יום ראשון, 29 בינואר 2012

עסקים כרגיל

ענבל דורון 

בחינת מספר העסקים הפעילים בעיר ואחוזי השרידות שלהם על פני זמן, עשויה להעיד על איתנותו של המגזר העסקי בעיר. עניין נוסף קיים גם בזיהוי ענפי הכלכלה בהם שרידות העסקים גבוהה יותר לאורך זמן. 

בשנת 2010 פעלו בירושלים כ- 34,700 עסקים. מספר זה היה נמוך בהשוואה לתל אביב בה פעלו בשנת 2010 כ- 64,700 עסקים וגבוה בהשוואה לחיפה בה פעלו כ- 20,000 עסקים. הענפים הכלכליים המובילים במספר העסקים הפעילים בירושלים היו ענף הנדל"ן והשירותים העסקיים (26%), מסחר (20%), בריאות, חינוך ורווחה (14%) ותחבורה ותקשורת (11%). ענפים אלה דינמיים בהשוואה לענפים אחרים ונרשם בהם מספר גבוה של סגירות ופתיחות עסקים מדי שנה. בשנת 2010 נפתחו בירושלים 912 עסקים בענף הנדל"ן והשירותים העסקיים והם היוו כ-28% מכלל העסקים שנפתחו. באותה שנה נסגרו 616 עסקים מענף זה שהיוו כ-23% מכלל העסקים שנסגרו. בענף המסחר נפתחו באותה שנה 727 עסקים (23%) ונסגרו 656 (24%). בסך הכול בשנת 2010 נפתחו בעיר למעלה מ- 3,200 עסקים חדשים, ונסגרו כ- 2,700. מספר זה היה נמוך בהשוואה לתל אביב בה נפתחו למעלה מ-6,300 עסקים ונסגרו כ- 4,450. 

ומהם סיכויי ההישרדות של עסק חדש? מהנתונים עולה כי מתוך כלל העסקים שנולדו בישראל בשנת 2005 כמחציתם נסגרו עד שנת 2010. מגמה דומה התקיימה בירושלים בה אחוזי השרידות של עסק חדש עמדו על 89% בשנה הראשונה, 75% בשנה השנייה, 65% בשנה השלישית, 59% בשנה הרביעית ו-52% בשנה החמישית. 

קיים שוני בין סיכויי השרידות של עסקים בענפים השונים. עסקים בענפי החינוך והבריאות ובענפי הבנקאות והפיננסים בירושלים נהנו מאחוזי שרידות גבוהים יחסית ו- 67% מהם שרדו לאחר חמש שנים. לעומת זאת, אחוזי השרידות של עסקים בענף שירותי האירוח והאוכל שנפתחו בשנת 2005 עמדו בשנת 2010 על 35% בלבד. 





מקור: עיבוד לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

יום רביעי, 25 בינואר 2012

חורים בידיים

איתן בלואר 

יוקר המחיה ושמירה על רמת חיים נאותה היוו מרכיב מרכזי בהפגנות שהתקיימו בקיץ האחרון והם אף תפסו חלק נרחב בדיוני וועדת טרכטנברג. השיח הציבורי סביב הנושאים אמנם שכך מעט, אך נדמה כי הם עדיין מטרידים חלק גדול ממשקי הבית בישראל. 

בחינה של הוצאות משקי הבית לעומת הכנסותיהם, עשויה להיות הסבר חלקי להפגנות שהתקיימו בקיץ. בשנת 2010 ההוצאה החודשית הממוצעת של משק בית בירושלים עמדה על 12,400₪. זאת, בעוד שההכנסה החודשית הממוצעת נטו (בניכוי המיסים) למשק בית עמדה על 9,350₪ בלבד (הפער בין גובה ההכנסה לגובה ההוצאה עמד על 3,050-₪ לחודש). גובה ההוצאה הממוצעת למשק בית בישראל עמד באותה תקופה על 13,500₪, וגובה ההכנסות עמד על 12,000₪ (הפער החודשי היה נמוך בהשוואה לירושלים ועמד על 1,500-₪). הפער השלילי בין גובה ההכנסה לגובה ההוצאה יכול להעיד על התנהלות כלכלית בעייתית של משקי הבית, אך הוא עשוי לנבוע גם מהכנסות שאינן מדווחות ומגורמים נוספים. 

בחינת ממוצע ההכנסות וההוצאות של משקי הבית בירושלים בין השנים 2003 ל-2010 מעלה כי שיעור העלייה הממוצע בגובה ההכנסות דומה לשיעור העלייה הממוצע בגובה ההוצאות. בירושלים ניכרת עליה ריאלית בהוצאות משקי הבית מ- 11,100 ש"ח בשנת 2003 ל- 12,400 ש"ח בשנת 2010 (עליה של כ- 12%). הכנסות משקי הבית באותה תקופה עלו מ-8,400 ש"ח ל- 9,350 ש"ח (עלייה של כ-11%). מעניין כי בין השנים 2007-2010 היה שינוי במגמה וחלה ירידה קלה בהוצאות ובהכנסות משקי הבית בירושלים. בישראל, שיעור העלייה בהוצאות משקי הבית עמד בין השנים 2003 ל-2010 על כ-16%, לעומת שיעור עלייה בהכנסות של כ-20%. מגמה זו רציפה לאורך כל התקופה שנבדקה והובילה לצמצום הפער בין 
גובה ההוצאות לגובה ההכנסות של משקי הבית בישראל.


מקור: עיבוד לנתוני סקר הוצאות משק הבית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 


יום שלישי, 17 בינואר 2012

ההימור המוצלח של בגין

יעקב בר-סימן-טוב

במאמר שפרסם משה ארנס בעיתון הארץ בתאריך ה-3 בינואר 2012 תחת הכותרת: "ההימור של בגין" מעלה ארנס שתי שאלות שהועלו בעת המו"מ לשלום עם מצרים ורלוונטיות לטענתו גם להיום: (1) "האם היה על בגין לפעול להשגת תנאים טובים יותר?" (2) "והאם יהיה הסכם השלום, שמחירו כה יקר, לא יותר מהסדר זמני שעליו חתם רודן, שיוחלף מן הסתם? ואם כך, האם ראוי ההסדר הזמני למחיר ששולם?" לאחר שארנס דן במחיר השלום ומכנה אותו "כחסר תקדים בתולדות היחסים הבינלאומיים" ומפרט את המחיר הוא חוזר לשאלתו הראשונה: "האם היה בגין יכול להתעקש על עסקה טובה יותר, על פשרה טריטוריאלית בסיני, בלי לוותר על הכל? או שמא הייתה פורצת אז מלחמה נוספת עם מצרים?"

כמי שחקר לעומקו את תהליך המו"מ עם מצרים, בגין בהחלט התעקש לכל אורך המו"מ להשיג את העסקה הטובה ביותר והתעקשות זו גרמה לא פעם לסכנת כישלונו של תהליך השלום. העסקה שבגין השיג בסופו של דבר הייתה העסקה הטובה ביותר שניתן להשיג בתנאים של אז. בגין זכה לשבחים רבים על העסקה שהשיג בקמפ דיוויד מביל קוונדט, מהמועצה לביטחון לאומי של ארה"ב. קוונדט הגדיר את הישגיו של בגין בהסכם קמפ דיוויד כטובים מאלו של סאדאת. לא רק שבגין הצליח לשכנע את מצרים לחתום על הסכם נפרד עם ישראל (למרות התנגדותה הראשונית של ארה"ב) אלא גם להביא אותה לוותר על העניין הפלסטיני ותכנית האוטונומיה שבגין הציע לא הייתה יותר מאשר "עלה תאנה" שלא כיסתה את מערומיה של מצרים על כי הזניחה את העניין הפלסטיני לטובת האינטרס הפרטי המצרי.

ההישג החשוב ביותר של בגין בהסכם השלום הוא הוצאת מצרים מהסכסוך הישראלי-ערבי. בגין כקודמו רבין השכיל להבין שהדרך היחידה למניעת מלחמה ערבית גדולה דו-חזיתית ואפילו רב-חזיתית נגד ישראל היא ע"י הוצאת מצרים מהסכסוך הישראלי-ערבי. הוצאת מצרים מהסכסוך הפכה את מלחמת יום כיפור למלחמה הגדולה האחרונה בסכסוך עד כה. היציבות האסטרטגית בסכסוך הישראלי-ערבי, מאז חתימת הסכם השלום עם מצרים היא בזכות בגין. מטרה זו לא הייתה ניתנת להשגה ללא השגת הסכם נפרד וללא התשלום המלא של עד הגרגיר האחרון בסיני. סאדאת לקח על עצמו סיכון גדול מאד של הסכם נפרד שעלה לו בבידוד מוחלט של מצרים בעולם הערבי והביאה כנראה גם לרציחתו. ללא הסכם שלום שהתבסס על הפורמולה של שלום תמורת כל השטח, ספק אם סאדאת היה חותם על הסכם השלום, והייתה בהחלט פורצת מלחמה חדשה עם מצרים. השליטה הישראלית על סיני והעומק האסטרטגי שארנס מייחס להם חשיבות כה גבוהה לא מנעו את מלחמת ההתשה ואת מלחמת יום כיפור וספק אם היו מונעים מלחמות נוספות ומחיר המלחמה היה רק הולך ומאמיר. הטענה שבגין החליט לא להתעקש על תנאים טובים יותר, וסאדאת קיבל את כל מה שביקש אינו מדויק מבחינה היסטורית והיא עושה עוול גם לבגין וגם לסאדאת.

אשר לשאלה השנייה שמעלה ארנס דומה שהיא חשובה לא פחות מהשאלה הראשונה. בגין ידע והעריך את הבעייתיות של עשיית שלום עם מצרים הלא-דמוקרטית. נוכח הידיעה הברורה שהסיכוי שמצרים וגם מדינות ערביות אחרות יהיו דמוקרטיות הוא נמוך מאד, הדילמה הקיימת עד היום היא להמתין ליום שמדינות ערב יהיו דמוקרטיות ואז לעשות שלום וזה כנראה יהיה בעתיד הרחוק מאד אם בכלל, או ליטול סיכונים להשגת שלום עם מדינות לא-דמוקרטיות. הסיכונים לאי עשיית שלום ולשימורו של הסטאטוס קוו נתפסו ע"י בגין ובצדק כחמורים הרבה יותר. עם זאת, בגין פעל להבטיח ככל שניתן הסדרי ביטחון כמו גם ערבויות אמריקאיות כדי לצמצם ככל שניתן את הסכנות העלולות לנבוע מהפרות אפשריות של הסכם השלום.

אני מסכים עם ארנס שהסכם שלום הוא הימור, אלא שגם אי-עשיית שלום היא הימור אפילו גדול יותר שכן היא מקרבת את המלחמה. גם יציאה למלחמה היא הימור מסוכן. הסכם השלום עם מצרים היה בהחלט הימור מחושב ושקול . 32 שנה ללא מלחמה גדולה בסכסוך הישראלי-ערבי היא המתנה הטובה ביותר שהעניק מנחם בגין לעם ישראל ועל כך בהחלט מגיעה לו תודה עמוקה.

יום שני, 16 בינואר 2012

הבריאות מובטחת

אביאל ילינק 

מאז שנכנס לתוקפו חוק ביטוח בריאות ממלכתי בשנת 1994, זכאים תושבי ישראל להירשם לאחת מקופות החולים וליהנות מביטוח בריאות הכולל מגוון שירותים רפואיים ותרופות כפי שמוגדר מפעם לפעם על ידי משרד הבריאות בסל שירותי הבריאות. סל שירותי הבריאות מגדיר את רשימת השירותים הרפואיים והתרופות שקופות החולים מחויבות לספק לכלל המבוטחים. מימון הביטוח נעשה על ידי גביית מס בריאות כשיעור מסוים מגובה ההכנסה החודשית של כל עובד. ביטוח הבריאות אינו כולל את כל מגוון התרופות והטיפולים שמציעה הרפואה. מסיבה זו, קופות החולים עצמן וחברות פרטיות מציעות ביטוחים משלימים שמטרתם להבטיח כיסוי חלקי או מלא של טיפולים ותרופות שאינם כלולים בסל שירותי הבריאות. 

על פי הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2010 היה ל-76% מתושבי ישראל ביטוח רפואי משלים של אחת מקופות החולים. שיעור הירושלמים להם היה ביטוח משלים עמד על 60% והיה נמוך באופן משמעותי בהשוואה לתושבי תל אביב (88%), ראשון לציון (87%) וחיפה (83%). מהנתונים עולה כי ל-41% מהישראלים היה גם ביטוח סיעודי של אחת מקופות החולים. שיעור הירושלמים בעלי ביטוח סיעודי עמד על 21% בלבד והיה גם הוא נמוך באופן משמעותי בהשוואה לתושבי תל אביב (59%), ראשון לציון (57%) וחיפה (45%). שיעור בעלי הביטוח הסיעודי גבוה יותר ככל שגיל המבוטחים עולה, מסיבה זו, ייתכן והשיעור הנמוך של בעלי ביטוח סיעודי בירושלים נובע משיעורם הגבוה של ילדים מתחת לגיל 18 באוכלוסיית העיר. 

מעניין לציין כי ל-28% מהישראלים היה ביטוח רפואי פרטי שלא במסגרת קופות החולים. שיעור הירושלמים בעלי ביטוח רפואי פרטי עמד על 18% בלבד והיה נמוך בהשוואה לתושבי ראשון לציון (41%), חיפה (35%) ותל אביב (32%). 


מקור: עיבוד לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

יום ראשון, 1 בינואר 2012

צפוף זה טוב

יאיר אסף-שפירא 

צפיפות עירונית היא אחד המפתחות ליצירת סביבה מגוונת. במקום בו חיים בני אדם רבים בשטח מצומצם, יכול להתפתח מגוון של עסקים, מוסדות חינוך, תרבות ועוד. כך לדוגמה מרכזי הערים, המתאפיינים לרוב במגוון, אל מול השוליים והיישובים הפרבריים, בהם לרוב לא מתפתחים עסקים ומוסדות רבים. מסיבה זו, ובעיקר במדינת ישראל בה משאב הקרקע נמצא במחסור והוא הולך ואוזל, הוגדר ציפוף המרקמים העירוניים כיעד תכנוני. בירושלים חשוב הדבר עוד יותר, מאחר שהיקפן של עתודות הקרקע לבנייה מחוץ לשטח הבנוי כיום, מצומצם ביותר. 

לאחרונה הסתיים תהליך המעקב והעדכון של תמ"א 35, תכנית המתאר הארצית המשולבת. בתהליך נבחנו בין היתר גם הצפיפויות במרקמים העירוניים המוגדרים בתמ"א, על-מנת לבדוק את מידת העמידה של התכנית ביעדיה (שאחד מהם הוא הגדלת הצפיפות העירונית על-ידי הכוונת עיקר הפיתוח לערים), ואת המגמה לאורך זמן. נמצא כי צפיפות המגורים בשטח הבנוי בירושלים עמדה בשנת 2007 על 12,900 נפשות לקילומטר רבוע בנוי, או 12.9 לדונם בנוי. לשם השוואה, הצפיפות בחיפה עמדה על 10.5 נפשות לדונם בנוי, ובתל-אביב - יפו היא הגיע ל-10.6 בדרום העיר, ול-7.9 בצפונה. 

ההבדל בצפיפות העירונית בין ירושלים לבין חיפה ותל-אביב - יפו נובע מגורמים רבים, וביניהם הבנייה הקומפקטית של שכונות מרכז העיר והעיר הפנימית בירושלים (אשר בחלק מהן מגיעה הצפיפות עד 47 נפשות לדונם בנוי). משקי הבית הגדולים יחסית בירושלים, תורמים גם הם לצפיפות הגבוהה. צפיפות גבוהה מאפיינת גם אזורים במזרח העיר. 

שיפועים חריפים ושטחי תעשייה נרחבים (כמו בחיפה), הם גורמים המקטינים את הצפיפות הממוצעת. כך גם לגבי שטחי מסחר ותעסוקה נרחבים, כגון בתל-אביב - יפו. החלטות תכנוניות, כגון לא לבנות בעמקים בירושלים, מקטינות אף הן את הצפיפות. 

מהממצאים עולה כי כמו ערים אחרות בארץ, נמצאות ירושלים ותל-אביב - יפו, בתהליך של הצטופפות. בירושלים עלתה הצפיפות מ-11.2 בשנת 1998, ל-12.9 בשנת 2007. ציפוף חד במיוחד התרחש בעיר בית-שמש, שכמעט שהכפילה את הצפיפות בה בתקופת זמן זו, מ-8.3 ל-15.1. 





מקור הנתונים: תמ"א 35 - ליווי, מעקב ועדכון, הרחבה לדוח שלב ב' - "כרטיסי מרקם".