יום ראשון, 31 ביולי 2016

על חומותיך עיר דוד הפקדתי שומרים

דפנה שמר
מכון ירושלים לחקר ישראל   www.jiis.org.il

בשנת 2014 נפתחו 33,400  תיקי חקירה בירושלים, מהם 43% הינם עבירות רכוש, 36% עבירות סדר ציבורי ו 17% פגיעה בגוף.
מתוך תיקי החקירה שנפתחו 12 היו תיקי רצח, 25 תיקי ניסיונות רצח, 179 תיקי אונס, 447 תיקי סחר בסמים, 1,721 תיקי שימוש בסמים,1,622 תיקי פריצה לדירות, 2,078 תיקי גניבת רכב ו 3,075 תיקים על גרימת נזק לרכוש בזדון.
רוב עבירות הרכוש מתרחשות בבתי מגורים (2,734), ברחובות העיר (2,282) ובחנויות (766). 
השנה נתקבלו במערכת השנתון הסטטיסטי לירושלים נתונים ממדור מחקר וסטטיסטיקה במשטרת ישראל לגבי פשיעה לפי אזורים סטטיסטים.
מהנתונים אנחנו לומדים על אזורי הפשיעה ה"חמים". הנתונים מציגים את מיקום הפשעים (מיקום פתיחת תיק החקירה) ולא את מקום המוצא של הפושעים.
2,449 תיקי חקירה נפתחו במרכז העיר (שהם 7% מתיקי החקירה בירושלים), אזור מרובה בתי עסק ושוקק תנועת אדם במהלך היום. האזור השני בכמות תיקי חקירה הוא אזור ארנונה, מקור חיים שבו נפתחו 1,364 תיקים.
אם אתם מחפשים אזור בטוח בעיר, במערבה של מקור ברוך נפתחו מעט מאוד תיקים – 12 במספר. בשכונת אום טובא נפתחו רק 31 תיקי חקירה.
האזור שבו נפתחו הכי הרבה תיקי חקירה בעניין עבירות רכוש הוא אזור נחלת שבעה (440 תיקי חקירה), אחריו אזור התעשייה תלפיות (332 תיקי חקירה) ואזור המע"ר המזרחי – באב א-סאהרה (329 תיקי חקירה).
האזור שבו נפתחו הכי הרבה תיקי חקירה בעניין עבירות מוסר ומין הוא קריית העירייה (162 תיקי חקירה). 
במזרח העיר נפתחו הרבה תיקי חקירה של סדר ציבורי. ברובע המוסלמי שבעיר העתיקה נפתחו 773 תיקי חקירה, זהו האזור שבו מתקיימות תפילות יום שישי בעיר העתיקה, בבית חנינא נפתחו 487 תיקי חקירה ובבאב אס-סהרה נפתחו 320 תיקי חקירה.
שימרו על עצמכם!


יום שלישי, 26 ביולי 2016

מגדר ודתיות

קרוליין קהלנברג
מכון ירושלים לחקר ישראל www.jiis.org.il

מחקר חדש שפרסם Pew Research Center מצא כי ברחבי העולם ובמגוון דתות נשים הן באופן כללי יותר דתיות מגברים. המחקר, ששמו "פער המגדר בדת מסביב לעולם", מצא כי בכל 84 המדינות עבורן היה מידע זמין, הסבירות שנשים ישתתפו בתפילה באופן יומיומי גבוהה יותר מזו של גברים, או זהה לה.
ישראל, לעומת זאת, היא המקרה החריג היחיד במגמה זו: זו המדינה היחידה שנסקרה בה אחוז גבוה יותר של גברים דיווחו על השתתפות בפולחן באופן יומיומי, בין אם באופן פרטי או ציבורי.
ההבדל המגדרי הזה קיים גם בקטגוריות אחרות הקשורות לפרקטיקה דתית בישראל. סקר נוסף של Pew Research Center שנערך לאחרונה בקרב החברה הישראלית הראה כי גברים ישראלים יהודים דיווחו על השתתפות גבוהה יותר בפעילויות דתיות לעומת נשים. לדוגמא, בעוד 37% מהגברים הישראלים היהודים פוקדים את בית הכנסת פעם בשבוע או יותר, רק 18% מהנשים הישראליות היהודיות עושות זאת.
פערי המגדר הללו בפעילות דתית יכולים להיות מיוחסים באופן חלקי לנורמות מסוימות ביהדות אשר נותנות עדיפות לנוכחותם של גברים בפולחן. לדוגמא, ביהדות האורתודוקסית, נדרש מניין של 10 גברים על מנת לקיים טקסי פולחן ציבוריים, בעוד נשים אינם נספרות ולא נדרשות על ידי ההלכה לקחת חלק בפרקטיקה. 
יש לציין, עם זאת, כי הפער לא קיים רק בתחום הנוכחות בפולחן: אפילו בפעילויות שאינן קשורות למצוות שהן עבור גברים בלבד, גברים ישראלים יהודים נרשמו כבעלי שיעור מעורבות דתית מעט גבוה יותר מאשר נשים ישראליות יהודיות. לדוגמא: 64% מהגברים הישראלים היהודים צמו לכל אורך יום הכיפורים האחרון, לעומת 57% מהנשים היהודיות הישראליות. כמו כן, שיעור הנשים הישראליות הנוסעות בשבת (65%) גבוה ביחס לגברים (59%).
גם בשאלה העוסקת בחשיבות הדת בחיי הפרט, ישראל היא ערך חריג בסקר. בישראל, 35% מהגברים היהודים דיווחו כי הדת היא "מאוד חשובה" עבורם, ביחס ל-25% בלבד מהנשים היהודיות שענו כך. בכל המדינות האחרות שנסקרו (למעט מוזמביק), נשים השיבו כי הדת "מאוד חשובה" להן באופן אישי בשיעורים גבוהים יותר מאשר הגברים או בשיעורים זהים להם. יש לציין כי בקרב יהודים אמריקאים, ההבדלים לא היו כה ניכרים לעין.
פער המגדר בדתיותם של יהודים ישראלים ניכר גם בזהותם הדתית, כך לפי תוצאות הסקר החברתי השנתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אולם הפער בתחום זה הוא קטן למדי. גברים יהודים בישראל הגדירו עצמם (או הוגדרו באמצעות קריטריונים מסוימים כמו מערכת חינוך ואזור מגורים) כחרדים (9.8%) או דתיים (10.9%) בשיעור מעט גבוה יותר מזה של נשים יהודיות (8.4% זוהו כחרדיות ו-10.3% זוהו כדתיות). בה בעת, שיעור הנשים שהגדירו עצמן כמסורתיות (39.3%) גבוה יותר משיעור הגברים שהגדירו עצמם ככאלה (33.8%). 
בעוד פער המגדר בדתיות וזהות דתית ברור לעין כאשר מדברים על ישראלים יהודים באופן כללי, כשאנו מביטים בפילוח הפרקטיקה הדתית לפי מגזר דתי, הנתונים מראים תמונה מורכבת יותר. לדוגמא, בחינת שיעורי התפילה בקרב יהודים שאינם מוגדרים אורתודוקסים או דתיים מגלה מגמה במסגרתה פער המגדר מצטמצם ואף מתהפך ככל שהמגזר הוא חילוני יותר. לפי הסקר החברתי, בין הישראלים היהודים שהגדירו עצמם "מסורתיים-דתיים" 89.1% מהגברים דיווחו שהם מתפללים תמיד או מתפללים באופן תדיר, לעומת 64.9% מהנשים. בין אלה שהגדירו עצמם "מסורתיים לא דתיים" הפער ניכר בקושי כאשר 38.9% מהגברים ו-37.6% מהנשים נכחו בתפילה. בין אלה שהגדירו עצמם חילונים המגמה התהפכה – 12.7% מהנשים דיווחו שהן מתפללות תמיד או באופן תדיר, לעומת 8.2% מהגברים. 
חשוב לציין שפער המגדר הדתי הזה אינו קיים בדתות אחרות בישראל. לפי נתוני הלמ"ס, נשים מדתות אחרות (בעיקר אסלאם) מזדהות כיותר דתיות מגברים באותן דתות: 65.4% מהנשים הלא יהודיות הזדהו כ"דתיות מאוד" או "דתיות", לעומת 45.1% בלבד מהגברים.


תרגום: אלון קופרארד

יום שני, 11 ביולי 2016

אני אוהבת ת'קולנוע

אלון קופרארד
מכון ירושלים לחקר ישראל  www.jiis.org.il

מי לא אוהב קולנוע? המסך הגדול, הסרטים המרגשים, החושך, ניחוח הפופקורן ו....הזמינות?
בשנים עברו היו בתי קולנוע בשפע בשכונות ובמרכזי הערים בישראל. הם היו קרובים הביתה וניתן היה להגיע אליהם בקלות ובזמן קצר. עם דעיכת מרכזי הערים ופריחת הקניונים בשנות ה-90 דעכו גם בתי הקולנוע העירוניים ועברו טרנספורמציה לקומפלקסים מרובי מסכים בתוך הקניונים. בשנות ה-2000 עברו בתי הקולנוע אבולוציה נוספת והפכו למגה-פלקסים המכילים עשרות מסכים ופונקציות מסחר בצדם – לרוב, בשולי העיר או מחוצה לה. הליכה רומנטית לקולנוע כבר אינה מעשית ויש צורך לקפוץ לרכב או לעלות לאוטובוס ולעשות כברת דרך למתחמי הענק.

נסביר את המגמה בעזרת הדוגמא של איזור גוש דן. לפני כעשור בעיר תל אביב היו 47 מסכי קולנוע. כיום, נותרו בה 18. הביקוש לקולנוע לא נעלם, אולם נותב ע"י רשתות הקולנוע אל מחוץ לליבת המטרופולין. הערים שקלטו את חובבי הסרטים הן רמת גן, רמת השרון וראשון לציון. ברמת השרון הוקם המגה-פלקס הראשון בארץ (בצומת גלילות) וכבר ב-2005 היו שם 19 מסכים שתוך עשור צמחו ל-30. ברמת גן, בה הוקם המגה פלקס השני, מספר המסכים עלה מ-8 בשנת 2005 ל-17 ב-2015. בראשון לציון גדל מספר המסכים מ-12 ל-47, והיא זוכה בתואר העיר הישראלית עם מספר המסכים הרב ביותר. רוב המסכים החדשים ממוקמים בשולי הערים הללו (ברמת השרון – צומת גלילות, ברמת גן - קניון איילון וראשון לציון מערב). 

גם מגה-פלקסים שקמו בערים אחרות הביאו להתרוקנות מרכזיהן מבתי קולנוע. בחיפה מספר המסכים דווקא התכווץ מ-29 ב-2005 ל-23 ב-2015. כולם מרוכזים במגה-פלקס באיזור הצ'קפוסט שבשולי העיר (ראוי לציין שבשנת 2016 יהיה בחיפה שוב בית קולנוע בתוך העיר, כאשר יפתח בקניון בעיר קומפלקס עם 17 מסכים). 

בירושלים, פתיחת שני מגה-פלקסים בשנתיים האחרונות, שבניגוד לערים אחרות דווקא ממוקמים במקומות מרכזיים יחסית בעיר (גבעת רם ודרך חברון), הביאה לגידול במספר המסכים מ-16 ב-2005 ל-29 ב-2015. 
באשר למספר הצופים - התדלדלות כמות המסכים בתל אביב הביאה כצפוי לירידה תלולה בכמות הצופים מכ-1.2 מיליון ב-2005 לכ-818 אלף בלבד ב-2015. לעומת זאת, בערים חיפה וירושלים הקמת המגה-פלקסים הביאה לגידול ניכר בכמות הצופים. הקמת המגה-פלקס הראשון בירושלים ב-2014 הקפיצה את מספר הצופים בעיר מכ-497 אלף בשנת 2013 לכ-1.04 מיליון ב-2014 ובשנת 2015 עלה המספר עוד לכ-1.23 מיליון צופים.

לסיכום, נראה שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, ומוכן לעבור אותה בשביל סרט טוב.


                        


מקורות: התאחדות ענף הקולנוע בישראל