יום שישי, 22 בפברואר 2019

דיווחי תנועה

יאיר אסף-שפירא

מן המפורסמות היא כי רוב תושבי ישראל עומדים בפקק בדרכם לעבודה, אך התבוננות בנתונים מראה שהמצב בפועל עשוי להיות מעט שונה ממה שמפורסם.

נתוני הסקר החברתי אותו עורכת הלמ"ס מדי שנה, מגלים כי בשנת 2017 כשליש (34%) מקרב המועסקים, הגיעו לעבודה תוך פחות מרבע שעה (יש לציין כי הנתונים אינם כוללים 13% מהמועסקים, שהצהירו כי זמן ההגעה שלהם לעבודה אינו קבוע). מעניין שבקרב תושבי הפריפריה -- מחוזות הצפון והדרום – הנתון היה גבוה עוד יותר, כאשר 45% ו-41% מתושבי מחוזות אלו (בהתאמה) הגיעו לעבודה תוך פחות מחמש עשרה דקות. ייתכן שהדבר קשור לאחוז הגבוה של חקלאים במחוזות אלו.

בקרב תושבי הערים הגדולות קיימת שונות גדולה. בירושלים ובפתח תקווה פחות מרבע מהמועסקים הגיעו לעבודה תוך פחות מרבע שעה (21% ו-24% בהתאמה), בחיפה ובראשון לציון לקח לכשליש זמן דומה להגיע (32% ו-34% בהתאמה), ובתל אביב דיווחו 41% מהתושבים על זמן הגעה נמוך מרבע שעה.

כאשר בוחנים את מי שהגיע תוך פחות מחצי שעה, מוצאים שרוב המועסקים בישראל (62%) הגיעו לעבודה בטווח זמן זה, כך גם 57% מהירושלמים, 67% מהחיפאים, ו-76% מהתל-אביבים.

ומה לגבי העומדים בפקקים? כ-21% מהמועסקים בישראל נסעו בשנת 2017 יותר מ-45 דקות לעבודה. האחוזים הגבוהים ביותר של מי שנסע זמן דומה לעבודה נרשמו במחוז המרכז (25% מהמועסקים) ואזור יו"ש (34%). בקרב תושבי הערים הגדולות, אחוז הנוסעים שלושת רבעי שעה ומעלה נמוך מ-20%, למעט בנתניה (26%) ובראשון לציון (22%).

מדוע, אם כן, הפקקים מוגדרים מדי פעם כ-"מכת מדינה", ונעשים מאמצים גדולים (ומושקעים תקציבים גבוהים) על-מנת לצמצם את התופעה? ייתכן שהדבר קשור לכך שהעומדים בפקקים הם בדרך כלל אוכלוסייה חזקה, הכוללת עובדים ששכרם מצדיק עמידה בפקק; וייתכן שהדבר קשור לנוכחות הויזואלית של הפקקים – גם מי שמגיע לעבודתו תוך עשר דקות (למשל ברגל) רואה את הפקקים בדרך.

וכאן הנתונים המלאים לערים הגדולות ולמחוזות: