כובד הדיור

איתן בלואר 

אחת מההוצאות המשמעותיות ביותר עבור משקי הבית בערים הגדולות בישראל, היא ההוצאה על דיור. משק בית בירושלים הוציא בשנת 2011 כ- 3,650 ש"ח בממוצע לחודש על דיור, סכום כסף שהיווה כ-28% מכלל הוצאות משקי הבית בירושלים. שיעור ההוצאות על דיור בירושלים היה גבוה בהשוואה לישראל (25% הוצאות על דיור מתוך כלל הוצאות משק הבית) ומחיפה (22%), אך נמוך מזה שבתל-אביב (31%). בשנים האחרונות ניכרת עליה קבועה בהוצאות משק הבית על דיור. בחמש השנים האחרונות הוצאות הדיור של משק הבית בירושלים עלו בשיעור של 44%, מממוצע הוצאות למשק בית של 2,537 ש"ח לחודש בשנת 2006 לכדי 3,648 ש"ח לחודש בשנת 2011. שיעור העלייה בירושלים (44%) היה נמוך בהשוואה לישראל בה עלו הוצאות הדיור באותן שנים ב-47% וגבוה מתל אביב (41%) ומחיפה (36%). 

היצע הדירות, גודלן ומספר החדרים, משפעים גם הם על ההוצאות על שכר הדירה עבור שוכרי דירות. בשנת 2011 ההוצאה לחודש על שכר דירה של שוכרי הדירות בירושלים עמדה על 2,613 ש"ח לדירה בעלת 2.9 חדרים בממוצע, כלומר, עלות ממוצעת של חדר - 901 ש"ח לחודש. מחיר זה גבוה בהשוואה לישראל (837 ש"ח לחדר), לחיפה (626 ש"ח) ולבאר שבע (380 ש"ח) אך נמוך בהשוואה לתל אביב (1,420 ש"ח), לרמת גן (1,120 ש"ח) ולראשון לציון (985 ש"ח). 

בחינה של מחירי החדרים הממוצעים עבור ערכי הדירות בבעלות מציגה את חוסר ההתאמה במחירים בין הערים במרכז ובפריפריה. ערך ממוצע של דירה בבעלות בירושלים עמד בשנת 2011 על כ-1,727,000 ש"ח עבור דירה בעלת 3.9 חדרים בממוצע (442,820 ש"ח לחדר). מחיר חדר ממוצע בירושלים היה גבוה מישראל (345,365 ש"ח לחדר), מחיפה (293,846 ש"ח), באר שבע (205,609 ש"ח לחדר) וראשון לציון (379,047 ש"ח), ונמוך מזה שברמת גן (532,571 ש"ח) ותל אביב (647,297 ש"ח). 

מקור: הודעה לעיתונות לסקר ההוצאות 2011, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. 

השכלה בין דורית

איתן בלואר

נהוג לאמר שחלומה של כל אמא יהודיה הוא שילדיה ירכשו השכלה. אך מסתבר כי בכל הקשור ללימודים גבוהים קיימת שונות במידת הציפיות של ההורים, שנובעת בין היתר ממידת השכלתם. מתברר כי ככל שהשכלתם של ההורים גבוהה יותר כך הצפיות שילדיהם ירכשו השכלה גבוהה עולות. בשנת 2011 כ- 68% מההורים הירושלמים בני 20 ומעלה שהשכלתם עד 12 שנות לימוד (ללא תעודת בגרות) ציינו שהם מצפים מילדיהם להשלים תואר ממוסד על תיכוני או אקדמי. שיעור זה עמד על 75% בקרב הורים בעלי תעודת בגרות ועל 80% בקרב הורים שהשכלתם היא על תיכונית ומעלה. בישראל השיעורים היו גבוהים יותר. כ- 77% מההורים שהשכלתם עד 12 שנות לימוד (ללא תעודת בגרות) ציינו שהם מצפים מילדיהם להשלים תואר ממוסד על תיכוני או אקדמי. השיעור בקרב הורים בעלי תעודת בגרות (84%) ובקרב הורים שהשכלתם היא על תיכונית ומעלה (85%) היה דומה. 

ומה באשר להגשמת הציפיות? בחינה של השכלת האמהות והשכלת ילדיהן עשויה להעיד על קיומו של קשר חיובי ביניהם, כמו גם על מוביליות השכלתית. בשנת 2011 כ-64% מכלל הירושלמים בני 20 ומעלה ציינו שהשכלתה של אימם אינה עולה על 12 שנות לימוד. לעומתם, כ-25% ציינו שהשכלת אימם היא על תיכונית ומעלה. מבין הילדים לאם שהשכלתה 12 שנות לימוד ומטה, ציינו 29% כי השכלתם היא על תיכונית ומעלה, שיעורם של בעלי השכלה כזו בקרב הילדים לאם שהשכלתה על תיכונית ומעלה היה גבוה בהרבה, ועמד על 51%. 

באשר למוביליות ההשכלתית, ניכר כי בירושלים שיעור הילדים שהשכלתם עולה על זו של הוריהם נופל מזה שבישראל. כך בעוד שבירושלים 58% מהילדים שאימם היא בעלת השכלה של 12 שנות לימוד ציינו כי השכלתם עולה על זו של אמם, הרי שבישראל היה השיעור גבוה יותר, ועמד על 65%. 

מקור: הסקר החברתי 2011, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

רוח סטודנטיאלית בירושלים

איתן בלואר 

בשנים האחרונות משקיעות עיריית ירושלים והרשות לפיתוח ירושלים מאמצים רבים למשוך סטודנטים ללמוד בעיר ולהשתקע בה בתום לימודיהם. מספרם של הסטודנטים הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה בירושלים עולה עם השנים. בשנת תשע"א (2010/2011) למדו בירושלים כ- 36,500 סטודנטים שהיוו 15% מכלל הסטודנטים בישראל, עליה של 3% לעומת שנת תש"ע בה למדו בירושלים 35,600 סטודנטים, ועלייה של 26% לעומת שנת תש"ס (1999/2000). האוניברסיטה העברית היא המוסד להשכלה גבוהה בעל מספר הסטודנטים הגבוה ביותר בעיר. מספר זה עמד בשנת תשע"א על 20,400 והיווה 56% מתוך כלל הסטודנטים שלמדו במוסדות להשכלה גבוהה בירושלים. 10,800 למדו במכללות האקדמיות בעיר (30%) ו-5,300 סטודנטים למדו במכללות אקדמיות לחינוך (14%). מתוך כלל הסטודנטים שלמדו במוסדות להשכלה גבוהה בירושלים בשנת תשע"א 34% התגוררו בעיר, 6% התגוררו בשאר יישובי מחוז ירושלים, 18% התגוררו במחוז המרכז, 12% במחוז יו"ש, 9% במחוז תל אביב, 5% במחוז חיפה והיתר (15%) בפריפריה הצפונית והדרומית. 

ניתן לחלק את הסטודנטים שגרים בירושלים על בסיס אלו הלומדים במוסדות להשלכה גבוהה בעיר ואלו הלומדים מחוץ לעיר. מספר הסטודנטים שהתגוררו בירושלים בשנת תשע"א עמד על 22,100. מתוכם 12,300 סטודנטים גרו ולמדו בירושלים, והיתר (9,800 סטודנטים ירושלמים) למדו במוסדות להשכלה גבוהה מחוץ לירושלים. הסטודנטים לתואר ראשון שהתגוררו בירושלים נטו יותר למקצועות בתחום מדעי הרוח בהשוואה לכלל הסטודנטים בארץ. אחוז הסטודנטים שהתגוררו בירושלים בשנת תשע"א ולמדו מקצועות מתחום מדעי הרוח עמד על 36% והוא היה גבוה בהשוואה לישראל (26%). לעומת זאת שיעורם של הסטודנטים שהתגוררו בירושלים ולמדו את מקצועות מדעי החברה (27%) היה נמוך בהשוואה בישראל (34%). 

מקור: עיבוד לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

שכר מגדרי:בירושלים נשים מרוויחות יותר

איתן בלואר 

שוק התעסוקה בירושלים מתאפיין בהבדלים גדולים בשכר בין קבוצות האוכלוסייה השונות. בנוסף ישנם הבדלים גדולים בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה של הקבוצות השונות. שיעורי השתתפות נמוכים יחסית בכוח העבודה נמצאו בקרב הגברים החרדיים ובקרב הנשים הערביות. מאפיינים אלו יצרו תופעה ייחודית בירושלים שבה ישנו פער נמוך יחסית בין גובה השכר החודשי הממוצע של אוכלוסיית הגברים לזו של הנשים, אך פער גבוה במספר שעות העבודה הממוצע שלהם. בשנת 2010 השכר הממוצע (ברוטו) לחודש עבודה של שכיר בירושלים היה 7,300 ש"ח והוא היה נמוך בהשוואה לתל אביב (10,200 ש"ח) ולישראל (8,600 ש"ח). בחינה מעמיקה יותר של השכר לפי מגדר, מצביעה על פער של 29% בין השכר הממוצע (ברוטו) לחודש עבודה של הגברים בירושלים (8,100 ש"ח) לעומת זה של הנשים (6,300 ש"ח). פער זה היה נמוך בהשוואה לתל אביב וישראל שבהן השכר הממוצע של הגברים היה גבוה מזה של הנשים ב-51%. 

מגמה הפוכה קיימת לגבי הפער בין ממוצע שעות העבודה השבועיות של הגברים לזה של הנשים. מספר שעות העבודה השבועי הממוצע של הגברים בירושלים (44 שעות שבועיות) היה גבוה מזה של הנשים (33 שעות שבועיות) ב- 33%. פער זה היה גבוה בהשוואה לתל אביב שבה ממוצע שעות העבודה השבועיות של הגברים היה גבוה מזה של הנשים ב- 13%, ולישראל בה הפער היה 25%. 

שתי תופעות אלו יצרו מצב שבו השכר הממוצע (ברוטו) לשעה של הנשים בירושלים (43 ש"ח) גבוה מזה של הגברים (41 ש"ח) ב-5%. מצב זה שונה למצב בישראל שבה השכר הממוצע לשעה של הנשים (43 ש"ח) נמוך מזה של הגברים (51 ש"ח) ב- 16%, ובתל אביב בה השכר הממוצע לשעה של הנשים (50 ש"ח) נמוך מזה של הגברים (59 ש"ח) ב- 15%. 

מקור: סקר הכנסות 2012, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

עולים לירושלים

איתן בלואר 

מאז קום המדינה נחשבת העליה לישראל כאחד הסממנים המובהקים לעצמאותה של המדינה. ירושלים, בהיותה מרכז העולם היהודי, היוותה מוקד משיכה לעולים חדשים שהגיעו מרחבי העולם. בעשור האחרון שיעורם של העולים שהשתקעו בירושלים, מתוך כלל העולים שהגיעו לישראל, גדל מאוד. בשנת 2011 עמד מספר העולים החדשים שהשתקעו לראשונה בירושלים על 2,200 והם היוו כ- 13% מכלל העולים לישראל. מספר העולים שהשתקעו בירושלים בשנת 2011 היה גבוה בהשוואה למספר העולים שהשתקעו בתל אביב - 800 עולים (5%) ובחיפה - 1,200 עולים (7%). 

לירושלים כח משיכה נמוך יחסית לעולים מעוטי משאבים. לכן, בשנות ה-90', שבהן הגיע לישראל שיעור גבוה של עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, חלקם של העולים שבחרו להשתקע בירושלים מכלל העולים לישראל עמד על כ-7%. שינויים במאפייני העולים לישראל, ובמיוחד עלייה בחלקם של העולים לישראל מארצות הרווחה (בעיקר מארה"ב וממערב אירופה), תרמו לכך שהחל משנת 2002 חלה עלייה ניכרת בשיעור העולים הבוחרים בירושלים כמקום מגוריהם הראשון בישראל. בשנת 2011 36% מהעולים שהשתקעו בירושלים עלו מארה"ב, 20% מצרפת ורק 12% מרוסיה. 

מאפייניהם הסוציו-אקונומיים של העולים בשנות ה-90' ואלו שעלו בשנות האלפיים השפיעו על בחירת שכונת המגורים. השכונות המועדפות על העולים שהשתקעו בירושלים במהלך שנות ה-90' היו שכונת פסגת זאב שבה 17% מאוכלוסיית השכונה היו עולים שהגיעו בשנות ה-90', נווה יעקב (15%) והגבעה הצרפתית (14%). לעומת זאת, השכונות המועדפות על העולים שעלו בעשור הראשון של שנות האלפיים, שחלקם הגדול הגיע מארצות הברית ומצרפת, היו שכונת טלביה ש- 14% מאוכלוסייתה היו עולים חדשים, מרכז העיר (14%) ושכונות רחביה (13%). 

מקור: הודעה לעיתונות "עולים 2011", הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והשנתון הסטטיסטי לירושלים 2012 של מכון ירושלים לחקר ישראל

חורים בידיים

איתן בלואר 

יוקר המחיה ושמירה על רמת חיים נאותה היוו מרכיב מרכזי בהפגנות שהתקיימו בקיץ האחרון והם אף תפסו חלק נרחב בדיוני וועדת טרכטנברג. השיח הציבורי סביב הנושאים אמנם שכך מעט, אך נדמה כי הם עדיין מטרידים חלק גדול ממשקי הבית בישראל. 

בחינה של הוצאות משקי הבית לעומת הכנסותיהם, עשויה להיות הסבר חלקי להפגנות שהתקיימו בקיץ. בשנת 2010 ההוצאה החודשית הממוצעת של משק בית בירושלים עמדה על 12,400₪. זאת, בעוד שההכנסה החודשית הממוצעת נטו (בניכוי המיסים) למשק בית עמדה על 9,350₪ בלבד (הפער בין גובה ההכנסה לגובה ההוצאה עמד על 3,050-₪ לחודש). גובה ההוצאה הממוצעת למשק בית בישראל עמד באותה תקופה על 13,500₪, וגובה ההכנסות עמד על 12,000₪ (הפער החודשי היה נמוך בהשוואה לירושלים ועמד על 1,500-₪). הפער השלילי בין גובה ההכנסה לגובה ההוצאה יכול להעיד על התנהלות כלכלית בעייתית של משקי הבית, אך הוא עשוי לנבוע גם מהכנסות שאינן מדווחות ומגורמים נוספים. 

בחינת ממוצע ההכנסות וההוצאות של משקי הבית בירושלים בין השנים 2003 ל-2010 מעלה כי שיעור העלייה הממוצע בגובה ההכנסות דומה לשיעור העלייה הממוצע בגובה ההוצאות. בירושלים ניכרת עליה ריאלית בהוצאות משקי הבית מ- 11,100 ש"ח בשנת 2003 ל- 12,400 ש"ח בשנת 2010 (עליה של כ- 12%). הכנסות משקי הבית באותה תקופה עלו מ-8,400 ש"ח ל- 9,350 ש"ח (עלייה של כ-11%). מעניין כי בין השנים 2007-2010 היה שינוי במגמה וחלה ירידה קלה בהוצאות ובהכנסות משקי הבית בירושלים. בישראל, שיעור העלייה בהוצאות משקי הבית עמד בין השנים 2003 ל-2010 על כ-16%, לעומת שיעור עלייה בהכנסות של כ-20%. מגמה זו רציפה לאורך כל התקופה שנבדקה והובילה לצמצום הפער בין 

גובה ההוצאות לגובה ההכנסות של משקי הבית בישראל.

מקור: עיבוד לנתוני סקר הוצאות משק הבית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 

. 

לומדים לעבוד

איתן בלואר 

לפני כחודש נפתחה שנת הלימוד האקדמית, ולמעלה מ- 250,000 סטודנטים נכנסו בשערי האוניברסיטאות והמכללות בישראל. מרביתם צפויים לצאת ול"הציף" את שוק התעסוקה בשנים הקרובות, אך האם ככל התואר מתקדם יותר כך גדל הסיכוי למצוא תעסוקה? בחינה של שוק התעסוקה על פי התעודה האחרונה של המועסקים מאפשרת לענות על שאלה זו. בשנת 2010 התגוררו בירושלים כ- 376,000 בני 20-65. כ-207,400 מהם היו מועסקים (55%). בחינה של שיעור המועסקים לפי תואר מצביעה על כך שככל שהתואר מתקדם יותר, כך שיעור התעסוקה גבוה יותר. שיעור המועסקים בקרב בעלי תעודת בגרות עמד על 50% בהשוואה ל-73% בקרב בעלי תואר ראשון ו-88% בקרב בעלי תואר שלישי. בתל אביב המגמה הייתה דומה אך שיעורי המועסקים היו גבוהים יותר (72% לבעלי תעודת בגרות, 86% לבעלי תואר ראשון, ו-91% לבעלי תואר שלישי). 

שוק התעסוקה איננו שוויוני וקיימים הבדלים בין נשים וגברים בשכר, במעמד, בשיעור התעסוקה ועוד. בדרך כלל שיעור הגברים המועסקים גבוה מזה של הנשים. כך גם בירושלים, שבשנת 2010 62% מקרב הגברים בני 20-65 שהתגוררו בה היו מועסקים (184,400 מועסקים), בהשוואה ל- 49% בקרב הנשים (191,600 מועסקות). אולם מסתבר שככל שרמת ההשכלה עולה, הפער בשיעור המועסקים בין גברים לנשים מצטמצם. כפי שניתן לראות בגרף, שיעור המועסקים בקרב גברים בעלי תעודת הבגרות עמד על 54% בהשוואה ל- 47% בקרב נשים, שיעור המועסקים בקרב הגברים בעלי תואר ראשון עמד על 77% בהשוואה ל- 70% בקרב הנשים. ובקרב בעלי תואר שלישי המגמה מתהפכת ושיעור הגברים המועסקים (84%) נמוך משיעור הנשים המועסקות (94%).

מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עיבודים לסקר כח אדם.

מסע בין המעמדות/סיפור מעמד הביניים

איתן בלואר


בחודשיים האחרונים אנו עדים לגל מחאה חברתית יוצא דופן בישראל. אחת הסיבות המרכזיות שהובילו להתעוררות החברתית הינה שחיקה הולכת וגוברת של מעמד הביניים. בספרות קיימות מספר דרכים להגדיר את מעמד הביניים, אחת מהן מגדירה את מעמד הביניים כמשקי בית בעלי הכנסה שבין 75% ל-200% מההכנסה החציונית הכוללת (ברוטו) של משקי הבית (קיימת חלוקה פנימית שבה המעמד הבינוני-נמוך מוגדר בין 125%-75%, והבינוני-גבוה בין 200%-125%). ניתוח מעמד הביניים להלן מבוסס על נתוני ההכנסות של משקי הבית מהסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תוך התאמתם לנתוני ההכנסה החציונית של משקי הבית באותה שנה. בשנת 2009 ההכנסה החציונית למשק בית בישראל עמדה על 10,000 ש"ח.

בשנת 2009 מנה מעמד הביניים בירושלים כ-59,000 משקי בית (מתוכם 36,800 נמנו עם המעמד הבינוני-נמוך ו-22,200 עם המעמד הבינוני-גבוה) והוא היווה כ-35% מכלל משקי הבית בירושלים. שיעור זה היה נמוך מבתל אביב (40%) ומישראל (39%). במעמד הנמוך בירושלים נמצאים למעלה ממחצית משקי הבית בעיר (58%) - 101,300 משקי בית. המעמד הגבוה מנה כ-12,300 משקי בית שהם כ-7% מכלל משקי הבית בעיר. שיעור משקי הבית ממעמד נמוך בתל אביב היה כ-41% ובישראל 48%, וחלקו של המעמד הגבוה עמד על 19% בתל אביב ו-13% בישראל.

בחינה של המגמה בחמש השנים האחרונות מראה שחלה ירידה בשיעור משקי הבית המשתייכים למעמד הבינוני מ-38% (בשנים 2004- 2006) ל-35% בשנים 2009-2007. בתל אביב לעומת זאת המגמה היתה הפוכה ובשנים אלו חלה עליה בשיעור משקי הבית ממעמד בינוני מ-38% ל-42%. בישראל שיעור בני מעמד הביניים לא השתנה ועמד על 40%. אולם יש לזכור, שבחינה של ההכנסות (ברוטו) של משקי הבית איננה מתייחסת להיבט של יוקר המחייה (הוצאות משקי הבית על מסים, דיור, מוצרים וכדומה) שעלה מאוד בשנים האחרונות.

מקור: עיבוד לסקר החברתי, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

מעורב ירושלמי

מאת:  איתן בלואר

עירוב שימושי קרקע (להלן עירוב שימושים) הוא אחת מהגישות המקובלות כיום בתכנון העירוני. גישה זו דוגלת בשילוב של מגורים יחד עם שימושים אחרים כגון מסחר, חינוך, תרבות וכדומה במרחב תכנוני מוגדר (בבניין או ברחוב). היא עומדת בניגוד לגישת הפרדת השימושים, הדוגלת בהפרדת האזורים בעיר לפי סוגי השימושים. ג'יין ג'ייקובס נחשבת לאחת הנציגות המובהקות של גישת עירוב השימושים והיא סברה שעירוב שימושים הוא מרכיב מרכזי בתהליכי התחדשות עירונית וביצירת אזורים מצליחים.

בחינה של עירוב שימושים באזור מתאפשרת באמצעות ניתוח נתוני שטח הרצפה למגורים ושלא למגורים. באזורים שבהם חלוקת השימושים קרובה ל-50% מגורים ו-50% לא למגורים, האזור מוגדר כאזור בעל עירוב שימושים אופטימאלי. ניתוח שטחי הארנונה (למגורים ושלא למגורים) לשנת 2010 מאפשר לאפיין בירושלים את מידת עירוב השימושים בכל אזור. האזורים חולקו למספר קבוצות עיקריות המייצגות את מידת עירוב השימושים. הקבוצה הראשונה כוללת אזורים שבהם למעלה מ-80% מהשטח הבנוי הוא למגורים ואילו שטחי המסחר מרוכזים במקום אחד. עם קבוצה זו נמנות שכונות המגורים החדשות כגון פסגת זאב, רמת שלמה, רמות וכן השכונות הערביות שועפט ועיסוויה. הקבוצה השנייה כוללת אזורים בעלי 79%-60% שטחים למגורים, והיא כוללת את השכונות הוותיקות שבהן רחובות מסחר מרכזיים של ירושלים כגון המושבה הגרמנית, מאה שערים וכן בית הכרם.

הקבוצה השלישית (59%-40%), כוללת אזורי מגורים עם מוקדי מסחר ותעסוקה גדולים כגון חלקה הדרומי של הגבעה הצרפתית, חלקים בעיר העתיקה וחלקים מבית וגן. הקבוצה הרביעית (39%-10%), הינה של אזורים שבהם המגורים אינם המרכיב העיקרי של האזור כגון אזורים במרכז העיר ואזורים בגבעת שאול. הקבוצה החמישית (9%-0%) כוללת את אזורי המסחר והתעסוקה העיקרים בירושלים, כגון הר חוצבים, קריית הממשלה וקניון מלחה.

מקור: שנתון סטטיסטי לירושלים 2011, עיבוד לנתוני הארנונה.

 

מקור: שנתון סטטיסטי לירושלים 2011, עיבוד לנתוני הארנונה.

מרחב לצעירים

איתן בלואר

מכון ירושלים לחקר ישראל


מחקרים הראו שלצעירים פוטנציאל להביא להתחדשות עירונית ולצמיחה כלכלית מקומית, לכן זיהוי הפיזור המרחבי והמגמות הצפויות של הצעירים בירושלים יכול לסייע להבנת המצב העירוני ולתכנון העתידי שלה. ירושלים היא בין הערים הצעירות בישראל בשל אחוז גבוה של ילדים, אך מבחינת אחוז הצעירים (בני 20- 34) היא דומה למגמה הארצית. בסוף 2008 היוו הצעירים כ- 22% מאוכלוסיית ירושלים (170 אלף), בדומה לשיעור הצעירים בחיפה - 22% (57 אלף) ובישראל- 23% (1,665 אלף) , אך נמוך מבתל אביב - 30% (116 אלף).

זיהוי השכונות בהן גרים מספר הצעירים הגדול ביותר יכול לסייע בתכנון מדיניות ותשתיות המוכוונות לצעירים כגון קווי אוטובוסים למוקדי הבילוי, ההשכלה הגבוהה וכד'. בניגוד לדעה הרווחת מרבית הצעירים אינם מתגוררים במרכז העיר ובסביבתו, אלא פיזורם דומה לפיזור האוכלוסייה בעיר. כלומר, בשכונות הגדולות בירושלים גרים מספר הצעירים הגבוה ביותר. בשנת 2008 התגוררו בשכונת רמות 9,500 צעירים (5.5% מכלל הצעירים בעיר), פסגת זאב - 9,300 צעירים (5.5%) שועפט - 8,400 צעירים (5%) והעיר העתיקה - 8,000 צעירים (5.0%). בחינה של אחוז הצעירים מכלל אוכלוסיית השכונה הינו מדד שיכול להעיד על אופייה הצעיר של שכונה, ועל מידת הפוטנציאל שלה לעבור תהליכי התחדשות. בשנת 2008 השכונות בהן אחוז הצעירים בשכונה היה הגבוה ביותר הן מרכז העיר 37% צעירים מתוך כלל אוכלוסיית השכונה, הגבעה הצרפתית (37%), נחלאות (32%), רחביה (30%) וקרית היובל (27%). שכונות אלו הן גם האטרקטיביות ביותר מבחינת הגירת צעירים אליהן, כפי שבא לידי ביטוי באחוז המהגרים לשכונה (הנכנסים) מכלל הצעירים. כך למשל מרכז העיר, רחביה ונחלאות 68%-65% מסך כל המהגרים אל השכונה היו צעירים, טלביה - 53% והגבעה הצרפתית - 50%.

מקור: עיבוד לנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

לומדים ועובדים

מאת: איתן בלואר

מימון הלימודים הגבוהים והחיים במהלכם מהווים את אחד הקשיים המרכזיים של הסטודנטים ותלמידי הישיבות בארץ. זהו גם אחד הגורמים המרכזיים לנשירתם של סטודנטים לתואר אקדמי מלימודיהם. כדי לממן את העלויות הכרוכות בלימודים גבוהים ובמחייה במהלכם, הסטודנטים עובדים במקביל ללימודיהם. 17% מכלל בני 20 ומעלה בירושלים לומדים באחד ממוסדות הלימוד הגבוהים בעיר כגון ישיבות, אוניברסיטה, מוסדות על תיכוניים ועוד. בשנת 2009 35% מהלומדים בירושלים עבדו (דיווחו כעובדים). שיעור זה נמוך בהשוואה לתל אביב (67%), חיפה (54%) וישראל (50%).

שיעור העובדים במהלך לימודיהם שונה בין שלוש הקבוצות הבאות- בקרב הלומדים לתואר אקדמי כ- 53% מהסטודנטים עבדו במהלך לימודיהם, ושיעור דומה נרשם בקרב סטודנטים לתעודה על-תיכונית (51%). בקרב תלמידי הישיבות הגבוהות רק 8% עבדו במהלך לימודיהם. יש לשער שהבדלים אלו נובעים מצורות המימון של הלימודים והמחייה, אורח החיים ומאפייני הלימודים. מקורות מימון הלימודים יכולים להיות: עבודה, סיוע של ההורים, מלגות של מוסדות הלימוד והמדינה, תמיכות של נדבנים וכו'.

לעובדים במהלך לימודיהם מאפייני תעסוקה שונים מכלל המועסקים בעיר. מאפיינים אלו נגזרים מאילוצים שונים כגון שעות לימוד, הצורך במימון הלימודים ועוד, והם אלו שמהווים מרכיב מרכזי בבחירת היקף העבודה. בשנת 2009 52% מהירושלמים בני 20 ומעלה שעובדים במהלך לימודיהם עבדו במשרה חלקית, ו- 48% עבדו במשרה מלאה. בקרב אלו שאינם לומדים 28% עבדו במשרה חלקית ו-72% במשרה מלאה. מאפיינים של העובדים במהלך לימודיהם בירושלים היה דומה לתל אביב (49% עבדו במשרה חלקית, 51% במשרה מלאה), חיפה (55% ו- 44%) וישראל (47% ו- 52%).

מקור: עיבוד לסקר כח אדם 2009, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

לומדים עצמם לדעת

מאת: איתן בלואר

עיריית ירושלים משקיעה מאמצים רבים במיתוגה של העיר כמרכז להשכלה גבוהה על מנת שתהווה אבן שואבת לסטודנטים מכל רחבי הארץ. לעיר חוזקות רבות בתחום ההשכלה הגבוהה - החל מריכוז של מוסדות אקדמיים ועל-תיכונים וכלה במוסדות לימוד תורניים. מרכזיותה של ירושלים באה לידי ביטוי בשיעור גבוה של לומדים במוסדות הלימוד השונים בהשוואה לערים אחרות. בשנת 2009 למדו במוסדות אלו כ-76 אלף ירושלמים בני 20 ומעלה, והם היוו כ-17% מבני 20 ומעלה המתגוררים בעיר. שיעור הלומדים בירושלים מכלל בני 20 ומעלה גבוה בהשוואה לתל אביב (11%), חיפה (11%) וישראל (10%). בירושלים ישנם מוסדות תורניים רבים המיועדים לגברים בלבד (ישיבות גדולות). אי לכך בקרב הלומדים בולט חלקם של הגברים לעומת הנשים- 63% ו- 37% בהתאמה. בערים הגדולות חלקם של הגברים והנשים דומה: בתל אביב - 49% גברים ו-51% נשים, ובחיפה ובישראל 47% ו- 53% בהתאמה.

את הלומדים ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות: סטודנטים לתואר אקדמי, לתעודה על-תיכונית ותלמידי ישיבות גדולות. בשנת 2009 מקרב הלומדים בירושלים 49% למדו לתואר אקדמי (37 אלף סטודנטים, 56% מהם נשים), 33% למדו בישיבות גדולות (25 אלף תלמידים, רובם ככולם גברים) ו- 8% למדו לימודי תעודה במוסדות על-תיכוניים (6 אלף סטודנטים, 63% מהם נשים).

שיעור הלומדים לתואר אקדמי מתוך כלל הלומדים בירושלים (49%) נמוך מבישראל (63%), כך גם בקרב הלומדים במוסדות על-תיכוניים ( 8% ו-13% בהתאמה). לעומת זאת שיעור הלומדים בישיבות גדולות בעיר (33%) היה גבוה מזה שבישראל (13%).

מקור: עיבוד לסקר כח אדם 2009, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

בעלבתים

מאת: איתן בלואר

שיעור משקי הבית בישראל שגרים בדירה בבעלותם (66%) גבוה בהשוואה למדינות המפותחות. הסיבות לכך הן תחושת הביטחון שבבעלות על הנכס, עידוד ממשלתי לרכישת דירה, גורמים פסיכולוגים ועוד. שיעור משקי הבית בירושלים שגרים בדירה בבעלותם (59%) נמוך במקצת בהשוואה לישראל (66%). מבין הערים המונות 100,000 תושבים ומעלה, השיעור הגבוה ביותר של משקי בית שגרים בדירה שבבעלותם נרשם בראשון לציון (73%), חולון (71%) ובני ברק (71%). כפי שניתן לראות בגרף, שיעור משקי הבית הגרים בדירה בבעלותם בירושלים, נמוך בהשוואה ליישובים במטרופולין ירושלים.
שיעור משקי הבית שגרו בדירה בשכירות בירושלים היה 32%, והוא גבוה בהשוואה לישראל (26%). מבין הערים המונות 100,000 תושבים ומעלה, השיעור הגבוה ביותר של משקי הבית שגרו בדירה בשכירות נרשם בתל אביב (48%), רמת גן (38%) ובת ים (33%). יתר משקי הבית גרו בהסדר אחר (דמי מפתח, דיור מוגן וכד') ובירושלים הם היוו 8% ממשקי הבית, שיעור הדומה לישראל ולתל אביב (8%, 7% בהתאמה).

בחינת הפריסה המרחבית של משקי בית הגרים בדירה שבבעלותם או בשכירות יכולה להשפיע על קבלת ההחלטות והכנת התוכניות העירוניות כגון דיור בר השגה, תוכניות מתאר וכד'. הפריסה המרחבית מושפעת מהיבטים כלכליים ודמוגרפיים שונים כגון עלות רכישת דירה באזורים שונים (מרכז העיר, שכונות פריפריאליות), אופי ומצב האוכלוסייה בשכונה (צעירים, ותיקים, סטודנטים וכו'), איכות החיים ועוד. בשנת 2008 השכונות בירושלים בהן מרבית משקי הבית התגוררו בדירה בבעלותם הן הר חומה (87%), רמת שלמה (77%) פסגת זאב (76%) ונווה יעקב (74%). השכונות בהן מרבית משקי הבית שגרו בדירה בשכירות היו מרכז העיר (70%), נחלאות (62%), רחביה (54%) והגבעה הצרפתית (47%).

מקור: נתוני מפקד האוכלוסין 2008, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

מרחב לצעיר

איתן בלואר

מחקרים הראו שלצעירים פוטנציאל להביא להתחדשות עירונית ולצמיחה כלכלית מקומית, לכן זיהוי הפיזור המרחבי והמגמות הצפויות של הצעירים בירושלים יכול לסייע להבנת המצב העירוני ולתכנון העתידי שלה. ירושלים היא בין הערים הצעירות בישראל בשל אחוז גבוה של ילדים, אך מבחינת אחוז הצעירים (בני 20- 34) היא דומה למגמה הארצית. בסוף 2008 היוו הצעירים כ- 22% מאוכלוסיית ירושלים (170 אלף), בדומה לשיעור הצעירים בחיפה - 22% (57 אלף) ובישראל- 23% (1,665 אלף) , אך נמוך מבתל אביב - 30% (116 אלף).

זיהוי השכונות בהן גרים מספר הצעירים הגדול ביותר יכול לסייע בתכנון מדיניות ותשתיות המוכוונות לצעירים כגון קווי אוטובוסים למוקדי הבילוי, ההשכלה הגבוהה וכד'. בניגוד לדעה הרווחת מרבית הצעירים אינם מתגוררים במרכז העיר ובסביבתו, אלא פיזורם דומה לפיזור האוכלוסייה בעיר. כלומר, בשכונות הגדולות בירושלים גרים מספר הצעירים הגבוה ביותר. בשנת 2008 התגוררו בשכונת רמות 9,500 צעירים (5.5% מכלל הצעירים בעיר), פסגת זאב - 9,300 צעירים (5.5%) שועפט - 8,400 צעירים (5%) והעיר העתיקה - 8,000 צעירים (5.0%).

בחינה של אחוז הצעירים מכלל אוכלוסיית השכונה הינו מדד שיכול להעיד על אופייה הצעיר של שכונה, ועל מידת הפוטנציאל שלה לעבור תהליכי התחדשות. בשנת 2008 השכונות בהן אחוז הצעירים בשכונה היה הגבוה ביותר הן מרכז העיר 37% צעירים מתוך כלל אוכלוסיית השכונה, הגבעה הצרפתית (37%), נחלאות (32%), רחביה (30%) וקרית היובל (27%). שכונות אלו הן גם האטרקטיביות ביותר מבחינת הגירת צעירים אליהן, כפי שבא לידי ביטוי באחוז המהגרים לשכונה (הנכנסים) מכלל הצעירים. כך למשל מרכז העיר, רחביה ונחלאות 68%-65% מסך כל המהגרים אל השכונה היו צעירים, טלביה - 53% והגבעה הצרפתית - 50%.

מקור: עיבוד לנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

מי ברכב מי ברגל

איתן בלואר

מכון ירושלים לחקר ישראל

דפוסי השימוש של האוכלוסייה בסוגי התחבורה השונים יכולים להעיד על מגוון היבטים, ובהם פריסה גיאוגרפית של ישוב (פרבר או מרכז כלכלי), נגישות ומצב התשתיות בישוב (מערכות תחבורה מגוונות) ועד לסממנים כלכלים שונים (מצב סוציו אקונומי, מרכזיות העיר, בעלות על רכב וכד').

ישנן דרכים מגוונות להגיע למקום העבודה – רכב פרטי, תחבורה ציבורית והליכה ברגל. בשנת 2008 44% מהמועסקים בירושלים הגיעו למקום עבודתם באמצעות רכב פרטי או מסחרי (בהשוואה ל-47% בתל אביב ו-52% בישראל). במקביל לשימוש ברכב פרטי, בלט בירושלים אחוז המגיעים לעבודה בתחבורה ציבורית (אוטובוסים, רכבות, מוניות והסעות)- 37%. אחוז זה גבוה מבתל אביב (28%) ובישראל (29%). לעומת זאת מבין הערים המונות 100,000 תושבים ומעלה, אחוז המשתמשים הגבוה ביותר בתחבורה ציבורית נרשם בבת-ים (47%) ובבני ברק (46%).

12% מהמועסקים בירושלים ציינו שהם מגיעים לעבודה ברגל, אחוז הדומה לישראל ולתל אביב (11%, ו-13% בהתאמה).

הבחירה באמצעי התחבורה להגעה לעבודה מושפעת ממספר גורמים, ובהם הפריסה הגיאוגרפית של האוכלוסייה בעיר, מרחק ממרכזי תעסוקה, איכות השירות של התחבורה הציבורית (כמו תדירות, מיקום התחנות, מסלול הנסיעה וכד') ומהמעמד החברתי-כלכלי של האוכלוסייה. בשנת 2008 השכונות שבהן נרשם אחוז המשתמשים ברכבם הפרטי הגבוה ביותר הן רמת שרת ורמת דניה - 68%, הר חומה 67%, גילה 57% והגבעה הצרפתית 56%. לעומתם אחוז גבוה של מועסקים שהגיע לעבודה בתחבורה הציבורית נרשם בנווה יעקב 60%, ברמת שלמה 57% ובאזור קרית בעלז - רוממה 50%. השכונות שבהן אחוז המועסקים שהולכים ברגל לעבודה היה הגבוה ביותר הן אזור מאה שערים-גאולה - 47%, מרכז העיר - 45% ואזור מחנה יהודה - 40%.

מקור: מפקד האוכלוסין 2008, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

העיר במספרים: ההון הירושלמי

איתן בלואר
מכון ירושלים לחקר ישראל www.jiis.org.il

תיאורית "ההון האנושי" רואה בגורם האנושי את המרכיב המרכזי בעוצמה הכלכלית של המפעל, העיר או המדינה. התיאוריה מתייחסת למכלול המיומנויות והידע, הגלומים בעובד והנרכשים באמצעות לימודים וניסיון, ובאים לידי ביטוי ברמת עבודתו וב"ערכו" הכלכלי. מחקרים רבים בחנו את התיאוריה מהיבטים שונים, ומצאו שרמת הון אנושי גבוהה מובילה להצלחה כלכלית, וכי אזורים בעלי שיעור גבוה של הון אנושי מצליחים יותר מאזורים בעלי שיעור נמוך של הון אנושי. אחת הדרכים למדידת שיעור ההון האנושי היא בחינת בעלי התארים האקדמאים (תואר ראשון ומעלה) כשיעור מהאוכלוסייה.

בירושלים בשל ריבוי המוסדות להשכלה גבוהה המעניקים תארים אקדמיים, קיים פוטנציאל רב ליצירה ולהתבססות של ההון האנושי כגורם משמעותי בעיר. בעיר ישנם 12 מוסדות אקדמאיים המאושרים על ידי המועצה להשכלה גבוהה – האוניברסיטה העברית, מכללות אקדמאיות ומכללות לחינוך.

בחינה של שיעור בעלי תארים אקדמאיים מכלל התושבים בני 18 ומעלה בירושלים מצביעה על חולשתה של העיר. בשנת 2007 התגוררו בירושלים כ-93,000 אקדמאיים ושיעורם מתוך כלל אוכלוסיית בני 18 ומעלה עמד על 21%. שיעור זה היה דומה לשיעור הארצי שעמד על 22% (כ- 1,076,200 אקדמאיים התגוררו בישראל). שיעור האקדמיים בירושלים היה נמוך ביחס לתל אביב שבה שיעור התושבים בעלי תארים אקדמאיים היה גבוה בהרבה מהממוצע הארצי - 35% (107,700 אקדמאיים) ולחיפה - 31% (64,700 אקדמאיים). שיעור האקדמאים הנמוך יחסית בירושלים נובע בין היתר מהרכב האוכלוסייה בעיר, הכולל אוכלוסייה חרדית שעל פי רוב אינה לומדת במוסדות להשכלה גבוהה המעניקים תואר אקדמי, ואוכלוסייה ערבית המתאפיינת בשיעור נמוך יחסית של בעלי תארים אקדמיים.

שיעור האקדמאים מקרב בני 18+, 2007

מקורות: עיבוד של נתוני סקר כוח אדם 2007, מקבלי תארים ממוסדות להשכלה גבוהה תשס"ז, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

העיר במספרים: שיכוני הנדל"ן

איתן בלואר

שוק הנדל"ן הוא אחד המדדים המשקפים את מצב המשק הישראלי. לאחרונה פירסם מינהל הכנסות המדינה נתונים על מכירת דירות בשנת 2007. אמנם נתונים אלו אינם מציגים את מצב השוק כיום, אך הם מאפשרים לבחון את התהליכים שעוררו עניין רב בירושלים בתקופת ההתעוררות הנדלנ"ית (תושבי חוץ, עליית מחירים ועוד).
בשנת 2007 בוצעו בירושלים וביישובים הסובבים אותה (כולל ישובים מעבר לקו הירוק) כ-12,800 עסקאות לרכישת דירה (24% מהן דירות חדשות),לעומת 12,250 עסקאות שבוצעו בשנת 2006 (28% הן דירות חדשות). מספר עסקאות דומה נרשם בשנת 2007 בתל אביב ובערים הסמוכות לה – 12,100.
המחיר הממוצע של דירה חדשה בירושלים בשנת 2007 עמד על 955 אלף ש"ח, לעומת 899 אלף ₪ לדירה יד שנייה. המחיר הממוצע לדירה חדשה באזור תל אביב גבוה באופן ניכר מבאזור ירושלים - 1.6 מיליון ₪, בעוד המחיר הממוצע של דירה יד שנייה דומה לזה שבירושלים - 897 אלף ₪.
מזה מספר שנים ניכרת עליה במספר הדירות הנרכשות על ידי תושבי חוץ. בשנת 2007 בוצעו בישראל כ-4,600 רכישות של דירות על ידי תושבי חוץ והם היוו 5% בלבד מכלל העסקאות לרכישת דירות. אזור ירושלים מהווה מוקד משיכה לתושבים חוץ - כ-27% מכלל העסקאות בישראל שבוצעו על ידי תושבי חוץ, בוצעו באזור ירושלים. אזורים מועדפים נוספים הם נתניה (18% מכלל העסקאות) ותל אביב (17%).
המחיר הממוצע לדירה שנרכשה על ידי תושב חוץ בירושלים היה 1.7 מיליון ₪ - סכום שהוא כפול מהמחיר הממוצע לדירה שנרכשה על ידי ישראלי - 821 אלף ₪. 28% מהדירות שנרכשו על ידי תושבי חוץ הן דירות היוקרה (דירות בשווי של מעל 1.7 מיליון ₪), לעומת 6% בלבד בקרב תושבי ישראל.

עסקאות לרכישת דירות

מקור: מינהל הכנסות המדינה, דוח שנתי 2007.

העיר במספרים: י-ם בה מכללות

איתן בלואר

האוניברסיטה העברית נתפסת כאחד המוסדות המרכזיים ביותר עבור כלכלת העיר, ולעיתים נראה שמקומם של יתר המוסדות האקדמיים בעיר נשכח. אולם, מוסדות אלו הולכים ותופסים מקום נכבד ב"ייצור" של הון אנושי (אקדמאים) בירושלים, שבא לידי ביטוי במגמת צמיחתם המהירה. לדוגמה ניתן לראות שלפני עשור (תשנ"ט) מנתה אוכלוסיית הסטודנטים במכללות האקדמאיות בירושלים (המאושרות על ידי המועצה להשכלה גבוהה) כ-3,000 סטודנטים ב-4 מכללות והם היוו כ-12% מכלל הסטודנטים בעיר. בשנת תשס"ז גדלה אוכלוסייה זו ומנתה 7,300 סטודנטים ב-7 מכללות, והם היוו כ-25% מכלל הסטודנטים בעיר.

בשנת תשס"ז פעלו בעיר 7 מכללות (כרבע מכלל המכללות בארץ), ובהן למדו 7,300 סטודנטים (10% מכלל הסטודנטים במכללות האקדמיות בארץ). לשם השוואה, בשנה זו למדו בעיר ת"א כ- 13,800 סטודנטים (20% מהסטודנטים במכללות בארץ) ב- 3 מכללות בלבד. יש לציין שבניגוד למרבית המכללות בארץ, המכללות בירושלים מתמחות בתחומים שאינם נלמדים באוניברסיטה העברית,לדוגמה בצלאל בעיצוב ואומנות, מכון לב משלב לימודי תורה והשכלה גבוהה ומכללת "הדסה" משלבת טכנולוגיה ועיצוב. זו יכולה להיות אחת הסיבות לכך שמספר הסטודנטים בהן אינו גדול.

סך כל הנשים במכללות ברחבי הארץ עמד בשנת תשס"ז על 32,600 סטודנטיות שהיוו כ-46% מכלל הסטודנטים בארץ. בירושלים למדו במכללות 3,800 סטודנטיות שהיוו 53% מכלל הסטודנטים בעיר, שיעור זה גבוה משיעור הסטודנטיות הארצי. מרבית המכללות בירושלים מתאפיינות ברוב נשי. כך במכללת "הדסה" עמד שיעורן של הסטודנטיות על 68% מכלל הסטודנטים, במכון שכטר שיעורן היה 77% ובבצלאל 58%. לעומת זאת במכללה להנדסה שיעורן היה רק 20% מכלל הסטודנטים.

סטודנטים במכללות אקדמיות בירושלים, תשס"ז.

מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה, תשס"ז, 2008.

רכבת הרים

איתן בלואר

בשנת 1892 הגיעה הרכבת הראשונה מיפו לירושלים. תוואי הרכבת עבר במעלה נחל שורק ונחל רפאים והנסיעה ארכה 4 שעות, לעומת יומיים עד אז (בעגלות וברגל) . עד שנת 1967 היתה הרכבת אמצעי התחבורה הנוח והמהיר ביותר לירושלים. לאחר מלחמת ששת הימים נפתח בכביש ירושלים-תל-אביב (כביש ארצי מס' 1) הקטע שבין שער הגיא לבן-שמן. פתיחת קטע זה בתחילת שנות ה-70 קיצרה משמעותית את משך הנסיעה לעיר (מ-90 דקות ל-50 דקות) .
פתיחת הקטע החדש בכביש מס' 1, יחד עם העליה במספר כלי הרכב (פרטיים וציבוריים) במהלך שנות ה-70, גרמו לירידה במספר הנוסעים ברכבת לירושלים וממנה. בשנת 1972/73 סך כל הנוסעים (נכנסים ויוצאים מירושלים) ברכבת היה 574,850 נוסעים, כעבור עשור (1984/85) מספרם ירד ל- 94,600 ול-73,300 נוסעים בשנת 1997. עקב מיעוט בנוסעים והידרדרות מצב המסילה, הוחלט בשנת 1998 להפסיק את תנועת הרכבות לירושלים וממנה.
בתחילת שנות ה-2000 שודרג תוואי המסילה הקיים לאורך נחל שורק. זמן הנסיעה בקו המשודרג ארוך יחסית לנסיעה בכביש ועומד על 80 דקות. בשנת 2006 נסעו ברכבת 659,000 נוסעים, ומספרם ירד ל-412,600 בשנת 2007.
בימים אלו עמלים על הקמת תוואי רכבת נוסף לירושלים. קו זה יעבור בנתב"ג ובמודיעין בואכה ירושלים. משך זמן הנסיעה הצפוי בקו זה הוא 28 דקות ובכך יסייע לצמצום גודש התנועה בכניסה לירושלים ולתל אביב. אולם, הקמת קו זה מעוררת חילוקי דעות רבים, בשל עלותו הגבוהה ובשל הפגיעה סביבתית שעלולה להיגרם לגן לאומי הרי יהודה. לאחרונה הודיע המשרד להגנת הסביבה כי הוא מתכוון להתנגד לפרויקט בתוואי זה.

מקורות:
נתוני רכבת ישראל, 2007
אילן סלומון, השקעות ציבוריות בגשרים, באספלט ובמסילות ברזל בירושלים, 40 שנה לירושלים, בעריכת אורה אחימאיר ויעקוב בר סימן טוב, מכון ירושלים לחקר ישראל (בדפוס).

פרנץ' שפירא

איתן בלואר

שכונת הגבעה הצרפתית (גבעת שפירא) היא אחת מהשכונות הראשונות שהוקמו אחרי מלחמת ששת הימים, מתוך מטרה לחבר בין ירושלים "המערבית" לבין המובלעת בהר הצופים. השכונה שהוקמה בשנת 1971, משכה יהודים חילונים בני המעמד הבינוני- גבוה. ביניהם, אנשי סגל רבים של האוניברסיטה העברית, שנמשכו לשכונה עקב השילוב בין אופי האוכלוסייה וקרבתה לאוניברסיטה. משיכה זו דעכה עם השנים. השכונה ממשיכה למשוך סטודנטים רבים, ניתן לראות זאת בבירור בגרף - קבוצת הגיל של בני 20-24 שחורגת בגודלה מיתר קבוצות הגיל.

בעשרים השנים האחרונות עברה השכונה שינויים רבים. מספר התושבים בשכונה אמנם לא השתנה בצורה משמעותית, ובשנת 2006 היא מנתה כ- 6,700 תושבים, אולם בשנים האחרונות השכונה עוברת תהליכי ההזדקנות, המאפיינים שכונות רבות בירושלים. בשנת 1983 שיעור הילדים (בגילאי 0-14) בשכונה עמד על 37% ושיעור המבוגרים (בגיל 65+) עמד על 4%. עשרים ושלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 2006 שיעורם של הילדים ירד משמעותית ל- 13% ושיעור המבוגרים עלה ל- 15%. השכונה מזדקנת גם בהשוואה לשכונות חילוניות כגוננים עם 22% ילדים ו-14% מבוגרים. לאחרונה הוחלט במינהל הקהילתי לנצל את מעלותיה של השכונה ואת קרבתה לאוניברסיטה על מנת להפוך אותה בחזרה לשכונת צעירים שתמשוך סטודנטים ואנשי סגל.

בשנים האחרונות עיקר תוספת האוכלוסייה של השכונה היא ממעבר של תושבים (הגירה) מחלקים אחרים של ירושלים, ופחות מאזורים מחוץ לעיר. לדוגמה, בשנת 2006 מאזן ההגירה (נכנסים פחות יוצאים) הפנים-עירונית היה כ- 180 תושבים, לעומת כ- 80 תושבים שנגרעו בהגירה בין יישובית.

את מידת התפתחותן והצערתן של השכונות בערים ניתן להעריך על ידי הגירתם של ילדים (0-14) אל השכונה. הגירה זו מעידה על כניסתן של משפחות צעירות המביאות לפיתוח שכונתי כגון גני ילדים פארקים וכו'. בשנת 2006 נכנסו אל השכונה בהגירה הפנים עירונית ובהגירה הבין יישובית כ- 120 ילדים והם היוו כ-20% מכלל הנכנסים לשכונה. המשך מגמה זו עשוי להביא להתחדשות השכונה ולהצערתהּ

מבנה גילים של אוכלוסיית הגבעה הצרפתית, ושל המהגרים אליה, 2006

מקורות:
ליאת בכור, המתכננת השכונתית של הגבעה הצרפתית.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

לכל טורי "העיר במספרים באתר האינטרנט של מכון ירושלים