יום שישי, 2 בפברואר 2018

שכונות גנים

שעיה רוזנבלום

כמות השטח בעיר המוקדש לפארקים, גינות ופינות ישיבה, מהווה אינדיקטור לרמת ההשקעה העירונית באיכות החיים של התושבים. לרוב, תושבים מעוניינים במגורים בסמוך לאזורים ירוקים שבהם ניתן להסתובב, לשבת ולשחק עם בני משפחה וחברים. בטור זה אסקור את גודל השטח המגונן (שהעירייה מתחזקת באופן פעיל) ביחס למספר התושבים הכולל.

ראשית, ביחס לערים תל אביב וחיפה, המצב בירושלים לוקה בחסר. לפי נתוני העירייה בירושלים יש 2,820 דונם של שטחי גינון באחריות העירייה (לא כולל מעברים ושטחי הפרדה מגוננים), שהם 3.84 מ"ר לתושב. בתל אביב יש כ-2,600 דונם של שטחי גינון שהם 6.21 מ"ר לתושב, ובחיפה המצב בתחום זה הוא הטוב ביותר, עם 2,390 דונם שהם 8.76 מ"ר לתושב (הנתונים לגבי תל-אביב וחיפה משנתוני הערים).

כאשר בוחנים את הנתונים ברמת השכונות בירושלים, בולטת מייד העובדה כי בשכונות הערביות שטחי הגינון הינם זעומים. שכונת ואדי אל-ג'וז ושייח ג'ארח נהנית משטח הגינון הרב ביותר מבין השכונות הערביות – 2.09 מ"ר לתושב, ובשכונות כפר עקב, עטרות, בית חנינא, צור באהר ואום טובא אין כלל פארקים, טיילות, גנים או פינות ישיבה ונוי בטיפול העירייה.
באופן כללי ניתן להבחין בהבדל בין שכונות ותיקות בירושלים אשר הינן אורבניות וצפופות יותר ולכן מועט בהן השטח הציבורי הפנוי עבור גינות, לבין השכונות החדשות מחוץ ללב העיר שבהן יש שטח רב יותר של גינון לתושב. כך, בשכונות הותיקות  שטח הגינון עומד על בין 0.2 מ"ר ל-1.1 מ"ר לתושב, לעומת השכונות החדשות יותר, שנהנות משטח של בין 5.6 מ"ר ל-7.8 מ"ר לתושב.  כדוגמה ניתן לראות את שכונת בית וגן (0.49 מ"ר לתושב). השכונה שוכנת מחוץ ללב העיר, והיא הוקמה בשנות ה-30 של המאה הקודמת כעיר גנים על קרקעות פרטיות. בכל חלקה היה בית ולצידו גינה פרטית, ולא הוקצו שטחים לגינות ציבוריות. עם השנים נהרסו הבתים המקוריים ונבנו במקומם בניינים, אך לא ניתן היה להקצות שטחים לגינות ציבוריות בשל הבעלות הפרטית של חלקות הקרקע.

עד תחילת שנות ה-90 לא הייתה הקפדה על הקצאת שטחי גינון ביחס מספק לכל תושב. בשכונות בהן העריכו היזמים כי אין דרישה רבה לשטחים שכאלו, כמו בשכונת הר נוף (1.77 מ"ר לתושב), הוקצו שטחים מעטים לגינות ציבוריות. רק בשכונות שנבנו בשנות ה-90 ישנה הקפדה על שטחי גינון ביחס של לפחות 5 מ"ר לנפש.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה