהם לומדים על פי תוכנית הלימודים הפלסטינית. 

האוכלוסייה הפלסטינית בירושלים מתאפיינת במבנה גילים צעיר, והגיל החציוני הוא 20.2 (לעומת 25.9 בקרב היהודים). שיעור הפריון הכולל (Total fertility rate) בקרב הנשים הפלסטיניות הוא 3.6 ילדים. בשנים האחרונות שיעור זה נמצא במגמת ירידה כאשר בשנת 2006 הוא עמד על 4.1. מעניין לציין כי שיעור הפריון הכולל בקרב הנשים היהודיות בירושלים (4.3) גבוה יותר, וזאת על רקע שיעור הפריון הכולל הגבוה בקרב הנשים החרדיות. 

שיעורי העוני בחברה הפלסטינית בירושלים גבוהים מאוד - 77% מהמשפחות נמצאות מתחת לקו העוני. זאת לעומת 21% מהמשפחות היהודיות בעיר. שיעור ההשתתפות של הפלסטינים בירושלים בכוח העבודה עומד על 67% בקרב הגברים, ועל 14% בקרב הנשים (זאת לעומת 52% ו-59% בקרב היהודים, בהתאמה). ענפי הכלכלה העיקריים בהם מועסקים הפלסטינים הם מסחר סטונאי, קמעונאי ותיקונים (21%), בינוי (13%), שירותי אירוח ואוכל (11%) וחינוך (11%).

מקור: שנתון סטטיסטי לירושלים 2014

דיכי

יעל ישראלי

דיכאון הוא ההפרעה הנפשית השכיחה ביותר בקרב אוכלוסיית העולם המערבי, וההערכה היא כי במדינות מערביות כ-17% מהאוכלוסייה סובלים ממנה. לרבים מאיתנו יש מפעם לפעם מצב רוח דיכאוני בגלל אירועים שונים כמו פרידה מבן זוג, פיטורים, מוות של אדם קרוב ועוד, אך אלו מצבי רוח חולפים והרקע למצב הרוח ברור, בניגוד לדיכאון הקליני אשר הסיבות לו לרוב פנימיות ולא תמיד ברורות.

בסקר החברתי שבוצע על ידי הלמ"ס בשנת 2013 נשאלו הנסקרים אודות מצבם הנפשי והרגשי ומידת התמיכה שהם מקבלים מהסביבה.

בסקר נשאלו הנסקרים האם הרגישו מדוכאים בשנה האחרונה. בירושלים ענו 12% מהנשאלים כי הם מרגישים מדוכאים תמיד או לעיתים קרובות ו-33% ענו כי הם מרגישים מדוכאים לפעמים. אחוזים אלו גבוהים משמעותית מתל אביב ומישראל – בתל אביב 7% מהנשאלים ענו כי הם מרגישים מדוכאים לעיתים קרובות ו-27% נוספים כי הם מדוכאים לפעמים, ובישראל כולה – 9% ו-25% בהתאמה. 55% מהנשאלים בירושלים השיבו כי הם מדוכאים לעיתים רחוקות או אף פעם לא, בהשוואה ל-65% בתל אביב ובישראל כולה. אולם, כאשר נשאלו הירושלמים האם הרגישו כי הם זקוקים לטיפול פסיכולוגי בשנה החולפת, 7% בלבד העידו שכן לעומת 12% בתל אביב ובחיפה.

קיים הבדל גדול בשכיחות של דיכאון בין גברים לנשים. מחקרים מראים כי התופעה נפוצה פי שניים אצל נשים מאשר אצל גברים, אולם לא ברור מה מקור הפער והאם מדובר בבעיות באבחון.

נראה כי דווקא הפערים בירושלים בין גברים לנשים אינם כה גדולים – אחוז דומה של נשים וגברים בירושלים (11%-12%) השיבו כי הם תמיד מרגישים מדוכאים או לעיתים קרובות. אחוז מעט גבוה יותר של נשים העידו כי הן מדוכאות לפעמים (36% לעומת 30%), ואחוז גבוה יותר מהגברים הירושלמים העידו כי הם אף פעם לא מדוכאים (36% לעומת 29%). מבין שלוש הערים הגדולות, בחיפה ניתן לראות את הפערים הגדולים ביותר בין גברים לנשים – 8% מהגברים בחיפה העידו כי הם תמיד מרגישים מדוכאים או לעיתים קרובות בהשוואה לכמעט פי שניים בקרב הנשים (15%). 13% מהגברים בחיפה השיבו כי הם מדוכאים לפעמים לעומת 32% מהנשים.

תמיכה וסיוע מהסביבה יכולים לעזור רבות למי שנמצא בדיכאון להתמודד עם התחושות הדיכאוניות וכן למי שעלולים להיכנס לדיכאון. באופן מובהק רוב האנשים פונים לבני הזוג שלהם כדי לקבל תמיכה נפשית אך גם להורים ולחברים. בירושלים כמעט חצי מהנשאלים ענו כי יפנו לבן הזוג לקבלת תמיכה, 16% ענו כי יפנו להורים ו-15% יפנו לחבר או לחברה. היתר ענו כי יפנו לילדים שלהם, לבן משפחה אחר או לאיש מקצוע. גם במקרה זה קיימים הבדלים בין גברים לנשים - הנשים הירושלמיות נוטות יותר לפנות לילדים שלהן לקבלת תמיכה נפשית והגברים הירושלמים נוטים דווקא לפנות להוריהם.

גם בתל אביב כחצי מהנשאלים ענו כי יפנו לבן זוגם לקבלת תמיכה נפשית, 7% בלבד ענו כי יפנו להוריהם (פחות מחצי בהשוואה לירושלים) ו-20% ענו כי יפנו לחבר או לחברה. הנשים התל אביביות נוטות יותר לפנות לילדים שלהן או לבן משפחה אחר לקבלת תמיכה ואילו הגברים נוטים יותר לפנות לבנות הזוג שלהם.    

לכל המדוכאים, המדוכדכים, הנעזבים והאבלים נביע תקווה כי "אי בזה יסתיימו משעולי יגונים" כדבריה של המשוררת לאה גולדברג.

    
מקור הנתונים: הסקר החברתי 2012, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

חורים בידיים

איתן בלואר 

יוקר המחיה ושמירה על רמת חיים נאותה היוו מרכיב מרכזי בהפגנות שהתקיימו בקיץ האחרון והם אף תפסו חלק נרחב בדיוני וועדת טרכטנברג. השיח הציבורי סביב הנושאים אמנם שכך מעט, אך נדמה כי הם עדיין מטרידים חלק גדול ממשקי הבית בישראל. 

בחינה של הוצאות משקי הבית לעומת הכנסותיהם, עשויה להיות הסבר חלקי להפגנות שהתקיימו בקיץ. בשנת 2010 ההוצאה החודשית הממוצעת של משק בית בירושלים עמדה על 12,400₪. זאת, בעוד שההכנסה החודשית הממוצעת נטו (בניכוי המיסים) למשק בית עמדה על 9,350₪ בלבד (הפער בין גובה ההכנסה לגובה ההוצאה עמד על 3,050-₪ לחודש). גובה ההוצאה הממוצעת למשק בית בישראל עמד באותה תקופה על 13,500₪, וגובה ההכנסות עמד על 12,000₪ (הפער החודשי היה נמוך בהשוואה לירושלים ועמד על 1,500-₪). הפער השלילי בין גובה ההכנסה לגובה ההוצאה יכול להעיד על התנהלות כלכלית בעייתית של משקי הבית, אך הוא עשוי לנבוע גם מהכנסות שאינן מדווחות ומגורמים נוספים. 

בחינת ממוצע ההכנסות וההוצאות של משקי הבית בירושלים בין השנים 2003 ל-2010 מעלה כי שיעור העלייה הממוצע בגובה ההכנסות דומה לשיעור העלייה הממוצע בגובה ההוצאות. בירושלים ניכרת עליה ריאלית בהוצאות משקי הבית מ- 11,100 ש"ח בשנת 2003 ל- 12,400 ש"ח בשנת 2010 (עליה של כ- 12%). הכנסות משקי הבית באותה תקופה עלו מ-8,400 ש"ח ל- 9,350 ש"ח (עלייה של כ-11%). מעניין כי בין השנים 2007-2010 היה שינוי במגמה וחלה ירידה קלה בהוצאות ובהכנסות משקי הבית בירושלים. בישראל, שיעור העלייה בהוצאות משקי הבית עמד בין השנים 2003 ל-2010 על כ-16%, לעומת שיעור עלייה בהכנסות של כ-20%. מגמה זו רציפה לאורך כל התקופה שנבדקה והובילה לצמצום הפער בין 

גובה ההוצאות לגובה ההכנסות של משקי הבית בישראל.

מקור: עיבוד לנתוני סקר הוצאות משק הבית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 

. 

העיר במספרים: פריון בעולם, בישראל ובירושלים

ד"ר מאיה חושן
מכון ירושלים לחקר ישראל www.jiis.org.il

שיעור הפריון מוגדר כמספר הילדים הממוצע שאישה צפוייה ללדת במהלך חייה (שיעור פריון כולל), ולו השפעה ניכרת על גידול האוכלוסייה ועל מבנה הגילים של האוכלוסייה. לאחרונים קשר הדוק לתחומי חיים רבים, ביניהם גם פיתוח כלכלי, היקף צריכת שירותים, והיבטים פוליטיים שונים. כאשר קבוצות אוכלוסייה נבדלות זו מזו מבחינה חברתית, תרבותית או כלכלית וגם שיעורי הפריון שלהן שונים, מתחדדים הקונפליקטים וניגודי האינטרסים בהקשר לתרומה הכלכלית של קבוצת אוכלוסייה זו או אחרת.

על מנת שגודל האוכלוסייה יישאר יציב לאורך זמן, נדרש שיעור פריון של 2.2 (בהנחה של גידול מריבוי טבעי, שאינו כולל והגירה). בשנת 2008 עמד שיעור הפריון הכולל בישראל על 3.0 והוא היה גבוה בהשוואה למדינות המפותחות. באותה שנה היה שיעור הפריון הכולל בכל מדינות ה–OECD (ארגון המדינות המפותחות) נמוך מ-2.2. על פי אומדן של ה-CIA לשיעור הפריון הכולל לשנת 2009, ישראל ממוקמת במקום ה-84 מבין 223 מדינות. ל-83 מדינות שיעור פריון גבוה מזה של ישראל ול-139 פריון נמוך מזה שבישראל. לצד ישראל במקום ה-82 ממוקמת כווית עם שיעור פריון כולל של 2.8 ובמקום ה-84 בנגלדש עם 2.7. שיעור הפריון הממוצע לכלל העולם הוא 2.6. שיעור הפריון הגבוה ביותר נרשם בניגריה - 7.8 ובאוגנדה - 6.8, בעוד ששיעור הפריון הנמוך ביותר נרשם במקאו - 0.9 ובהונג קונג - 1.0.

בשנת 2008, כאמור, שיעור הפריון הכולל של כלל אוכלוסיית ישראל עמד על 3.0: בקרב האוכלוסייה היהודית והאחרת - 2.8 ובקרב האוכלוסייה הערבית - 3.6. בשנה זו היה שיעור הפריון הכולל בירושלים 4.0, כאשר שיעור הפריון בקרב האוכלוסייה היהודית והאחרת כמעט זהה לזה של האוכלוסייה הערבית (3.97 יהודים ואחרים, 4.03 ערבים). עוד על הפריון בירושלים ובישראל לפי אזורים וערים בשבוע הבא.

מקורות: OECD Family database, CIA, שנתון סטטיסטי לישראל 2009, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

העיר במספרים: נופשים ונהנים בארץ

אביאל ילינק
מכון ירושלים לחקר ישראל www.jiis.org.il

רבים מתושבי ישראל מנצלים את חופשת הפסח ליציאה לנופש ולטיולים. כיאה למסורת הנדידה של עם ישראל במדבר ולאורך ההיסטוריה, רבים מתושבי ישראל מטיילים בימי החג ברחבי הארץ או טסים ליעדים שונים בעולם. התורים בעמדות לחידוש הדרכונים במשרד הפנים ובעמדות ביקורת הדרכונים בנתב"ג מעידים כי רבים מבלים את חופשתם בחו"ל, אך מתברר כי רבים עוד יותר מבלים את חופשתם בארץ. מנתוני הסקר החברתי שעורכת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי בשנת 2008 51% מהישראלים (בני 20+) יצאו לנופש או לטיול בארץ שכלל לינה מחוץ לבית (ב-12 החודשים שקדמו לראיון), לעומת 31% שיצאו לנופש או לטיול בחו"ל.

הנתונים מצביעים על כך שבקרב האוכלוסייה היהודית ישנו קשר בין מידת הדתיות לבין שיעור היוצאים לנופש או לטיול בארץ. 58% מהחילונים יצאו לנופש או טיול בארץ בשנה האחרונה בהשוואה ל-55% מהדתיים ורק 46% מהחרדים.
כפי שניתן היה לצפות, למצב הכלכלי יש השפעה על החלטה לצאת לנופש. מנתוני הסקר עולה כי 68% מקרב תושבי ישראל אשר היו מרוצים מאד ממצבם הכלכלי יצאו לנופש בארץ בשנת 2008. זאת לעומת 58% מאלו שהיו מרוצים ממצבם הכלכלי, 44% מהתושבים שהיו לא כל כך מרוצים, ורק 23% מהתושבים שלא היו מרוצים כלל ממצבם הכלכלי.

מהשוואה בין תושבי הערים הגדולות עולה כי 48% מתושבי ירושלים יצאו לנופש או לטיול בארץ בשנת 2008 לעומת 55% מתושבי תל אביב-יפו, 53% מתושבי ראשון לציון, 52% מתושבי אשדוד ו-47% מתושבי חיפה.
בקרב אוכלוסיית ירושלים - האוכלוסייה היהודית נופשת או מטיילת בארץ הרבה יותר מהאוכלוסייה הערבית - 59% מהיהודים יצאו לנופש או לטיול בארץ בשנת 2008 לעומת 24% בלבד מהערבים.

מקור: הסקר החברתי 2008, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

העיר במספרים: אורזים ועוברים

שירי בורנשטיין
מכון ירושלים לחקר ישראל www.jiis.org.il

מדוע אדם מחליט על שינוי מקום מגוריו? מה גורם לו לארוז את משפחתו ומיטלטליו ולנסות את מזלו בסביבת מגורים שונה – עיר או שכונה חדשה? על השאלה "מהן הסיבות העיקריות בגללן עברת לדירתך הנוכחית?" מנסה לענות הסקר החברתי שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (לשנת 2008). לסקר ענו בני 20+ שעברו דירה בעשר השנים האחרונות.

מן הסקר עולה כי הסיבות העיקריות למעבר דירה הן רצון לשפר את רמת החיים - מעבר לאזור איכותי יותר, בית פרטי או אזור עם מוסדות חינוך טובים יותר (27% מכלל המשיבים), סיבות משפחתיות כגון נישואים או זוגיות, הולדת ילדים או עזיבת ילדים את הבית, גירושים או פרידה (27%) ורצון לגור בדירה משלך (19%). 6% מהמשיבים ציינו כי עברו דירה בשל מצבם הכלכלי – 4% ציינו כי המעבר נגרם בשל הרעה במצבם הכלכלי, ורק 2% עברו דירה בשל שיפור במצבם הכלכלי. בין הסיבות הנוספות למעבר דירה ניתן למצוא מעבר בשל שינוי בתעסוקה (4%), סיבות בריאותיות (4%) ומעבר בשל לימודים (3%).

את מרבית המשיבים שעברו דירה בשל רצון לשפר את רמת חייהם ניתן למצוא בחיפה (35% מכלל המשיבים תושבי חיפה שעברו דירה בעשר השנים האחרונות) ובראשון-לציון (34% מכלל המשיבים תושבי ראשון-לציון). ירושלים, שלא במפתיע, זכתה לשיעור הגבוה ביותר של העוברים בשל לימודים (6% מהמשיבים תושבי ירושלים, לעומת 1% בתל-אביב וראשון-לציון ו-3% בחיפה). בנוסף, נראה כי תושבי ירושלים ותל-אביב בולטים ברצון תושביהם לעבור לגור בדירה משלהם – 22% מהמשיבים התל-אביביים ו-21% מהמשיבים הירושלמים ציינו כי עברו דירה בשל סיבה זו, לעומת 15% מתושבי ראשון-לציון וחיפה.

מקור: הסקר החברתי 2008, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

העיר במספרים: שיקום שכונות בירושלים

שירי בורנשטיין
מכון ירושלים לחקר ישראל www.jiis.org.il

בשנת 1977 החליטו ממשלת ישראל והסוכנות היהודית להפעיל במשותף את פרויקט שיקום השכונות לקידום שכונות מצוקה ברחבי הארץ. כעבור חמש שנים סיימה את מעורבותה הסוכנות היהודית, ואילו הממשלה, באמצעות משרדי הבריאות, החינוך, הרווחה והשיכון, המשיכה להפעיל ועדיין מפעילה את הפרויקט. פרויקט שיקום השכונות מבקש לספק פתרון מקיף ורב-ממדי לשכונות מצוקה באמצעות שיקום פיזי – השקעות בתשתיות פיזיות בבתים ובמרחב הציבורי, ושיקום חברתי - השקעות בחינוך, בריאות ובקהילה, בהתאם לצרכיה. במהלך שנותיו הקיף הפרויקט כ-160 שכונות ואזורי מצוקה ברחבי הארץ, בהם מתגוררים כמיליון תושבים.

בירושלים פעל הפרויקט במספר מוקדים, לאורך השנים. ב-1978 החל הפרויקט לפעול בשכונת עיר גנים (וקרית מנחם), קטמון ח'-ט', מורשה (מוסררה) ושמואל הנביא. בשנת 1979 צורפה שכונת הבוכרים ובית ישראל וב-1980 צורף רחוב שטרן. בשכונות אלו פעל הפרויקט במשך 15-20 שנים.

בשנות התשעים צורפו לפרויקט השכונות אולסוונגר-ברזיל (1993), פת (1994), בית צפאפא ושיכוני תלפיות (1995( ולב העיר (1991) בתחום הפיזי בלבד. בשנת 1998 החל הפרויקט לפעול במתחם שיכוני פאג"י (סנהדריה) ומתחם בתי אונגרין, אורנשטיין וורנר. על פי הנתונים העדכניים, מספר התושבים המתגוררים היום בשכונות בהן פועל הפרויקט בירושלים עומד על 50,000 תושבים (נכון לשנת 2006).

בעשור האחרון חלה ירידה בתקציבי השיקום הפיזי והחברתי בכל הארץ. ב-2007, בעקבות החלטת הממשלה, מרוכזים מאמצי השיקום הפיזי ב-37 שכונות, ואילו בתחום החברתי ממשיך הפרויקט לפעול ב-90 שכונות. השכונות הירושלמיות בהן הושהה הפרויקט בתחום הפיזי הן לב העיר, קטמון ח'-ט', בתי אונגרין ושכונת פת. השיקום החברתי ממשיך בעיר גנים ג', אולסוונגר-ברזיל ובפת, ואילו בבית צפאפא, שיכוני תלפיות ושיכוני פאג"י נמשכים הן השיקום הפיזי והן החברתי.

מקור: נתוני אגף שיקום שכונות חברתי, משרד הבינוי והשיכון.

העיר במספרים: מקום טוב באמצע?

ד"ר מאיה חושן
מכון ירושלים לחקר ישראל www.jiis.org.il

פרסום חדש של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדרג את הרשויות המקומיות בשנת 2006 בישראל ל-10 אשכולות לפי הרמה החברתית-כלכלית של האוכלוסייה שגרה בהן. אשכול 1 מציין את הרמה החברתית-כלכלית הנמוכה ביותר ואשכול 10 את הרמה הגבוהה ביותר. לשם מדידת הרמה החברתית-כלכלית שוקללו 14 משתנים מתחומים שונים: דמוגרפיה, רמת חיים, השכלה וחינוך, תעסוקה ואבטלה, גמלאות.

ירושלים מדורגת באשכול 4, ומבין הערים הגדולות שאוכלוסייתן מונה למעלה מ-200,000 נפש, היא מדורגת במקום הנמוך ביותר. אשדוד מדורגת באשכול 5, חיפה וראשון לציון באשכול 7, ותל אביב-יפו באשכול 8.

מקרב 197 העיריות והמועצות המקומיות דורגו באשכול 10 (הגבוה ביותר) 3 יישובים בלבד: עומר, כפר שמריהו וסביון, כולם יישובים קטנים יחסית. באשכול 1 (הנמוך ביותר) ישנם 9 יישובים - 7 מהם יישובי בדואים ו-2 יישובים שאוכלוסייתם חרדית.

מיקומה הנמוך של ירושלים במדרג מושפע במידה רבה ממשקלן הגבוה של שתי קבוצות אוכלוסייה המתגוררות בירושלים, ומתאפיינות ברמה חברתית-כלכלית נמוכה - האוכלוסייה החרדית שמהווה למעלה מ-20% מאוכלוסיית העיר והאוכלוסייה הערבית שמהווה כ-35%. על רמתן החברתית-כלכלית הנמוכה של האוכלוסיות הללו ניתן להסיק מהמדרג הנמוך של היישובים שעיקר אוכלוסייתם היא חרדית או ערבית. באשכול 1 הנמוך ביותר נמצאים, כאמור, 7 יישובים בדואים והיישובים החרדיים ביתר עילית ומודיעין עילית. באשכול 2 כל היישובים הם ערבים (22 יישובים) או חרדים (בני ברק, רכסים, אלעד, קריית יערים ועמנואל).

כפי שניתן לראות בגרף המצורף, היישובים הסמוכים לירושלים מדורגים באשכולות גבוהים יותר מירושלים, למעט היישובים החרדים והערבים.

רמה חברתית-כלכלית של יישובים במטרופולין ירושלים, 2006

מקור: הודעה לעיתונות, איפיון רשויות מקומיות וסיווגן לפי הרמה החברתית-כלכלית של האוכלוסייה בשנת 2006 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

העיר במספרים: מוצרי צריכה

יאיר אסף-שפירא
מכון ירושלים לחקר ישראל www.jiis.org.il

שיעור הבעלות על מוצרים "בני קיימה" משמש כאינדיקטור לרמת החיים של משק-הבית. ככל שרמת החיים של משק-הבית גבוהה יותר, כך יימצאו ברשותו יותר מוצרים. שיעור הבעלות על מוצרי צריכה בקרב משקי-הבית בירושלים נמוך באופן יחסי לערים הגדולות בישראל. כך לדוגמה בשנת 2008 החזיקו רק 22% ממשקי הבית בעיר במדיח-כלים, לעומת 32% ממשקי הבית בתל-אביב, 33% בחיפה, ו-51% בראשון לציון.

עם זאת, בהשוואה לשנת 2004 נמצא כי מגמות השינוי בשיעור הבעלות על מוצרים דומות בין ירושלים לערים הגדולות האחרות, ולממוצע בישראל. בין המוצרים שהייתה בבעלות עליהם בירושלים עלייה בשיעור חד היו מערכת DVD - מ-15% ל-45%, מחשב ביתי - מ-50% ל-66%, מזגן אויר - מ-22% ל-36%, ומייבש כביסה - מ-35% ל-45%. מוצרים שהייתה ירידה בשיעור הבעלות עליהם בירושלים, בישראל, ובשלוש הערים הגדולות היו טלוויזיה וקו טלפון.

משקי הבית בירושלים הוציאו בשנת 2008 בממוצע 11,500 שקלים בחודש לתצרוכת - פחות מתל-אביב וראשון-לציון בהן הוציא משק בית 13,800 ו-14,000 שקלים בהתאמה, אך יותר מחיפה בה הוציא משק בית 10,200 שקלים לתצרוכת. לכאורה ההפרשים בין הערים אינם גדולים, אך חשוב לזכור כי מכיוון שמשקי הבית בירושלים גדולים יחסית, יוצא כי ההוצאה הממוצעת לנפש נמוכה.

סעיפי ההוצאה העיקריים של משקי הבית הן בישראל והן בארבע בערים הגדולות הם דיור, מזון ותחבורה-תקשורת. בירושלים, בתל-אביב ובראשון-לציון הסעיף הראשון הוא הדיור, ומשקי הבית מוציאים בסעיף זה 25%-29% מההוצאה לתצרוכת. בחיפה סעיף ההוצאה הגדול ביותר של משקי הבית הוא התחבורה והתקשורת. בירושלים סעיף ההוצאה השני של משקי הבית הוא המזון (18%) והשלישי הוא התחבורה והתקשורת (17%).

שיעור הבעלות על מוצרים נבחרים של משקי-בית בירושלים.

מקור: ממצאים מסקר הוצאות משק הבית 2008, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.