יום שלישי, 17 בינואר 2012

ההימור המוצלח של בגין

יעקב בר-סימן-טוב

במאמר שפרסם משה ארנס בעיתון הארץ בתאריך ה-3 בינואר 2012 תחת הכותרת: "ההימור של בגין" מעלה ארנס שתי שאלות שהועלו בעת המו"מ לשלום עם מצרים ורלוונטיות לטענתו גם להיום: (1) "האם היה על בגין לפעול להשגת תנאים טובים יותר?" (2) "והאם יהיה הסכם השלום, שמחירו כה יקר, לא יותר מהסדר זמני שעליו חתם רודן, שיוחלף מן הסתם? ואם כך, האם ראוי ההסדר הזמני למחיר ששולם?" לאחר שארנס דן במחיר השלום ומכנה אותו "כחסר תקדים בתולדות היחסים הבינלאומיים" ומפרט את המחיר הוא חוזר לשאלתו הראשונה: "האם היה בגין יכול להתעקש על עסקה טובה יותר, על פשרה טריטוריאלית בסיני, בלי לוותר על הכל? או שמא הייתה פורצת אז מלחמה נוספת עם מצרים?"

כמי שחקר לעומקו את תהליך המו"מ עם מצרים, בגין בהחלט התעקש לכל אורך המו"מ להשיג את העסקה הטובה ביותר והתעקשות זו גרמה לא פעם לסכנת כישלונו של תהליך השלום. העסקה שבגין השיג בסופו של דבר הייתה העסקה הטובה ביותר שניתן להשיג בתנאים של אז. בגין זכה לשבחים רבים על העסקה שהשיג בקמפ דיוויד מביל קוונדט, מהמועצה לביטחון לאומי של ארה"ב. קוונדט הגדיר את הישגיו של בגין בהסכם קמפ דיוויד כטובים מאלו של סאדאת. לא רק שבגין הצליח לשכנע את מצרים לחתום על הסכם נפרד עם ישראל (למרות התנגדותה הראשונית של ארה"ב) אלא גם להביא אותה לוותר על העניין הפלסטיני ותכנית האוטונומיה שבגין הציע לא הייתה יותר מאשר "עלה תאנה" שלא כיסתה את מערומיה של מצרים על כי הזניחה את העניין הפלסטיני לטובת האינטרס הפרטי המצרי.

ההישג החשוב ביותר של בגין בהסכם השלום הוא הוצאת מצרים מהסכסוך הישראלי-ערבי. בגין כקודמו רבין השכיל להבין שהדרך היחידה למניעת מלחמה ערבית גדולה דו-חזיתית ואפילו רב-חזיתית נגד ישראל היא ע"י הוצאת מצרים מהסכסוך הישראלי-ערבי. הוצאת מצרים מהסכסוך הפכה את מלחמת יום כיפור למלחמה הגדולה האחרונה בסכסוך עד כה. היציבות האסטרטגית בסכסוך הישראלי-ערבי, מאז חתימת הסכם השלום עם מצרים היא בזכות בגין. מטרה זו לא הייתה ניתנת להשגה ללא השגת הסכם נפרד וללא התשלום המלא של עד הגרגיר האחרון בסיני. סאדאת לקח על עצמו סיכון גדול מאד של הסכם נפרד שעלה לו בבידוד מוחלט של מצרים בעולם הערבי והביאה כנראה גם לרציחתו. ללא הסכם שלום שהתבסס על הפורמולה של שלום תמורת כל השטח, ספק אם סאדאת היה חותם על הסכם השלום, והייתה בהחלט פורצת מלחמה חדשה עם מצרים. השליטה הישראלית על סיני והעומק האסטרטגי שארנס מייחס להם חשיבות כה גבוהה לא מנעו את מלחמת ההתשה ואת מלחמת יום כיפור וספק אם היו מונעים מלחמות נוספות ומחיר המלחמה היה רק הולך ומאמיר. הטענה שבגין החליט לא להתעקש על תנאים טובים יותר, וסאדאת קיבל את כל מה שביקש אינו מדויק מבחינה היסטורית והיא עושה עוול גם לבגין וגם לסאדאת.

אשר לשאלה השנייה שמעלה ארנס דומה שהיא חשובה לא פחות מהשאלה הראשונה. בגין ידע והעריך את הבעייתיות של עשיית שלום עם מצרים הלא-דמוקרטית. נוכח הידיעה הברורה שהסיכוי שמצרים וגם מדינות ערביות אחרות יהיו דמוקרטיות הוא נמוך מאד, הדילמה הקיימת עד היום היא להמתין ליום שמדינות ערב יהיו דמוקרטיות ואז לעשות שלום וזה כנראה יהיה בעתיד הרחוק מאד אם בכלל, או ליטול סיכונים להשגת שלום עם מדינות לא-דמוקרטיות. הסיכונים לאי עשיית שלום ולשימורו של הסטאטוס קוו נתפסו ע"י בגין ובצדק כחמורים הרבה יותר. עם זאת, בגין פעל להבטיח ככל שניתן הסדרי ביטחון כמו גם ערבויות אמריקאיות כדי לצמצם ככל שניתן את הסכנות העלולות לנבוע מהפרות אפשריות של הסכם השלום.

אני מסכים עם ארנס שהסכם שלום הוא הימור, אלא שגם אי-עשיית שלום היא הימור אפילו גדול יותר שכן היא מקרבת את המלחמה. גם יציאה למלחמה היא הימור מסוכן. הסכם השלום עם מצרים היה בהחלט הימור מחושב ושקול . 32 שנה ללא מלחמה גדולה בסכסוך הישראלי-ערבי היא המתנה הטובה ביותר שהעניק מנחם בגין לעם ישראל ועל כך בהחלט מגיעה לו תודה עמוקה.

2 comments:

  1. כדיפלומט ששרת במצרים (קונסול כללי באלכסנדריה 1991-1995) אני מסכים לחלוטין עם הניתוח והמסקנות.

    דוד זוהר

    השבמחק
  2. הניתוח לגבי מצרים טוב ויפה, אולם ביחס לפלסטינים - נטען כי ביטול רעיון האוטונומיה הוא הצלחה לבגין - רעיון זה לא היה עובר בכל מקרה בשל ההתנגדות הפלסטינית העזה לניסיון לעקוף את התנועה הלאומית הפסלטינית. אני מבין כיצד הדבר מוצג כהישג במו"מ מול מצרים, אולם לישראל היה זה הפסד בטווח הרחוק. אם רק היו משכילים אז למצוא פתרון כלשהו לשטחים... אולם בגין ושמיר עשו הכל כדי לדחות את הקץ והביאונו עד הלום...
    אני חושב שבמקום להציג את זה כהישג ניתן בהחלט לתאר את מדיניות ישראל מ-77 דרך 82 ועד 92 כאיוולת וכנסיון נואש להנציח את השליטה על השטחים מבלי להכיר באש"ף - ניסיון שנכשל כישלון חרוץ.

    השבמחק