יום ראשון, 27 בינואר 2008

סטודנטים בירושלים

ד"ר מאיה חושן

בירושלים חיים ולומדים כ-40,000 סטודנטים. בסקר שנערך ע"י אגף חברה ונוער בעיריית ירושלים למדגם מיצג של 786 סטודנטים, שלמדו במוסדות אקדמיים בירושלים בשנת 2007, נמצא ש-43% מהסטודנטים לא היו תושבי ירושלים לפני תחילת לימודיהם בעיר, לעומתם ל – 45% מהסטודנטים הורים הגרים בירושלים. 49% מהסטודנטים גרים בדירות שכורות, 23% בבית ההורים, 18% במעונות ו – 10% בדירות בבעלותם.
לשאלה "מה אתה הכי אוהב בירושלים?" הסטודנטים ציינו את האווירה המיוחדת השורה בעיר כדבר האהוב עליהם ביותר בירושלים, אחר כך במדרג יורד ציינו הסטודנטים כאהוב ביותר את האקלים הנוח בעיר, מקומות הבילוי ויפי העיר. העיר העתיקה אהובה בעיקר על הסטודנטים המוסלמים.
לשאלה "מה אתה הכי לא אוהב בירושלים?" ציינו הסטודנטים במקום הראשון את התחבורה הציבורית בעיר. בעיה זו נפרטת לחמש בעיות מרכזיות: תכיפות נמוכה של הקווים למרכז העיר, העדר חיבור בין השכונות השונות, העדר תחבורה ציבורית בשבת, הצורך לשלם לחניה באוניברסיטה העברית, ותשלום גבוה עבור חניה במרכזי הבילוי הליליים במרכז העיר. הבעיה השנייה בשכיחות אזכורה הייתה הלכלוך וההזנחה בעיר, אחריה ההתחרדות, ויש שכרכו את תופעת ההתחרדות להעדר מקומות בילוי בירושלים, בפרט בשבת. שתי בעיות דורגו במקום הרביעי – העדר השקעה של העירייה בנוער ובצעירים והעדר מקומות בילוי, ובמקום החמישי בעיית מחירי הדיור.
מידע מעניין נוסף עולה מסיכום של ארבע קבוצות מיקוד שנערכו עם צעירים וסטודנטים חילונים ודתיים (לא חרדים) הגרים בירושלים. אלו ציינו בנוסף על הנזכר למעלה את היתרונות של תושבי ירושלים שהם אנשים חמים, פתוחים, אכפתיים ומוכנים לסייע לזולת, ואת אירועי התרבות הרבים והאיכותיים בעיר. הצעירים ציינו גם, שהם מעריכם את מאמצי העירייה לשפר את מערך התשתיות. הצעירים הדתיים ציינו שהם שבעי רצון מחיי הקהילה הדתית ומההיצע בתחומי הלימוד והתרבות הקשורים ליהדות.

מה שהסטודנטים הכי אוהבים בירושלים


מקור: תרצה גולדשטיין (עורכת), 2007, סטודנטים בירושלים: הסיבות לעזיבת העיר, אגף חברה ונוער, עיריית ירושלים.

יום שישי, 25 בינואר 2008

בבניין ירושלים

יאיר אסף-שפירא

בשנת 2005 חל גידול של 39% בשטח התחלות הבנייה בירושלים לעומת השנה שקדמה לה. בשנה זו הוחל בבנייתן של 2,700 יחידות, 84% מהן למגורים. התחלות בנייה בהיקף גבוה נרשמו בשנה זו בשכונות: הר חומה (800 יחידות דיור), גבעת שפירא – הר הצופים (460 יח"ד), ובית הכרם (340 יח"ד).
ככלל, התאפיינו שכונות צפון העיר בהאצה בבנייה, ודרומהּ – בהאטה בה. יוצאות מן הכלל היו השכונות הגדולות: גילה, הר חומה (בדרום) ופסגת-זאב, רמות-אלון (בצפון).

מבין השכונות הגדולות של ירושלים, התאפיינו גילה, הר חומה, הר נוף והחלק המערבי של שכונת רמות אלון – בהאצה בבנייה בשנת 2005 בשיעורים של בין 60% לבין מאות אחוזים לעומת השנה שקדמה לה. לעומת זאת, בשכונות תלפיות מזרח, פסגת-זאב, נווה-יעקב והחלק המזרחי של רמות-אלון, חלה האטה בבנייה, בשיעורים החל מכ-30% בפסגת-זאב, דרך ירידה דראסטית של כ-80% במזרח רמות-אלון ובנווה-יעקב, ועד לעצירה כמעט מוחלטת בהתחלות הבנייה בתלפיות מזרח. השינויים בהיקף התחלות הבנייה נובעים מכמות עתודות הקרקע בשכונות השונות, מהביקוש בהן למגורים, מקצב התקדמות הליכי התכנון, ומגורמים נוספים.

בשכונות הקטנות יותר - המרכיבות את העיר הפנימית - התאפיינו בשנה זו אזור מרכז ומערב העיר בהאצה בבנייה – במיוחד במרכז העיר, רחביה, גבעת שאול, ובית הכרם, ואילו השכונות הדרומיות התאפיינו בהאטה מסויימת, במיוחד השכונות תלפיות ובקעה. יוצאים מן הכלל באזור הדרום היו הגוננים ועיר גנים, שגם בהם חלה האצה מסויימת, ובמרכז – באזור הנחלאות, עליו דווקא פסחה ההאצה בבנייה (ורבים יאמרו שמוטב כך).

בשכונות הערביות חל גידול בבנייה בשכונות הצפון והמרכז (לא כולל העיר העתיקה), בשיעורים של 24% עד 34% בשכונות שועפאט, עיסוויה, א-טור, ראס אל-עמוד, סילוואן וג'בל מוכאבר, ובשיעור של 44% בבית חנינא. בשכונות הדרום חלה האטה בשיעור של כ-26% (השכונות ערב א-סוואחרה, צור באהר, אום טובא וצפון בית צפאפה)

שינויים בקצב התחלות הבנייה, 2004-2005

מקור הנתונים: מאיה חושן (עורכת), שנתון סטטיסטי לירושלים 2005/2006, מכון ירושלים לחקר ישראל ועירית ירושלים

יום ראשון, 20 בינואר 2008

הוא עוד ישוב

איתן בלואר

ינואר 2008

אמרה מקובלת משנות ה-60 היתה "מי שעוזב אחרון את הארץ, מתבקש לכבות את האור". למרות שבימינו גידול האוכלוסייה בישראל גבוה יחסית למדינות הדומות לה ברמתן הכלכלית, ומאזן ההגירה הבינלאומית השנתית גורע מעט יחסית מתושבי ישראל, הנושא טעון ערכית ומתקשר באופן ישיר לשאלה הדמוגרפית ולתפיסת עתידנו פה. מאזן ההגירה לישראל מוגדר כהפרש בין מספר תושבי ישראל היוצאים את הארץ לשנה ומעלה (יורדים) לבין מספר התושבים החוזרים לישראל, ששהו למעלה משנה בחו"ל (חוזרים). במאזן ההגירה הבינלאומית מחושבים החוזרים של השנה הנוכחית (2006) והיוצאים של השנה הקודמת (2005), שכן רק לאחר שנת שהות בחו"ל הם נחשבים ליוצאים.
בשנת 2006 מאזן ההגירה הבינלאומית בישראל היה שלילי (יותר יוצאים מאשר חוזרים), והוא עמד על 11,900- . גם בירושלים מאזן ההגירה הבינלאומית היה שלילי והוא עמד על 1,150- והיווה כ- 10% מהמאזן השלילי בישראל כולה, אחוז השווה לשיעור אוכלוסיית ירושלים בישראל. בתל אביב-יפו ובחיפה מאזן ההגירה הבינלאומית עמד על כ- 750- בכל אחת מהן והיווה כ- 6% מהמאזן בישראל כולה. זהו שיעור הגבוה משיעורה של האוכלוסייה בכל אחת מהערים הללו מתוך אוכלוסיית ישראל.
בחמש השנים האחרונות הממוצע השנתי של מאזני ההגירה הבינלאומית בקרב תושבי ירושלים היה שלילי ועמד על כ- 1,220- תושבים לשנה. בשנת 2002, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, מספר התושבים שנגרעו מהעיר עמד על 1,700- תושבים, כלומר היה גבוהה משמעותית מהממוצע השנתי. זאת בהשוואה לשנת 2005 שאופיינה ברגיעה ביטחונית ותנופה כלכלית ובה מאזן ההגירה הבינלאומית בירושלים היה שלילי נמוך, יחסית לשנים קודמות, ועמד על 900- תושבים.
ההגירה הבינלאומית מתקיימת בקרב כלל קבוצות האוכלוסייה בעיר. בשנת 2006 כ-860 יהודים וכ-290 ערבים נגרעו ממצבת האוכלוסייה של ירושלים. כ- 72% מהיהודים נגרעו מאזורים בעלי צביון כללי- לא חרדי ו- 28% הנותרים נגרעו מאזורים בעלי צביון חרדי. שיעור ההגירה הבינלאומית באזורים אלו תואם את שיעורם של החרדים הכלליים-הלא חרדים באוכלוסיית ירושלים.

מאזן ההגירה הבינלאומית בירושלים לפי קבוצות האוכלוסייה

מקור: עיבוד לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

יום שלישי, 15 בינואר 2008

המסחר במרכז העיר


בירושלים כמו ברבות מהערים בעולם, פעילות המסחר עוזבת את מרכז העיר ועוברת אל שוליה. הקמת קניון מלחה בשנות ה-90' פגעה במרכז העיר משום הריכוז הגדול של רשתות ומותגים בו, הנגישות הגבוהה, שפע החניה חינם, והסביבה המבוקרת והממוזגת. בנוסף לכך, ההתפתחות של אזור תלפיות כמרכז מסחר והמעבר של פונקציות מסחר, עסקים ומשרדים (בעיקר משרדי ממשלה) לגבעת שאול, תרמו כולם להידרדרות המסחר במרכז העיר. כיום נמצאת בעיצומה תוכנית שאפתנית להחייאת מרכז העיר, שהאסטרטגיה העיקרית בה היא חיזוק המסחר על ידי משיכת "מותגים", שיווק, והגדלת הנגישות למרכז העיר. דגש מיוחד מושם על פיתוחו של המרחב הציבורי והפיכתו לנעים ובטוח יותר להולכי הרגל, כולל בניית מדרחובים, שיפוץ וניקוי חזיתות מסחריות וחלונות ראווה, הוספת צמחייה ועוד. כדי להבין את הצורך בהחייאת המסחר במרכז העיר, הנה כמה נתונים:על פי בדיקה של חברת הייעוץ "צ'מנסקי ובן שחר" בשנת 2003 היו באזור המשולש כ-900 מ"ר בלבד של שטחי אופנה השייכים לרשתות ארציות ( 9% בלבד מסך שטחי אופנה של 9,500 מ"ר) ויתרת השטחים היו שייכים לתחום האופנה העממית (91% מסך שטחי האופנה). המצב היום לא השתנה בהרבה, מרבית שטחי המסחר במרכז העיר "עממיים", פונים לקהל קונים מרקע סוציו-אקונומי נמוך, וישנו מחסור גדול בחנויות "מותגים", רשתות אופנה, וחנויות הפונות לקהל קונים בעל כח קנייה גדול יותר. בנוסף, התחרות עם מוקדי המסחר בשולי העיר פוגעת פגיעה קשה במרכז העיר. כיום שטח המסחר הכולל במרכז העיר הוא כ- 83,000 מ"ר בלבד. זאת לעומת כ- 27,000 מ"ר בגבעת שאול, 29,000 מ"ר בקניון מלחה, ומעל 93,000 מ"ר באזור תלפיות, שהם מתחריו העיקריים. מכאן שמרכז העיר נמצא בעמדת נחיתות לעומת מרכזי המסחר בשכונות המעטפת של ירושלים, ששטח המסחר הכולל בהם הוא כ- 150,000 מ"ר, כמעט פי שניים משטחי המסחר במרכז העיר.

מקורות:
צ'מנסקי ובן שחר, תוכנית כלכלית לשיקום מערכת המסחר באזור המשולש בירושלים, 2003. נתוני הארנונה של עיריית ירושלים לשנת 2006.

יום ראשון, 13 בינואר 2008

רכבת לילה אל העיר

מיכל קורח
דצמבר 2007


בחודשים יולי-אוגוסט הופעל מערך תחבורתי חדש בירושלים (שיתוף פעולה בין משרד התחבורה, עיריית ירושלים תוכנית אב לתחבורה ירושלים וחברת אגד) בשם קווי לילה. מטרת שירות זה היא להסיע בני נוער וצעירים אל מרכזי הבילוי במרכז העיר וחזרה הביתה בשעות הלילה, אפשרות שלא היתה קיימת עד כה. השירות פעל בימי חול ובמוצ"ש בשעות 01:00-22:00 אל מרכז העיר, ובשעות 03:00-00:00 ממרכז העיר, וכלל 6 קווים: 3 קווים עירוניים (לשכונות צפון העיר – הגבעה הצרפתית, פסגת זאב ונווה יעקב, לשכונות מערב העיר – קריית יובל, קריית מנחם וגבעת משואה ולשכונות דרום העיר - גוננים, פת וגילה, ו-3 קווים פרבריים (למבשרת ציון, מעלה אדומים וגבעת זאב).
הגופים המפעילים את השירות ערכו סקר נוסעים מקיף בקרב המשתמשים בשירות זה, בין היתר על מנת לאמוד את הביקוש לשירות ואת התפלגותו על פני שעות הלילה השונות.

נתוני הסקר מצביעים על כך שמספר הנוסעים בחודשים יולי-אוגוסט בקווים ממרכז העיר, בחזרה אל שכונות המגורים, גבוה פי 2 ממספר הנוסעים אל מרכז העיר - 4,700 ו-2,200, בהתאמה. בקרב הנוסעים אל מרכז העיר, מספר הנוסעים הגבוה ביותר נמדד בשעות 23:00-22:00, ובקרב הנוסעים ממרכז העיר בשעות 03:00-02:00.
בחודשים אלו הביקוש הגדול ביותר לנסיעות היה במוצ"ש (2,900 נוסעים), ולאחר מכן ביום ה' (2,480 נוסעים) ובימים א'-ד' (1,560 נוסעים). מספר הנוסעים הממוצע לנסיעה היה 35 במוצאי שבת, 30 ביום חמישי ו-19 בימים א'-ד'.
מספר הנוסעים הגבוה ביותר לפי יעד נמדד בקווים: לנווה יעקב וממנה (דרך פסגת זאב), למעלה אדומים וממנה ולגבעת זאב וממנה (דרך רמות).


מקור: סקר נוסעים באוטובוסים בקווי הלילה מטרופולין ירושלים, יולי-אוגוסט 2007, תוכנית אב לתחבורה ירושלים

לכל טורי "העיר במספרים" באתר מכון ירושלים

תקציב תרבות עירוני

אביאל ילינק
דצמבר 2007

תרבות יש בירושלים. בסקר מקיף של פעילויות תרבות בירושלים נכתב "בניגוד לדימוי המקובל, יש בירושלים חיי תרבות עשירים ביותר, ובחלקם אף ייחודיים לעיר. הייחודיות מתבטאת בשני הקצוות של הפעילות התרבותית: מצד אחד מדובר בפסטיבלים ובירידים יוקרתיים, הנערכים רק בירושלים, ומצד שני מדובר בפעילות אינטנסיבית של גופים לא ממוסדים". למרות זאת תחום התרבות אינו זוכה לתקציב ולניהול עירוני ראוי - מנהל אגף התרבות האחרון עזב את תפקידו בעיריה ביוני 2004. לא פלא אם כך שחדשות לבקרים נאבק גוף ירושלמי זה או אחר למען השגת תקציבים לקיומו. מצב זה שונה מערים רבות בעולם בהן יצירה ופעילויות תרבות משמשים כאמצעים להחייאה ולהתחדשות חברתית, פיזית וכלכלית של הערים. על כן בערים רבות בעולם העירייה מנהיגה את היוזמות בתחומי התרבות ושמה אותן בעדיפות עליונה כחלק ממדיניות ההתחדשות והשגשוג של העיר.
רובו של תקציב התרבות בירושלים כלל לא מגיע מהעירייה, אלא ממקורות אחרים, כדוגמת תקציבי ממשלה ותרומות. תקציב התרבות השנתי של עיריית ירושלים עמד בשנים 2003-2004 על כ-5 מיליון ש"ח, לעומת התקציב של עיריית תל-אביב שעמד על למעלה מ-80 מיליון ש"ח. עיריית תל אביב הקציבה למוסדות התרבות פי עשרים מעיריית ירושלים למרות שמספר תושביה קטן בהרבה. התמיכה העירונית בתרבות לתושב בירושלים עמדה על 6.85 ש"ח בלבד לעומת 210.5 ש"ח בתל אביב. נתונים מן השנתיים האחרונות מעידים כי מגמה זו לא השתנתה. כך למשל ב-2005 היתה התמיכה העירונית בתרבות 6.9 מיליון ש"ח ובשנת 2006 הקצתה העירייה 4.9 מיליון ש"ח בלבד לתמיכה במוסדות התרבות. דרך אחרת להציג את ההעדפה הזעירה לה זוכה תחום התרבות בעירית ירושלים, היא שיעור התמיכה מן התקציב השנתי הכולל של עיריית ירושלים במוסדות התרבות בירושלים שמהווה 0.16% בלבד, לעומת 2.6% בתל-אביב, 2.8% בחיפה, 3.6% בחולון ו-1.6% בראשון-לציון.

מקורות:
רוטנברג אבנר, דו"ח ברכה: התמיכה במוסדות האמנות בירושלים, קרן ברכה, 2005.
אברהם כרמלי, זהר שביט, פעילות תרבות בירושלים, מינהל תרבות במשרד המדע התרבות והספורט, עירית ירושלים, 2002
תקציב העירייה לשנים המתאימות.

בשיבה טובה

שירי בורנשטיין
דצמבר 2007

אוכלוסיית הקשישים בישראל (גילאי 65+) מנתה בשנת 2006 כ-700,000 קשישים, המהווים כ-10% מאוכלוסיית ישראל. מבין ערי ישראל נחשבות גבעתיים ובת ים לערים ה"זקנות" ביותר, בהן מהווה קבוצת הקשישים כ19% מכלל אוכלוסיית העיר. בחיפה מהווים הקשישים 18% מהאוכלוסייה, ובתל אביב-יפו עומד שיעור הקשישים על 15% מכלל האוכלוסייה. בירושלים מנו הקשישים כ-60,000 נפש, והם היוו קרוב ל-9% מכלל אוכלוסיית העיר, כאשר כ- 1/3 מהמשתייכים לקבוצת אוכלוסייה זו היו בני 75 שנים ומעלה (28,046 איש). עם זאת, מעצם היותה של ירושלים העיר הגדולה ביותר בישראל, מספר הקשישים המתגוררים בה הוא הגדול ביותר.

ככלל, שיעור הנשים בקרב קבוצת הקשישים גדול משיעור הגברים, והוא הולך וגדל עם השנים. כך נראה כי ב-2003 היוו הנשים 57% מאוכלוסיית הקשישים בישראל, ובשנת 2006 טיפס חלקן ל59%. בירושלים קיימת מגמה דומה – מקרב אוכלוסיית הקשישים הירושלמים, היוו הנשים בשנת 2006 57%.

בירושלים השכונה בה שיעור הקשישים הוא הגבוה ביותר היא רחביה, בה מהווים הקשישים 27% מאוכלוסיית השכונה. אחריה במדרג יורד של שיעור קשישים ניתן למצוא את שכונת קטמון הישנה, בה מהווים הקשישים 22% מאוכלוסיית השכונה, המושבה הגרמנית (21% מתושבי השכונה), המושבה היוונית וקריית היובל (18% מאוכלוסיית השכונה), בית הכרם (17%), הגבעה הצרפתית (15%) גוננים (14%), נחלאות (13%), ותלפיות מזרח בה מהווים הקשישים כ11% מאוכלוסיית השכונה. השכונות בהן אחוז הקשישים הוא נמוך במיוחד הן שכונות חרדיות וערביות: רמת שלמה (1%), עיסוויה (3%), בית צפאפא (4%), רמות (5%) ורוממה (6%).

כאמור, כיום עומד חלקם של הקשישים על כ-10% מאוכלוסיית ישראל. עם זאת, שיעור זה נמוך יחסית למדינות המפותחות – באיטליה, גרמניה ויפן עומד אחוז הקשישים על 19%, ובאירופה הממוצע הוא 16%. נתון זה קשור במידה רבה לשיעורי הפיריון (מספר הילדים הממוצע שאשה יולדת במהלך חייה) הגבוהים בישראל, לעומת הירידה בשיעורי הפריון בחלק ממדינות אירופה, ומכאן – הזדקנות האוכלוסייה הכללית. על פי חישובים ותחזיות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עד שנת 2025 יגדל מספר הקשישים באוכלוסייה ויגיע ל -1.18 מיליון קשישים, והם יהוו כ13% מאוכלוסיית ישראל העתידית.

מקורות:
בנטור, נ., סיטרון, ד. וצ'חמיר, ס. (2006). נשים קשישות: מצבן, צורכיהן וכיוונים לשיפור איכות חייהן. המרכז לחקר הזיקנה, מכון ברוקדייל.
אשל, משאב, מכון ברוקדייל. (2007). הזקנים בישראל - עובדות ומספרים.
מכון ירושלים לחקר ישראל, עיבודים מיוחדים לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

דפוסי הפנאי של הנוער בירושלים

ד"ר מאיה חושן
נובמבר 2007

באגף חברה בעיריית ירושלים, האחראי על תחום הנוער בעיר, ביקשו לפתח מסגרות פעילות אטרקטיביות לנוער, ולשם כך ערך האגף מחקר מקיף על דפוסי הפנאי של הנוער הירושלמי. המחקר נערך בקרב מדגם של 559 בני נוער חילוני ודתי בגילאי 13-19. מהמחקר עולה ששיעור ההשתתפות בתנועות נוער בירושלים הוא הגבוה ביותר בקרב הנוער הדתי (40%), בקרב החילונים הוא נמוך יותר (25%) ובקרב הנוער המסורתי הוא הנמוך ביותר (15%). בשנת 2005 השתתפו כ – 9,100 חניכים בתנועות נוער חילוניות וכ – 7,250 בתנועות נוער דתיות. למעלה ממחצית מכלל החניכים היו מתחת לגילאי המחקר.
עוד עולה מהמחקר שכ – 38% מבני הנוער מעוניינים להתנדב באופן קבוע: שיעור זה גבוה ביותר בקרב הנוער הדתי –52% מהנוער מעוניינים להתנדב באופן קבוע, בקרב הנוער החילוני 35% ובקרב בני נוער מסורתיים – 27%. תחום ההתנדבות המועדף על בני הנוער הוא התנדבות במד"א (מעל 40% מבני הנוער היו מעוניינים להתנדב במד"א), ובמדרג יורד הנוער היה מעוניין להתנדב ב: חלוקת מזון, חונכות, עזרה לעולים, מבצעי התרמה, צביעת מתקנים, טיפוח שטחי ציבור, עזרה לילדים עם צרכים מיוחדים, ניקיון שטחי ציבור (5%).
מניתוח של הנכונות להתנדב לפי מגדר מסתבר שבנות מעוניינות להתנדב יותר מבנים והן מעדיפות להתנדב על בסיס קבוע. בנים מעדיפים יותר מבנות להתנדב ל"מבצעים" חד פעמיים. עוד נמצא ש – 29% מבני הנוער אינם מעוניינים להתנדב. מקרב הבנות לא היתה ולו בת דתייה אחת שהשיבה שאינה מעוניינת להתנדב, ורק 2% מהבנות החילוניות ו – 3% מהבנות המסורתיות אינן מעוניינות להתנדב. בקרב הבנים הדתיים 22% אינם מעוניינים להתנדב, בקרב הבנים החילוניים 25% אינם מעוניינים להתנדב ובקרב הבנים המסורתיים – 36% אינם מעוניינים להתנדב.
עוד עולה מהמחקר שהמקום המועדף לבילוי על בני הנוער הוא מרכז העיר, שהנוער מעוניין להיות שותף בקבלת החלטות בנושאים הקשורים אליו, ושהנוער מצר על העדר שטחים ירוקים מטופחים ועל הלכלוך במרחב הציבורי.

מקור: תרצה גולדשטיין, רינת ענבר דפוסי הפנאי של הנוער בירושלים, עיריית ירושלים אגף חברה ונוער, אוגוסט 2006

לכל טורי "העיר במספרים" באתר מכון ירושלים

דפוסי פנאי של נוער ערבי בירושלים

ד"ר מאיה חושן
דצמבר 2007

באגף חברה בעיריית ירושלים, האחראי על תחום הנוער, ערכו בשנים 2006-2007 מחקר מקיף אודות דפוסי הפנאי של הנוער הירושלמי. במסגרת המחקר נערכו שני סקרים: האחד בקרב נוער יהודי והשני, אליו נפנה את הזרקור הפעם, נערך בקרב מדגם של 512 בני נוער ערבים הלומדים בבתי ספר על יסודיים עירוניים בכיתות ז'- יב'.
כדי להבין את הרקע לממצאים נזכיר כי האוכלוסייה הערבית במזרח ירושלים היא ברובה מסורתית, הכנסתה הממוצעת נמוכה, ובבתי הספר מתקיימת הפרדה מלאה בין בנים ובנות. במזרח ירושלים קיים מחסור חמור בתשתיות פיסיות לפעילויות חברתיות כמו גני שעשועים, מגרשי משחקים, בתי קולנוע, ומתנ"סים.
מהסקר עולה כי 17% מבני הנוער במגזר הערבי בירושלים עובדים בשכר, בעבודה חלקית – 27% מהבנים לעומת 10% מהבנות. 51% מהבנים, לעומת 27% מהבנות מדווחים כי היו מעוניינים לעבוד-שיעור גבוה בהרבה ממי שעובדים בפועל. הרצון לעבוד בקרב בני הנוער הערביים נובע בעיקר מהרצון לעזור בפרנסת המשפחה.
באשר לפעילות חברתית, 28% מבני הנוער - 36% מהבנים ו – 23% מהבנות- פעילים במסגרת חברתית כלשהי כמו תנועות נוער או חוגים. 62% מבני הנוער - 70% מהבנים, ו - 57% מהבנות - מדווחים כי היו מעוניינים להשתתף במסגרת חברתית באופן קבוע.
בתחום ההתנדבות שיעור הבנות הערביות המדווחות כי הן מעוניינות להתנדב עולה על זה של הבנים. 35% מהבנות מעוניינות להתנדב על בסיס קבוע לעומת 30% מהבנים. תחומי ההתנדבות המועדפים על בנות הם (הנשאלים יכלו לבחור יותר מתחום התנדבות אחד): חונכות אישית - 31%, מד"א - 30% ומבצעי התרמה21%. בקרב הבנים הרוצים להתנדב, 37% מעדיפים להתנדב במד"א, 18% בחונכות אישית ו – 18% בעזרה לקשיש.


מקור: תרצה גולדשטיין, דפוסי הפנאי של הנוער הערבי בירושלים, עיריית ירושלים אגף חברה ונוער, 2007

לכל טורי "העיר במספרים" באתר מכון ירושלים

כפר בתוך עיר

ערן אבני
נובמבר 2007

הכפר הערבי בית צפפא נמצא בדרום העיר, בין השכונות גוננים (קטמונים) ופת ואזור התעשייה תלפיות בצפון לשכונת גילה בדרום. עדות ראשונה על קיומו היא מהמאה ה-12. במשך 19 שנים (1948-1967) היה הכפר מחולק בין מדינת ישראל ששלטה בחלק הצפוני של הכפר לממלכת ירדן שהחזיקה בדרומו. קו הגבול עבר בסמוך לפסי הרכבת החוצים את הכפר עד היום. הכפר אוחד מחדש בעקבות מלחמת ששת הימים וקו הגבול הפך להיות רחוב "איחוד הכפר".
השפעות חלוקת הכפר ניכרות עד היום: התושבים שגרו בחלק הצפוני, ששיעורם כ-40% מכלל האוכלוסייה, הם בעלי אזרחות ישראלית ואילו התושבים שגרו בחלק הדרומי הם תושבי קבע בירושלים אך אינם אזרחים. גם מערכת החינוך מחולקת בין מסלול הבגרות הישראלית למסלול הבגרות הירדנית (תוואג'יהי). התלמידים מחולקים לכיתות נפרדות בהתאם לכך, אך נמצאים באותו מבנה של בית הספר.
הבדלים נוספים בין שני חלקי הכפר שהיטשטשו עם השנים היו ברמת ההשכלה ובגודל דירות המגורים. בשנים בהן היה הכפר מחולק היו התושבים הישראלים בעלי רמת השכלה נמוכה יותר מהירדנים כיוון שהאחרונים היו נגישים יחסית ללמוד באוניברסיטאות במדינות ערב, בעוד הקבלה לאוניברסיטה בישראל הייתה קשה מאוד באותם זמנים. בשנות ה-80 וה-90 התהפך הגלגל והתושבים בצד "הישראלי" זכו לרמת השכלה גבוהה יותר בעקבות הנגישות לאוניברסיטאות בישראל. כיום המצב הוא שלכל תושבי הכפר יש הזדמנות שווה לרכישת השכלה.
עד השנים האחרונות היו הדירות בחלק הצפוני של הכפר גדולות יותר מאלו שבחלק הדרומי. לדוגמה: בשנת 1996 היה הגודל הממוצע של דירה בצפון הכפר כ-78 מ"ר, בעוד בדרומו היה הגודל הממוצע כ-62 מ"ר. בשנת 2006, לעומת זאת, הצטמצם הפער והגודל הממוצע של הדירות היה 85 מ"ר ו-82 מ"ר, בהתאמה.


מקורות: מאיה חושן (עורכת), שנתון סטטיסטי לירושלים (לשנים המתאימות), מוחמד לאפי, מינהל קהילתי בית צפפא - שראפת.

ימין ה' רוממה


קטע פסוק זה, הלקוח מספר תהלים, הוא מקור שמה של שכונת רוממה הנמצאת על גבעה בגובה של כ-830 מטרים סמוך לכניסה הראשית לירושלים מכיוון מערב. השכונה נוסדה בשנת 1921 על גבעה שוממה בין הכפרים הערביים ליפתא ושייח' באדר, שבה נערך טקס הכניעה של ירושלים הטורקית לצבא הבריטי כ-4 שנים לפני כן. לזכר האירוע הוקמה במקום מצבת אלנבי הקיימת בשכונה עד היום. השכונה התפתחה באיטיות במשך תקופת המנדט הבריטי, אך מיקומה האסטרטגי הביא לבניית בריכת מים ומגדל בשנות ה-30, שגם הם קיימים עד היום. השכונה התפתחה לאחר קום המדינה והוקמו בה מבני מגורים רבים ואזור תעשייה גדול. משנות ה-60 נבנו בסמוך לרוממה מספר שכונות נוספות שיועדו לציבור החרדי: קריית מטרסדורף, קריית בעלז וקריית צאנז, והן הפכו להיות גוש בנוי אחד. משנות ה-80 הפכה בהדרגה גם שכונת רוממה עצמה להיות בעלת אופי חרדי.

האוכלוסייה החרדית בשכונות אלו מגוונת וכוללת חסידים, ירושלמים בני היישוב הישן, ליטאים וספרדים, כאשר רוב התושבים הם ליטאים. בדומה למצב בשכונות חרדיות אחרות, האוכלוסייה באזור זה היא צעירה. אחוז הילדים עד גיל 14 הוא גבוה (44% בשנת 2005) והגיל החציוני (הגיל שמחצית האוכלוסייה נמצאת מתחתיו) היה 18 שנים ב-2005.

רוב המשפחות בשכונות אלו מתגוררות בדירות קטנות ובעקבות מספר הילדים הרב נוצרת צפיפות דיור גבוהה. עם השנים נעשו הרחבות ותוספות דיור בחלק מן הדירות כדי להקטין במעט את הצפיפות. צפיפות הדיור נמדדת במטרים מרובעים (מ"ר) לנפש, כאשר ככל שהערך נמוך יותר, כך הצפיפות גבוהה יותר. צפיפות הדיור ברוממה והשכונות הסמוכות לה הגיעה ל-18.8 מ"ר לנפש בשנת 2004, כאשר הממוצע העירוני באותה שנה עמד על 19.8 מ"ר לנפש.

רווחת דיור בשכונות בירושלים, 2004

מקורות: מאיה חושן (עורכת), שנתון סטטיסטי לירושלים (לשנים המתאימות)
מינהל קהילתי רוממה.

לכל טורי "העיר במספרים" באתר מכון ירושלים

תינוקות בירושלים

ד"ר מאיה חושן
אוקטובר 2007

בשנת 2006 נולדו בישראל 143,913 תינוקות, 12% מהם נולדו לתושבי ירושלים. בישראל 11% מקרב התינוקות היהודים (והאחרים שאינם ערבים) נולדו לתושבי ירושלים, ומקרב התינוקות הערבים בישראל 19% נולדו לתושבי ירושלים.

בירושלים אישה צפויה ללדת 3.82 ילדים במהלך חייה, ובישראל- 2.84. לשם השוואה בשנת 2005 היה שיעור הפריון הכולל באיטליה 1.32, בארה"ב 2.05, וברשות הפלסטינית 4.60 לידות לאישה. בין הערים הגדולות בישראל שיעור הפריון הכולל בשנת 2006 הוא הנמוך ביותר בחיפה, 1.86 ילדים, ובתל אביב-יפו ובראשון לציון הוא 1.93 . ביישובים העירוניים בישראל עמד שיעור הפריון על 2.79 ילדים, ביישובים הכפריים על3.34 , וביישובים הקהילתיים הוא היה הגבוה ביותר ועמד על4.09 . שיעור הפריון בקרב האוכלוסייה היהודית והאחרת הלא-ערבית גבוה בירושלים (3.88) בהשוואה לישראל (2.67). גם בקרב הערבים הפריון בירושלים (4.00 גבוה מזה שבישראל 3.68).

בסך הכל נולדו בירושלים בשנת 2006 19,010 תינוקות, מהם 12,150 יהודים ולא ערבים ו-7,469 ערבים. משמע, חלקם של התינוקות היהודים בירושלים היה 64% מכלל היילודים, שיעור דומה לחלקה של האוכלוסייה היהודית והאחרת מכלל האוכלוסייה בעיר שעמד בשנת 2006 על 66%.

נתון מעניין נוסף מתייחס לתינוקות שנולדו בירושלים בשנת 2005 לתושבי העיר ולתושבי יישובי המטרופולין שבחרו ללדת בבתי החולים שבה. 76% מהתינוקות שנולדו בבתי החולים בירושלים נולדו בבתי חולים במערב העיר (כולל הדסה הר הצופים). רק 24% נולדו בבתי חולים ערביים במזרח ירושלים. למרות ש- 36% מהתינוקות שנולדו לתושבי ירושלים הם ערבים. הפער נובע הן מהעדפה של חלק מתושבי ירושלים הערבים ללדת בבתי חולים במערב העיר (ובהר הצופים), שרמתם הרפואית גבוהה והן מהקושי של נשים פלסטינאיות מהגדה להיכנס לירושלים על מנת ללדת, זאת בשל המגבלות שהוטלו מאז האינתיפאדה ועוד יותר מכך מאז בניית הגדר לכניסה של פלסטינים לישראל.

לידות בבתי חולים בירושלים, 2005

מקורות:
עיבוד לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה,
שנתון סטטיסטי לירושלים (2005/2006) מכון ירושלים לחקר ישראל ועיריית ירושלים,
אתר האינטרנט של הבנק העולמי:
www.worldbank.org

עסוקים

יאיר אסף-שפירא
נובמבר 2007

בשנת 2006 התגוררו בירושלים 405,000 תושבים בגיל 20 ומעלה, 283,900 מהם יהודים.
מקרב האוכלוסייה היהודית בגיל 20+ בירושלים, 30% הגדירו את עצמם חרדים (לעומת 8% בישראל), 27% דתיים או מסורתיים-דתיים (24% בישראל), ו-43% חילונים או מסורתיים לא-דתיים (69% בישראל). שיעור החרדים עלה משנת 2002, הן בירושלים (מ-25% ל-30%) והן בישראל (מ-6% ל-8%), בעוד ששיעוריהן של שתי הקבוצות האחרות לא השתנו באופן משמעותי.

שיעור היציאה לעבודה בקרב האוכלוסייה החרדית נמוך באופן יחסי. 44% מהחרדים הירושלמים משתתפים בכח העבודה האזרחי - עובדים או מחפשים עבודה - לעומת 61% בקרב הדתיים, ו-71% בקרב הלא-דתיים. שיעור הדתיים והלא-דתיים המשתתפים בכח העבודה בירושלים דומה לממוצע של אותן קבוצות בישראל, בעוד שבקרב החרדים בירושלים הוא נמוך מזה של כלל החרדים בישראל (44% בירושלים לעומת 50% בישראל).

לצורך בדיקת המגמה לאורך זמן, בדקנו את מספר המפרנסים במשק הבית. 62% מהחרדים בירושלים מתגוררים במשק-בית בו יש מפרנס אחד לפחות, לעומת 75% בקרב הדתיים, ו-82% בקרב הלא-דתיים. למרות השיעור הנמוך יחסית, ניכר בבירור כי המגמה היא של גידול במספר המפרנסים בקרב החרדים, ובשנת 2002 עמד שיעור החרדים שהתגוררו במשקי-בית עם מפרנס אחד לפחות, על 50% בלבד (לעומת 62% בשנת 2006). בקרב הדתיים והלא-דתיים לא ניכר שינוי משמעותי בתקופה זו. בקרב החרדים היה הגידול משמעותי הן בשיעור המתגוררים במשקי בית בהם מפרנס יחיד (מ-36% ל-41%), והן בשיעור המתגוררים במשקי-בית בהם שני מפרנסים או יותר (מ-14% ל-21%). בקרב הדתיים 43% מתגוררים במשקי-בית עם שני מפרנסים או יותר, ובקרב הלא-דתיים 51%.

בני 20+ באוכלוסייה החרדית בירושלים, לפי מס' המפרנסים העובדים במשק הבית

מקורות: עיבוד לנתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה,
שנתון סטטיסטי לישראל 2007, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

טבעי בירושלים

איתן בלואר
נובמבר 2007

בשנים האחרונות מחלחלת לתודעת הציבור בארץ הצורך בשימורם ופיתוחם של אלמנטים טבעיים בסביבה העירונית. תודעה זו באה לידי ביטוי במגוון רחב של פעילויות קהילתיות סביבתיות, וביניהן הפקתה של ה"מפה הירוקה". המפה נועדה להציג את שילוב הסביבה הטבעית בסביבה העירונית ולאפשר את מעורבותה של הקהילה המקומית בפיתוחה ובשימורה של הסביבה ובטיפוחה של תיירות אקולוגית מקומית. מפות המסמנות אטרקציות סביבתיות מצויות כיום בלמעלה מ- 300 ערים מרכזיות בעולם. ירושלים היא היחידה בערי ישראל לה יש מפה ירוקה, הקיימת משנת 2006.
במפה הירוקה של ירושלים מוגדרות 6 קטגוריות ראשיות: טבע עירוני, חיים ירוקים, צרכנות ואוכל, מידע ירוק, תרבות אורבנית ודרכים (כולל שבילי אופניים).

123 אתרים מוגדרים כ"אזורי טבע עירוניים" המספקים אתנחתא ופנאי לתושבי ירושלים משאון העיר, באזורים אלו מצויים אתרי פריחה, פארקים וכו'. 39 אתרים מוגדרים כ"חיים ירוקים" המשמשים כאתרי אקו-תיירות, אתרי מיחזור וכו'.
תחום סביבתי עירוני נוסף שהמודעות אליו גוברת הינו הפארקים המטרופוליניים. פארקים אלו ממוקמים בשולי העיר, והם גדולים בהרבה מהפארקים המצויים בעיר. פארקים אלו משרתים אזור רחב, ומטרתם בעיקר לתת אפשרות למגוון רחב של פעילויות נופש ופנאי בטבע לאוכלוסיית המטרופולין כולו, שלא ניתן לספק בתוך העיר. על פי תוכנית המתאר החדשה של ירושלים מתוכננים שלושה פארקים גדולים. פארק אחד מתוכנן בנחל אוג העובר במזרח ירושלים ושני פארקים נוספים מתוכננים בחלק המערבי של העיר- אחד בעמק הארזים עד סכר בית זית והשני בנחל רפאים.

הפארק במזרח ירושלים מתוכנן להשתרע על כ- 2,300 דונם ושני הפארקים במערב ירושלים מרחב השתרעותם מתוכנן להקיף כ- 20,000 דונם (כולל שטחים שמחוץ לגבולות העיר). שטחם של הפארקים בירושלים נחשב לשני בגודלו בארץ אחרי פארק הירקון (29,000 דונם). הפארק המטרופוליני במערב ירושלים יהיה גדול יותר מפארק איילון בתל-אביב (8,000 דונם) ומפארק הקישון שבחיפה (7,700 דונם).

פארקים מטרופוליניים מתוכננים בירושלים

מקורות: איריס האן (עורכת), פארקים ואזורי נופש מטרופוליניים, (בעבודה, טרם פורסם), העבודה מרוכזת במכון ירושלים לחקר ישראל בשיתוף עם גופים רבים נוספים.
אתר
המפה הירוקה לירושלים
תוכנית המתאר החדשה לירושלים

עמותות רווחה

ד"ר מאיה חושן
אוקטובר 2007

השלטון המקומי בישראל ניצב בפני אתגרים רבים שעם חלק מהם הוא מתקשה להתמודד. בין האתגרים הללו נמצא את אספקת שירותי הרווחה לתושבים. צרכים הולכים ורבים בתחומי הרווחה, מול תקציבים מצטמצמים גורמים למחסור הולך וגדל במשאבים ממלכתיים ועירוניים.

מצבן הכלכלי של רשויות מקומיות רבות מקשה עליהן לספק שירותי רווחה הולמים לתושביהן. כתוצאה מכך נדרשות הרשויות לשותפים, שאינם נמנים על המגזר הציבור, ואלו הם בעיקר ארגונים המשתייכים למגזר הפרטי-העסקי וארגונים מהמגזר השלישי. אלו גם אלו משחקים תפקיד הולך וגדל באספקת שירותי רווחה ביישובים. מי שמספקות שירותי רווחה במגזר השלישי הן עמותות שפועלות כארגונים ללא כוונת רווח. חלק מעמותות אלו זוכות לתמיכות כספיות מהממשלה או/ו מהרשות המקומית בה הן פועלות. התמיכות לעמותות מגיעות בצורת תמיכה ישירה או עקיפה.

בשנת 2004 פעלו בשלוש הערים הגדולות 1,183 עמותות רווחה, שהיוו 38% מכלל עמותות הרווחה בארץ. זהו ריכוז גבוה מאוד בהתייחס לעובדה שהאוכלוסייה בערים הגדולות היוותה רק 20% מאוכלוסיית ישראל באותה עת. בירושלים פעלו 746 עמותות רווחה שהיוו 24% מכלל עמותות הרווחה בישראל, בעוד חלקה של אוכלוסיית ירושלים עמד על 10% מכלל אוכלוסיית ישראל. מספרן של עמותות הרווחה בירושלים גדול פי שניים מאלו שבתל אביב בדומה ליחס בין האוכלוסיות (אוכלוסיית ירושלים גדולה פי שניים מזו של תל אביב). מספר עמותות הרווחה בירושלים גדול פי חמישה מזה שבחיפה בעוד אוכלוסיית ירושלים גדולה מזו של חיפה פי 2.6. בירושלים בולט ריכוז גבוה של עמותות רווחה שעסקו בסיוע כספי וחומרי – 47% מכלל עמותות הרווחה בעיר, לעומת 29% חלקן מעמותות הרווחה בתל אביב ו – 40% בחיפה.

עמותות הרווחה, לפי נושאי פעילות בשלוש הערים הגדולות, 2004

מקור: ד"ר גדליה אורבך, השלטון המקומי - המגזר השלישי: עיריית ירושלים - עמותות הרווחה, האוניברסיטה העברית, מרץ 2007.

הגירת צעירים

יאיר אסף-שפירא
ספטמבר 2007

אנשים המעתיקים את מקום מגוריהם, המכונים בשפה סטטיסטית "מהגרים", עושים זאת לרוב בסמוך לשלבים משמעותיים בחיים: חתונה, לידה, או כניסת הילדים לכיתה א'. גם בקרב המהגרים אל ירושלים וממנה, קבוצת הגיל הדומיננטית היא צעירים בגילים 20-34. הקבוצה השנייה בגודלה היא קבוצת הילדים בני 0-4 (הנתונים מתייחסים לשנת 2005).
מאפייני המהגרים דומים בין מקום למקום, אך ניתן להבחין בשונוּת בין המהגרים אל ירושלים לבין המהגרים ממנה. בקרב המהגרים אל ירושלים, בני 20-34 מהווים 53%, ובקרב העוזבים את העיר הם מהווים 47%. בקרב הילדים המצב הפוך, ושיעור הילדים בני 0-4 בקרב העוזבים (16%) גבוה משיעורם בקרב המהגרים אל העיר (12%). הסבר אפשרי הוא עזיבה של משפחות עם ילדים בשלב בחיים שבו המשפחה גדלה ועמה עולה צריכת השטח ועולה מחיר הדיור.

נראה כי העזיבה של צעירים מאזורים חרדיים עולה על זו של צעירים מאזורים המאוכלסים ביהודים "כלליים" - לא-חרדים. בעוד ש-8% מבני 20-34 באזורים החרדיים בחרו בשנת 2005 להעתיק את מגוריהם מחוץ לעיר, בחרו באפשרות זו רק 7% מהצעירים באזורים ה-"כלליים" . בקרב בני 0-14 הייתה המגמה הפוכה, ושיעור הילדים העוזבים מאזורים חרדיים (2%) נפל מזה שבאזורים ה-"כלליים" (4%). ייתכן שעובדה זו נובעת מדפוס הגירה שונה: הזוגות הצעירים החרדים בוחרים את מקום מגוריהם לפני הולדת הילדים, בשונה מהאוכלוסייה ה-"כללית", שעושה זאת לאחר הולדת הילד הראשון או השני.

הגיל החציוני – שחצי מהקבוצה צעירה ממנו וחצי ממנה מבוגרת ממנו, עמד בקרב המהגרים אל ירושלים על 25, כך גם בקרב העוזבים את העיר.

המהגרים מירושלים בשנת 2005, כשיעור מהאוכלוסייה בתחילת השנה


מקורות: עיבודים לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

מורשים לנהוג

כל ישראל נהגים זה לזה
שירי בורנשטיין
אוגוסט 2007

בכל שנה גדל מספר האנשים המורשים לנהוג בישראל. במהלך שנת 2006 קיבלו 82,000 נהגים חדשים רישיון נהיגה, ומספרם הכולל של מורשי נהיגה על רכב מנועי עמד על 3,198,420 נהגים (גידול של 2.6% בהשוואה ל-2005). מקרב אוכלוסיית בני ה-18 ומעלה במדינת ישראל ל-67% יש רישיון לנהוג, ו- 41% מקרב בעלי הרישיון הן נשים.

ניתן לראות התפלגות מעניינת בשיעור מורשי הנהיגה בערים המרכזיות של ישראל: מספרם של מורשי הנהיגה הירושלמים עמד על 237,264 נהגים, שהוא פחות משני שליש מכלל בני ה-18+ בעיר (60%), והוא נמוך יחסית לערים האחרות - בתל אביב-יפו ובחיפה שיעור המורשים לנהוג עמד על 80% מכלל האוכלוסייה המתגוררת בעיר (231,728 נהגים בתל אביב-יפו ו-131,030 בחיפה), ואילו בבאר שבע עמד מספר מורשי הנהיגה על 81,353 נהגים שהם 73% מקרב בני ה-18+ בעיר.

מבין ארבע ערים מרכזיות אלו, מספר מורשי הנהיגה על אופנועים וקטנועים הגבוה ביותר היה בתל אביב-יפו, שם עמד מספרם על 24% מכלל בעלי הרישיון בעיר. בירושלים, לעומת זאת, היווה חלקם של רוכבי האופנועים והקטנועים רק 11% מכלל מורשי הנהיגה בעיר, ובחיפה ובבאר שבע עמד חלקם על 12% בממוצע. תמונה הפוכה נמצא בקרב בעלי רישיון הנהיגה על אוטובוס – בירושלים ובבאר שבע היה חלקם של נהגי האוטובוס 3% מכלל מורשי הנהיגה, לעומת אחוז אחד בלבד מקרב תושבי תל אביב, ו-1% בחיפה. מגמות דומות ניתן למצוא בקרב מורשי הנהיגה על מונית – בירושלים ובבאר שבע עמד חלקם של נהגי המוניות על 5% מקרב מורשי הנהיגה בעיר, ואילו בתל אביב-יפו רק 2% ובחיפה – 3%.

נהגי רכב פרטי, אוטובוס, מונית, משאית או אופנוע – סעו בזהירות ודרך צלחה!

מורשי נהיגה מקרב בני 18+ בערים נבחרות, 2006

מקורות: מצבת הנהגים בישראל, אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

בולים

ד"ר מאיה חושן ושהם חשן-הלל
ספטמבר 2007

שנה טובה לירושלים
עם פרוס השנה החדשה נבחרו בולי ירושלים לעמוד במרכזו של טור זה. הבולים מעטרים מעטפות דואר ומעטפות ל"שנות טובות", שאותן נוהגים לשלוח לאיחולי שנה טובה.

פחות מארבעים ושמונה שעות אחרי הכרזת העצמאות, בבוקרו של יום ראשון ה-15 במאי 1948, הוציאה המדינה החדשה את בולי הדואר הראשונים שלה. ירושלים מוזכרת כבר בשובלי הבולים הראשונים שהונפקו במדינת ישראל, בסדרה "מטבע דואר עברי 1948", שהופיעה ב- 16/05/1948. הסדרה הראשונה שהוקדשה כולה לירושלים היא הסדרה התשיעית במניין הסדרות שהופיעו מיד אחרי קום המדינה. הסדרה נקראה "ירושלים" והופיעה ב- 16/02/1949, כחודש לפני פרסום סדרת "הדגל" בה הודפס דגל ישראל.

לא רק בימי קום המדינה נשמר לירושלים מקום של כבוד על גבי הבולים. בולי דואר בנושא ירושלים של מעלה וירושלים של מטה הונפקו במהלך כל שנות קיומו של הדואר העברי, והם מנציחים את העיר עצמה, את המוסדות היושבים בה, את אתריה הקדושים, ואירועי חג, גבורה או זיכרון שהתחוללו בה. כך למשל, לאוניברסיטה העברית שבירושלים הונפק בול כבר בשנת 1950, לבצלאל בשנת 1958, למוזיאון ישראל ולכנסת – בשנת 1966, ולכותל בשנת 1967. בשנת 1979 הופיעה סדרה ססגונית במיוחד של "ילדים מציירים את ירושלים". בולים לציון תערוכות בולים לאומיות ובינלאומיות שהתארחו בירושלים הונפקו מדי כמה שנים החל משנת 1954 ועד שנת 2006. בשנת 1995 הונפקה סדרת בולים המוקדשת לירושלים עיר דוד. בולים אחרים יוחדו לציון קרבות ואתרי הנצחה כמו גבעת התחמושת והר הרצל.

בסך הכל, הוזכרה ירושלים במהלך השנים על גבי 148 בולים ו-12 סדרות בולים. זאת לעומת תל אביב המוזכרת על 31 בולים ו-3 סדרות, וחיפה המוזכרת על 19 בולים ו-4 סדרות בולים. הבול האחרון שהעלה את ירושלים על ראש שמחתו (נכון לכתיבת שורות אלו) יצא השנה בגיליון חגיגי, והוא מציין 40 שנה לאיחוד העיר.

מספר האזכורים של הערים הגדולות בבולים ובסדרות בולים

מקור: התאחדות בולאי ישראל.

גן החיות התנ"כי

ד"ר מאיה חושן
אוגוסט 2007

גן החיות התנ''כי נוסד בשנת 1928 כפינת-חי קטנה ברחוב הרב קוק במרכז ירושלים. מקימו ומייסדו של הגן היה פרופ' אהרון שולוב, מראשוני הזואולוגים באוניברסיטה העברית. בשנת 1941 פתח גן החיות הקטן במסע נדודים עת הועבר לרח' שמואל הנביא. בשנת 1947 הועבר הגן להר הצופים, ובשנת 1950 לגבעת קומונה, סמוך לשכונת רוממה, שם השתרע על פני 60 דונם. ארבעים ואחת שנים שכן גן החיות בגבעת קומונה, ואז החל תהליך העברתו למשכנו הנוכחי. החיות כולן הועברו לגן החיות החדש, חוץ מפסל הגי'רפה, שנהג לקדם את פני ילדי ירושלים בגן החיות הישן. הגן החדש נפתח בשנת 1993 באזור מנחת (מלחה) שבדרום מערב העיר, והוא משתרע על שטח של 250 דונם ומשתלב בנוף ההררי שסביבו.

מאז שעבר הגן למשכנו החדש והמרווח, גדלו גם מספר בעלי החיים וגם מספר המבקרים בו. האינתיפאדה קטעה את מגמת הצמיחה ומשנת 2000 ועד 2003 הסתמנה ירידה במספר המבקרים. מגמה זו התהפכה, ומאז 2004 חל גידול מואץ במספר המבקרים, שהגיע לשיאו בשנת 2006 בה עמד מספר המבקרים בגן החיות על 683,000 איש ואישה ילד וילדה. יצוין שמגמת הגידול מאפיינת את כל קטגוריות המבקרים: - בקבוצות, בבודדים ובמנויים. בשנת 2006 ביקרו בגן החיות בקבוצות או בבודדים כ- 236,20 ילדים ו – 208,400 מבוגרים, נוסיף עליהם 36,900 בעלי מינויים שביקרו בגן 238,400 פעמים. בשל אופיו, גן החיות מושך קהל מבקרים מגוון, וניתן למצוא בו ייצוג לרבות מקבוצות האוכלוסייה של ירושלים.

גם מספר בעלי החיים בגן החיות נמצא במגמת גידול והוא הגיע לשיאו בשנת 2006. בשנה זו חיו בגן החיות 1,379 בעלי חיים שהשתייכו ל – 206 מינים שונים. 673 מהם היו בעלי כנף שהשתייכו ל- 102 מינים, 523 יונקים מ- 70 מינים, 131 זוחלים מ – 29 מינים ו – 52 דו-חיים מ – 5 מינים.

מבקרים בגן החיות התנ"כי בירושלים 1994-2006


מקורות:
אתר האינטרנט של גן החיות -
http://www.jerusalemzoo.org.il/
מאיה חושן (עורכת), שנתון סטטיסטי לירושלים, 2006/07, מכון ירושלים לחקר ישראל ועיריית ירושלים (בהכנה).

מכירת דירות

חדשה מקבלן
יאיר אסף-שפירא
יולי 2007

ברבעון הראשון (ינואר-מרץ) של שנת 2007 נמכרו בירושלים 222 דירות חדשות שנבנו ביוזמה פרטית, 50 דירות יותר מאשר ברבעון הראשון של השנה שעברה. דירות אלו מהוות 7% מסך-כל הדירות החדשות שנמכרו בישראל ברבעון זה. ערים בהן נמכרו יותר דירות מבירושלים היו תל-אביב – יפו (257), פתח תקווה (242) ונתניה (230), אך בניגוד לירושלים, בשלש ערים אלו מהווה הרבעון הראשון של שנה זו ירידה משנה שעברה. כל הנתונים אינם כוללים את הדירות ביוזמה ציבורית (כגון משרד השיכון).

הדירות החדשות שנמכרו במחוז ירושלים (רובן המכריע בעיר ירושלים) עמדו למכירה (מתחילת בנייתן ועד למכירתן) זמן חציוני של 1.2 חודשים (כלומר שחצי מהדירות נמכרו תוך פחות מ-1.2 חודשים, וחצי בזמן ארוך מזה), לעומת 9.1 חודשים בישראל. בזמן הנדרש למכירת דירה במחוז ירושלים חלה ירידה של כחודש מהרבעון הראשון של 2006, לעומת ישראל, בה חלה עלייה של כ-4 חודשים. נתון זה מלמד על ביקוש גבוה, שהולך ועולה, לדירות חדשות – לעומת היצע המתקשה להדביקו. על רקע זה ניתן להבין את עליית המחירים החדה בדירות בירושלים.

בסוף חודש מרץ 2007 עמדו למכירה בירושלים 899 דירות חדשות, שהיוו 8% מכלל הדירות החדשות שעמדו למכירה בישראל. עלייה לעומת 5% בסוף הרבעון הראשון של שנת 2006. מבין הערים הגדולות, ירדו תל-אביב–יפו וראשון-לציון בחלקן מכלל הדירות שעמדו למכירה, חיפה שמרה על יציבות, וחוץ מירושלים, גם באשדוד חלה עלייה.

חציון הזמן מתחילת הבנייה ועד למכירת דירה ביוזמה פרטית, ינואר עד מרץ 2007

מקור : סקר דירות חדשות למכירה בבנייה ביזמה פרטית, ינואר-מרס 2007, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

גן החיות התנ"כי

ד"ר מאיה חושן
אוגוסט 2007

גן החיות התנ''כי נוסד בשנת 1928 כפינת-חי קטנה ברחוב הרב קוק במרכז ירושלים,. מקימו ומייסדו של הגן היה פרופ' אהרון שולוב, מראשוני הזואולוגים באוניברסיטה העברית. בשנת 1941 פתח גן החיות הקטן במסע נדודים עת הועבר לרח' שמואל הנביא. בשנת 1947 הועבר הגן להר הצופים, ובשנת 1950 לגבעת קומונה, סמוך לשכונת רוממה, שם השתרע על פני 60 דונם. ארבעים ואחת שנים שכן גן החיות בגבעת קומונה, ואז החל תהליך העברתו למשכנו הנוכחי. החיות כולן הועברו לגן החיות החדש, חוץ מפסל הגי'רפה, שנהג לקדם את פני ילדי ירושלים בגן החיות הישן. הגן החדש נפתח בשנת 1993 באזור מנחת (מלחה) שבדרום מערב העיר, והוא משתרע על שטח של 250 דונם ומשתלב בנוף ההררי שסביבו.

מאז שעבר הגן למשכנו החדש והמרווח, גדלו גם מספר בעלי החיים וגם מספר המבקרים בו. האינתיפאדה קטעה את מגמת הצמיחה ומשנת 2000 ועד 2003 הסתמנה ירידה במספר המבקרים. מגמה זו התהפכה, ומאז 2004 חל גידול מואץ במספר המבקרים, שהגיע לשיאו בשנת 2006 בה עמד מספר המבקרים בגן החיות על 683,000 איש ואישה ילד וילדה. יצוין שמגמת הגידול מאפיינת את כל קטגוריות המבקרים: - בקבוצות, בבודדים ובמנויים. בשנת 2006 ביקרו בגן החיות בקבוצות או בבודדים כ- 236,20 ילדים ו – 208,400 מבוגרים, נוסיף עליהם 36,900 בעלי מינויים שביקרו בגן 238,400 פעמים. בשל אופיו, גן החיות מושך קהל מבקרים מגוון, וניתן למצוא בו ייצוג לרבות מקבוצות האוכלוסייה של ירושלים.

גם מספר בעלי החיים בגן החיות נמצא במגמת גידול והוא הגיע לשיאו בשנת 2006. בשנה זו חיו בגן החיות 1,379 בעלי חיים שהשתייכו ל – 206 מינים שונים. 673 מהם היו בעלי כנף שהשתייכו ל- 102 מינים, 523 יונקים מ- 70 מינים, 131 זוחלים מ – 29 מינים ו – 52 דו-חיים מ – 5 מינים.

מבקרים בגן החיות התנ"כי בירושלים 1994-2006


מקורות:
אתר האינטרנט של גן החיות -
www.jerusalemzoo.org.il
מאיה חושן (עורכת), שנתון סטטיסטי לירושלים, 2006/07, מכון ירושלים לחקר ישראל ועיריית ירושלים (בהכנה).

הרשמות לאוניברסיטה

התרשמות ראשונית
מיכל קורח
יולי 2007

בישראל פועלות האוניברסיטאות הבאות: האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת בר-אילן, אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת בן גוריון, הטכניון, מכון ויצמן והאוניברסיטה הפתוחה.
שנת הלימודים האקדמית הסתיימה בשבוע שעבר. ההרשמה לשנת הלימודים הבאה החלה בינואר ומסתיימת בימים אלה.

לשנת הלימודים תשס"ו נרשמו לתואר ראשון לאוניברסיטאות שצויינו לעיל (למעט האוניברסיטה הפתוחה ומכון ויצמן) כ-36,000 מועמדים – 56% מהם נשים. 90% מהנרשמים נרשמו למוסד אחד או שניים, 10% נרשמו ל-6-3 מוסדות.
האוניברסיטה המבוקשת ביותר, אליה נרשמו המספר הגבוה ביותר של מועמדים לתואר ראשון היא אוניברסיטת תל-אביב – 12,733, ולאחר מכן לאוניברסיטת בר-אילן (9,672) ולאוניברסיטת בן-גוריון (8,856). לאוניברסיטה העברית נרשמו 7,761 מועמדים.

היחס בין הביקוש (מספר המועמדים) לבין ההיצע (מספר הסטודנטים שיתקבלו ללימודים) הוא הגבוה ביותר (בכלל האוניברסיטאות) ברפואה (3.7 מועמדים לסטודנט), משפטים (2.9), ומקצועות עזר רפואיים (2.5). היחס בין הביקוש להיצע הוא הנמוך ביותר במדעים פיזיקליים (1.3), מדעי הרוח (1.3) וחקלאות (1.4).

שיעור הקבלה הגבוה ביותר נרשם באוניברסיטת בר-אילן (86%), באוניברסיטה העברית (72%) ובאוניברסיטת חיפה (70%). אולם חלק מהמועמדים נרשמו, כאמור, ליותר מאוניברסיטה אחת, ולאחר קבלת תוצאות ההרשמה, באם הם התקבלו ליותר מאוניברסיטה אחת, בחרו באיזו מהאוניברסיטאות הם מעוניינים ללמוד. שיעור המועמדים שהתקבלו ללימודים באוניברסיטה והחליטו לממש את זכותם וללמוד בה הוא הגבוה ביותר באוניברסיטת בן גוריון (85%), באוניברסיטת תל אביב (73%) ובאוניברסיטת בר אילן (66%). באוניברסיטה העברית בחרו ללמוד 56% מהמועמדים שהתקבלו אליה.

הרשמות לתואר ראשון באוניברסיטאות ותוצאותיהן, תשס"ו

מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

שירחוב

ד"ר מָאיָה חוֹשֶׁן
אוגוסט 2007

בפוסעי רגלי ברחובות העיר, אני צופה בהנאה בשירים התלויים על עמודי התאורה. כך הדרך נמשכת זמן איכות רב יותר. ניכר שהשירים מושכים את תשומת ליבם של העוברים ושבים, כשאף במכון המחקר שלנו, נשמעים לעיתים דיונים הרי גורל, כמו: למה התכוון המשורר בדבריו, או האם השיר של ננו שבתאי "ריחות מסריחים" היה צריך להיתלות דווקא ע"י המכולת.
שירים אלה, הם חלק מפרוייקט ''שירחוב'', שנועד לתרום לאיכות החיים בעיר, ולהעמיק את ההיכרות של הציבור הרחב עם השירה העברית והערבית. את הפרוייקט יזמה הקרן לירושלים, בשיתוף עיריית ירושלים, ובמסגרתו, זו השנה השנייה, שנתלים שירים על עמודי תאורה לאורך הרחובות.

בקיץ הקודם נתלו 111 שירים שהקיפו טווח רחב של סגנונות ותקופות בשירה העברית, החל משירת ימי הביניים וכלה בשירה מודרנית-עכשווית. השנה נתלו 108 שירים ועל השירה העברית נוספה שירה ערבית קלאסית, מודרנית ושירה פלסטינית עכשווית. במזרח ירושלים מופיעים שירים בשפה הערבית, חלקם שירה ערבית וחלקם שירה עברית מתורגמת לערבית, ואילו במערב העיר מופיעים השירים בעברית, חלקם שירה עברית וחלקם שירה ערבית מתורגמת לעברית.
לעומת השנה שעברה שהשירים היו תלויים מארבעה שבועות ועד כחודשיים השנה יתנוססו השירים ארבעה חודשים ובבתי הקפה לאורך מסלולי השירים יחולקו גלויות של "שירחוב".

השירים מתנוססים לאורך מסלולים בחמישה אזורים בעיר:
במחנה יהודה – ברח' אגריפס תלויים, 21 שירים
במושבה הגרמנית – ברח' עמק רפאים, ובדרך בית לחם, מתנוססים 20 שירים
ברחביה – ברחובות רמב''ן, ארלוזורוב, עזה, אוסישקין, אבן עזרא, מוצגים לקריאה 19 שירים
בעין כרם – ברח' עין כרם, ובדרך האחיות יקבלו את פני המתבוננים 21 שירים
ובמסלול שבין מערב העיר–למזרחה – רח' הנביאים, צלאח א-דין, סולטן סולימאן מעטרים את הרחובות 27 שירים, 21 בערבית ושישה כתובים בעברית.
בקיץ הקודם נתלו בעין כרם 20 שירים, במרכז העיר 22 שירים, ברחוב אגריפס 22 שירים, ברחביה 23
ובעמק רפאים 24.
נותר לנו להנות מ"שירחוב 2007" ולצפות להפתעות של "שירחוב 2008".

מקורות: ויסלבה שימבורסקה, תַרגום רפי וייכרט, 1996 סוף והתחלה, גוונים, תל אביב.
שירחוב באתר עיריית ירושלים
שירחוב באתר "הבמה"

בתי קברות מוסלמים

ערן אבני
יולי 2007

האמונה בתחיית המתים תופסת מקום חשוב באיסלאם ומקושרת לעיר ירושלים ובמיוחד לאזור העיר העתיקה והר הבית. בתי הקברות המוסלמיים המרכזיים בעיר ממוקמים באזור זה, סביב העיר העתיקה.

בית הקברות המוסלמי העתיק ביותר נמצא סמוך לחומה המזרחית של העיר העתיקה וכולל שני חלקים: באב א-רחמה ליד שער הרחמים ויוספיה ליד שער האריות. תחילת הקבורה בבית הקברות מיוחסת למאה ה-7 ונמצאים בו ע"פ המסורת המוסלמית קבריהם של שניים מחבריו של הנביא מוחמד. שטחו של בית הקברות כ-48 דונם וקבורים בו ע"פ ההערכות עשרות אלפי אנשים. היכולת לקבור נפטרים רבים כל כך בשטח מצומצם מוסברת בשיטת הקבורה המשפחתית ("פוסתקיה") שבה נקברים מתים רבים מאותה משפחה באותו קבר. בית קברות עתיק נוסף הוא א-סאהירה הנמצא בשכונת באב א-זהרה מצפון לעיר העתיקה ושטחו כ-15 דונם. משמעות שמו הוא "הערים" והכוונה היא למתים הקמים לתחייה. בית קברות מרכזי, שאינו משמש כיום לקבורה, נמצא בממילא ממערב לעיר העתיקה (כיום בתחום גן העצמאות). הקבורה במקום החלה ע"פ המסורת המוסלמית בתקופה האיובית (מאה 11) ונפסקה בתקופת המנדט הבריטי. שטחו של בית הקברות השתרע על פני 134 דונם ונקברו בו ע"פ ההערכות כ-70 אלף איש. חלק משטחו של בית הקברות נוצל לבניית מבנים מדרום לרחוב אגרון, כמו מלון פאלאס.

בנוסף לכך, פזורים בתי קברות בשכונות ובכפרים השונים המרכיבים את מזרח ירושלים: בשכונת שועפט (שטחו כ-7 דונם), בעיסאוויה, בשכונת א-טור על הר הזיתים (שטחו כארבעה דונמים), בבית צפפא (שטחו כשני דונם), בג'בל מוכבר ובצור באהר. בית קברות קטן של משפחת דג'אני נמצא בהר ציון, סמוך לקבר דוד.

בתי הקברות המוסלמיים המרכזיים בירושלים

מקורות:
מכון ירושלים לחקר ישראל, עיבוד ממוחשב ממפת שימושי קרקע ומתצלום אוויר, מוחמד נכאל, ד"ר יצחק רייטר.

הנה באה הרכבת (?)

שירי בורנשטיין
יולי 2007

בספטמבר 1892 יצאה הרכבת הראשונה מיפו לירושלים, בנסיעה שארכה כארבע שעות. כמאה שנים לאחר מכן, מפאת מיעוט נוסעים (בשנת 1997 השתמשו ברכבת אל ירושלים וממנה 73,300 נוסעים בלבד) והתדרדרות פסי המסילה שהיוו סכנה לציבור הנוסעים, החליטה רכבת ישראל על סגירת הקו. לאחר שיפוצים בתוואי הרכבת המקורי נפתחה שוב מסילת הרכבת בשנת 2005 כאשר זמן הנסיעה עמד על שעה וחצי מתל-אביב (דרך תחנת בית שמש).

בשנת 2006 בחרו 659,000 נוסעים להשתמש ברכבת ישראל כאמצעי התחבורה אל עיר הבירה וממנה. 354,200 נוסעים בחרו להגיע באמצעות הרכבת לירושלים, ואילו 304,800 נוסעים יצאו את ירושלים באמצעותה. נתון זה מצביע על עלייה במספר הנוסעים שבחרו להשתמש בשירותי הרכבת לעומת שנת 2005, בה נכנסו לירושלים 257,700 נוסעים (עלייה של 37%), ויצאו ממנה 228,300 נוסעים (עלייה של 33%).

עם זאת, מספר הנוסעים ברכבת אל ירושלים וממנה קטן משמעותית ממספר הנוסעים בקווים עיקריים אחרים של רכבת ישראל, ומהווה רק 2.3% מכלל הנוסעים ברכבת ישראל במהלך שנת 2006, מספר העומד על 28,351,200 נוסעים. להשוואה, במהלך שנה זו מספר הנוסעים שבחרו ברכבת כאמצעי התחבורה אל באר שבע וממנה, המשמשת כמו ירושלים כתחנת קצה (תחנה סופית) עמד על 2,608,000 נוסעים (9% מכלל הנוסעים ברכבת במהלך 2006). לעומתן, תל אביב וחיפה משמשות כצומת רכבות מרכזי ותחנות מעבר מהן ניתן להמשיך ליעדים אחרים. מספר הנוסעים שבחרו לנסוע ברכבת אל חיפה וממנה עמד על 5,477,500 נוסעים ( 19% מכלל הנוסעים) ואל תל אביב וממנה 7,793,300 נוסעים (27% מכלל הנוסעים).

בימים אלו ממשיכות העבודות לסלילת קו רכבת מהיר המחבר בין תל אביב, נתב"ג וירושלים. העבודות מתוכננות להסתיים ב-2011, וזמן הנסיעה המשוער בו אמור לעמוד על 28 דקות בלבד.

מספר הנוסעים ברכבת אל ירושלים וממנה, בשנים 2006-1984

מקור הנתונים: רכבת ישראל והשנתון הסטטיסטי לירושלים בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל ועירית ירושלים 2005.2006(בהכנה)

"עיר החיים"


ד"ר מאיה חושן
יוני 2006

בשנת 2006 היו 66% מתושבי ירושלים יהודים (ואחרים שאינם ערבים), ו– 34% ערבים. בקרב התינוקות שנולדו בשנת זו היוו היהודים 62%, ואילו מבין הנפטרים בירושלים היה חלקם של ה יהודים 79%.

בעת איחוד העיר היה שיעור התמותה של הערבים גבוה מזה של היהודים. בקרב האוכלוסייה הערבית בירושלים ירד שיעור התמותה בהתמדה ובקצב מהיר מ – 9.0 פטירות לאלף נפש בשנת 1967 ל – 2.9 לאלף ב – 2005. בקרב האוכלוסייה היהודית ירד שיעור התמותה מ- 7.0 פטירות לאלף נפש בשנת 1967 ל –5.3 פטירות לכל אלף נפש בשנת 2005, הכיצד?

מאז נתונה האוכלוסייה במזרח-ירושלים לשלטון ישראל, שופרו באופן ניכר תנאי התברואה ושירותי הבריאות והרפואה המונעת הניתנים לתושבים. שירותים אלה מסופקים ברמה דומה לכל תושבי ירושלים, היהודים והערבים. כתוצאה מכך חלה ירידה חדה בשיעורי תמותת התינוקות בקרב האוכלוסייה הערבית, שהיוו גורם מרכזי בשיעורי התמותה הגבוהים שאפיינו את האוכלוסייה הערבית, וכמו כן חלה גם ירידה משמעותית בתמותה בקרב קבוצות-גיל אחרות. למרות ששיעור תמותת התינוקות עדיין גבוה בקרב הערבים לעומת בקרב היהודים (6.3 פטירות לכל 1000 לידות חי של ערבים בירושלים ו- 3.8 בקרב היהודים), שיעור התמותה הכללי של הערבים נמוך מזה של היהודים. ההסבר לכך נעוץ בהבדלים במבנה הגילים של שתי האוכלוסיות. האוכלוסייה היהודית מבוגרת יותר מן הערבית (אחוז המבוגרים והקשישים בה גבוה יותר), והיות ושיעור ההישרדות (הסיכוי שלא למוּת) גבוה יותר בקרב צעירים, הרי שבהינתן רמת שירותי בריאות כללית ורפואה מונעת דומים, הרי ששיעורי התמותה בקרב אוכלוסייה מבוגרת גבוהים יותר מאלה של אוכלוסייה צעירה. זהו גם ההסבר לכך ששיעורי התמותה בקרב האוכלוסייה הערבית בירושלים נמוכים מאלה של האוכלוסייה היהודית.

שיעורי פטירה

מקורות: נתוני מכון ירושלים לחקר ישראל והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

תיירות

מיכל קורח
יוני 2007

מי שמסתובב בימים אלו במרכז העיר שומע סביבו בליל שפות. אחת הסיבות לכך היא התיירים הפוקדים את ירושלים בחודשי הקיץ.

בשל ייחודה התרבותי-דתי של ירושלים, מעמדה כבירת ישראל, ועושרה במוקדי דת, היסטוריה, ארכיאולוגיה ותרבות מהווה העיר מוקד משיכה למבקרים מרחבי הארץ והעולם. בשנת 2000 שהיתה שנת שיא בתנועת התיירות לישראל ולירושלים התארחו במלונות תיירות בעיר כ-1.2 מיליון אורחים ומספר הלינות עמד על כ-3.4 מיליון (85% מהם של תיירים). אולם בשנת 2001, בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 חלה ירידה דרסטית בהיקף תיירות החוץ לירושלים. תיירות הפנים (של תיירים ישראלים) לעומת זאת כמעט ולא נפגעה. החל משנת 2003 ניכרת מגמת התאוששות בתיירות החוץ וחלה עלייה הדרגתית במספר הלינות והאורחים התיירים הפוקד את העיר.

בשנת 2006 נרשמו בירושלים 2.3 מיליון לינות תיירים, שהיוו 34% מכלל לינות התיירים בישראל. בתל אביב נרשמו 1.6 מיליון לינות (23% מלינות התיירים בישראל) ובאילת 770 אלף לינות (11%). כמעט מחצית (46%) מהאורחים התיירים לירושלים הם מאמריקה (מרביתם ממדינות צפון ומרכז אמריקה) ו-34% הם מאירופה.
מספר לינות הישראלים עמד בשנת 2006 על 837 אלף בירושלים (7% מכלל לינות הישראלים בישראל) לעומת 610 אלף לינות בתל אביב (5%) ו-5.8 מיליון לינות באילת (47%).

החודשים המועדפים על התיירים, בהם נרשם מספר הלינות הגבוה ביותר הם מרץ, אפריל ומאי. הישראלים לעומת זאת העדיפו את החודשים אוגוסט, יולי ודצמבר.

לינות תיירים וישראלים בירושלים



מקור הנתונים: הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה

משפחה עובדת

ד"ר מאיה חושן
יוני 2007

בשנת 2004 בירושלים עמדה ההכנסה הממוצעת של שכיר על 6,968 ₪. באותה שנה ההכנסה הממוצעת בירושלים לאישה שכירה עמדה על 5,870 ₪ ולגבר שכיר הכנסה גבוהה יותר - 7,997 ₪. יוצא נכך שהכנסתו של שכיר ירושלמי הייתה גבוהה ב – 36% ממשכורתה של שכירה. הכיוון של המגמה הזו דומה למגמות בערים אחרות - בתל אביב יפו הייתה משכורתו של שכיר גבוהה ב – 63% ממשכורתה של שכירה, בחיפה ב – 86% ובישראל ב– 62% עם זאת, הפערים בירושלים בין הכנסות של שכירות לשכירים נמוכים יחסית לפערים בישראל, בחיפה ובתל אביב-יפו. תורמים לכך השכר הנמוך יחסית של שכירים גברים בירושלים והשכר הגבוה יחסית של נשים שכירות בירושלים.

שכרן של השכירות הוא הגבוה ביותר בתל אביב יפו, גבוה ב – 17% מזה של שכירות בירושלים. שכר השכירים בתל אביב יפו גבוה ב – 40% משכר הגברים בירושלים. בחיפה, בה הפער בין הכנסת השכירים לשכירות הוא הגבוה ביותר, נשים מרוויחות 14% יותר מנשים בירושלים ואילו גברים מרוויחים 41% יותר מבירושלים.

על הבדלי ההכנסה בין ירושלים לבין אלו שבישראל ובערים הגדולות האחרות ניתן ללמוד מהנתונים הבאים. בירושלים השכר הממוצע מעבודה למשפחה הוא 9,469 ₪, בעוד שבישראל השכר הממוצע מעבודה למשפחה הוא 12,442 ש"ח, בחיפה 15,688 ₪ ובתל אביב – יפו 16,087 ש"ח. שכירות בירושלים עבדו בשנת 2004 בממוצע 9.7 חודשים, וכך גם נשים בתל אביב יפו, בישראל בישראל עבדו פחות(9.6) ובחיפה עבדו יותר (9.9). גברים בירושלים עבדו תקופה קצרה ביותר, כ-9.5 חודשים, לעומת ישראל ותל אביב יפו 9.6 חודשים וחיפה 9.7 חודשים.

בשנת 2005 ההכנסה של גברים הייתה גבוהה מזו של נשים, משום שהשכר הממוצע ברוטו לשעה של גבר גבוה מזה של אישה, וממוצע שעות עבודה לשבוע של גבר גבוה מזה של אישה. בירושלים הפער בשכר ממוצע ברוטו לשעה בין שכירים שמקבלים 41.5 ₪ ושכירות שמקבלות 39.6 ₪ לשעה, נמוך מזה שבישראל 44.9 ₪ לשעת עבודה של שכיר לעומת 37.4 ₪ לשעת שכירה, בתל אביב יפו 57.0 ₪ לשכיר, לעומת 42.2₪ לשכירה ובחיפה 49.3₪ לשכיר ו – 40.1 ₪ לשכירה.

שכר ברוטו לשעת עבודה, 2005

מקור: נתוני הביטוח הלאומי, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מכון ירושלים לחקר ישראל

"גינה לי חביבה"

"גינה לי חביבה"
איתן בלואר
יוני 2007

"אין עושין בה גנות ופרדסות חוץ מגנות ורדים...", נאמר בתלמוד הבבלי על חזות ירושלים ואולם כיום נשתנה מאוד היחס כלפי הגנים הציבוריים והשטחים הירוקים. עיריית ירושלים משקיעה משאבים רבים לשיפור חזות העיר וגניה. במהלך השנים האחרונות מרבה אגף שיפור פני העיר (שפ"ע) בפרויקטים שונים שבמסגרתם טופחו פארקים, גינות ציבוריות, פסי הפרדה ומעגלי תנועה.

מאז שנת 1998 גדל היקף שטחי הגינון והשטחים הירוקים של עיריית ירושלים ב- 34%, ובסוף שנת 2006 עמד על 7,870 דונם. מספר יחידות שטח הגינון והשטחים הירוקים שבאחריות העירייה, עלה משנת 1998 ב- 370 יחידות והגיע בשנת 2006 ל- 1,578 יחידות מפותחות ומטופלות בכל ירושלים.

בשנת 2006 היווה שטחם של הגנים הגדולים (הכולל גם פארקים, פסי הפרדה ופסי ירק לצידי דרכים) 71% מכלל שטחי הגנים, והגיע ל- 5,560 דונם. אחד מהם הוא גן סאקר ששטחו הוא 212 דונם. גן גדול נוסף הוא גן הורדים (גן וואהל) בו שתולים כ- 15,000 שיחי ורדים. שטחם של הגנים הציבוריים הבינוניים שבאחריותו של אגף שפ"ע בשנת 2006 עמד על כ- 1,720 דונם, אשר מהווים 22% מכלל השטח. היחידות הנותרות הינן פינות נוי וכיכרות ששטחן הגיע ל- 580 דונם.
אחד הפרויקטים החדשים נקרא "מרכז החיים השכונתי", במסגרתו מוכשרים אזורי משחק לאנשים בעלי מוגבלויות ופינות ישיבה, מוצבים מתקנים משולבים גדולים בעלי ייחודיות המותאמת לסביבה ועוד. דוגמאות לגנים כאלו הם גן שייח ג’ראח במזרח ירושלים, גן הקיפוד ברמות וגן מקסיקו בקרית מנחם. במהלך שנת 2007 התרחב הפרויקט ל-10 גנים נוספים שחלקם מבוצעים כיום.

גנים ציבוריים שבאחריות העירייה - מטר רבוע לנפש



מקורות:
אגף שפ"ע, עיריית ירושלים.
תלמוד בבלי, בבא קמא פ"ב ע"ב.

"כנסיית השכל"

ד"ר מאיה חושן
מאי 2007

משך שנים רבות נודעה ירושלים כבירת ההשכלה הגבוהה. האוניברסיטה העברית הוקמה בירושלים בשנת 1925, ובמשך שנים הייתה המובילה באוניברסיטאות ישראל. במהלך שנות ה – 70 אוניברסיטת בר אילן הקימה קמפוסים מרוחקים שהיו שלוחות שלה, ומאוחר יותר עשו כן גם אוניברסיטאות תל אביב, בן גוריון וחיפה. כך הגדילו אוניברסיטאות אלו את מספר תלמידיהן ואת המרחב הגיאוגרפי שממנו הגיעו אליהן תלמידים. לעומתן, האוניברסיטה העברית בעלת המוניטין לא נטלה חלק בתהליך הקמת שלוחות, משום שהיוותה ממילא מוקד משיכה לסטודנטים מכל הארץ ובכל התארים.

ירושלים העיר נטלה חלק בדפוס אחר של גיוון ההשכלה הגבוהה, זאת באמצעות אקדמיזציה-הענקת תואר אקדמי במוסדות מקצועיים להשכלה גבוהה. כך קבלו הכרה אקדמית מוסדות ותיקים ובעלי מוניטין בתחומם כמו האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בשנת 1973, בהמשך האקדמיה לאמנות ולעיצוב "בצלאל" ובית הספר הגבוה לטכנולוגיה, ומכללת "הדסה" שזכתה להכרה אקדמית ב – 1996. גם המכללות למורים בירושלים היו מהראשונות שהוכרו להעניק תואר B.Ed במחצית שנות ה – 70.

המהפכה הגדולה בתחום החינוך בישראל התרחשה בשנות ה – 80, ובמיוחד בשנות ה – 90, עת קמו בתמיכת המועצה להשכלה גבוהה, מכללות רבות בכל רחבי הארץ, וההשכלה הגבוהה הפכה לנגישה גם לאוכלוסיות הפריפריה. אלא שתהליך זה של הקמת מכללות פסח ברובו על ירושלים, והתוצאות: בשנת תשס"ה אחוז הסטודנטים בירושלים, מכלל הלומדים בישראל במוסדות להשכלה גבוהה (לא כולל ישיבות והאוניברסיטה הפתוחה), עמד על 13% לעומת 20% בשנות ה – 80. גם חלקם של הסטודנטים באוניברסיטה העברית מכלל הסטודנטים בישראל הצטמצם. משנת הלימודים 80 /1979 ועד 2004/05 גדל מספר הסטודנטים באוניברסיטאות ישראל (לא כולל את האוניברסיטה הפתוחה) ב – 128% ובירושלים ב – 62% בלבד.

מקורות: עיריית ירושלים והרשות לפיתוח ירושלים, תכנית פיתוח ההשכלה הגבוהה בירושלים לשנת 2020, 2006 ובאתר העירייה
שנתון סטטסיטי לירושלים, בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל ועירית ירושלים, 2005/2006 (בהכנה).

לעבודה ולמלאכה

ד"ר מאיה חושן
מאי 2007

בשנת 1966, בטרם אוחדה העיר ירושלים, עמד שיעור ההשתתפות בכוח העבודה (אחוז המועסקים והמחפשים עבודה באופן פעיל מקרב בני 14+ ב-1966 ובני 15+ ב-2006) בעיר על 54%, והיה גבוה במקצת מזה שבישראל - 53%. אולם, עם איחודה של העיר ובשנים שלאחר מכן, ירד שיעור המועסקים באופן דרמטי (ירידה של כ-6%), ואחר התייצב סביב 47% - 45%. בשנת 2006 עמד שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בירושלים על 46% והיה נמוך באופן ניכר מזה שבישראל - 57%. למגמת הירידה בשיעור ההשתתפות בכח העבודה תרמו שתי האוכלוסיות המתרחבות בירושלים, ששיעור ההשתתפות שלהן בכח העבודה נמוך – הערבים והחרדים.

בשנת 2006 היה שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בירושלים בקרב האוכלוסייה היהודית 50%, לעומת 35% בקרב האוכלוסיה הערבית. בישראל שיעור ההשתתפות גבוה יותר בקרב שתי הקבוצות: 59% בקרב האוכלוסייה היהודית ו-40% בקרב האוכלוסייה הערבית.

מהסקר החברתי לשנת 2005 שנערך בקרב אוכלוסייה יהודית בלבד (גילאי 20+) עולה, ששיעור ההשתתפות בכוח העבודה בירושלים בקרב האוכלוסייה הלא-חרדית הכוללת: דתיים, מסורתיים וחילונים, הוא 59%, ונמוך רק במקצת מזה שבישראל - 62%. שיעור ההשתתפות בכח העבודה בקרב חרדים הוא נמוך באופן משמעותי מזה של הלא-חרדים, ועומד על 31% בירושלים ו- 38% בישראל.

בקרב החרדים בירושלים, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של נשים הוא 46%, גבוה בהרבה מזה של הגברים החרדים - 18% בלבד. שיעור השתתפותם של גברים חרדים בכוח העבודה בירושלים נמוך באופן משמעותי מזה שבישראל, בה שיעור הגברים החרדים בכח העבודה הוא 30%. לעומת זאת, שיעור ההשתתפות של נשים חרדיות דומה בירושלים לזה שבישראל - 46%.

באשר לחילונים: שיעור השתתפותן בכוח העבודה של נשים חילוניות בירושלים הוא 67%, גבוה מזה שבישראל– 61%. שיעור השתתפותם של גברים חילונים בירושלים – 67% (זהה לזה של נשים חילוניות בעיר) והוא נמוך מזה שבישראל – 72%.

כוח העבודה האזרחי, 2006

מקורות: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, סקר חברתי 2005
דן קאופמן, "מדעיכה לצמיחה: פוטנציאל הפיתוח הכלכלי של ירושלים", יתפרסם בספר שיצא במכון ירושלים לחקר ישראל, ירושלים 1967 – 2007.

בתי קברות יהודיים בירושלים

ערן אבני
מאי 2007

ירושלים הייתה ועודנה מרכז דתי רוחני שאליו נשאו את עיניהם יהודים בכל הדורות. חלקם באו להתיישב בה וחלקם בחרו להיקבר באדמתה, בין השאר בגלל האמונה בתחיית המתים שתחל סמוך להר הבית בירושלים.

בית הקברות היהודי העתיק והמפורסם ביותר הוא בית הקברות על הר הזיתים. תחילת הקבורה בהר הייתה כבר בימי בית ראשון, לפני כ-3000 שנה. עדויות רציפות על הקבורה במקום קיימות החל מהמאה ה-15, כאשר בתקופת השלטון הירדני (1948-1967) הופסקה הקבורה בהר וחוללו קברים רבים. כיום נמצאים בהר, ע"פ ההערכות, בין 50 ל-100 אלף קברים ושטחו משתרע על פני כ-245 דונם. בעקבות הקושי בקבורה בהר הזיתים בימי מלחמת העצמאות הוקם בית קברות חלופי בשכונת סנהדריה ששטחו כ-27 דונם. באותה תקופה הוכנו גם שני בתי קברות ארעיים: בית קברות בחצר בית החולים שערי צדק (הישן) שבו נותרו עד היום מספר קברים ובית קברות בגבעת רם (שייח' באדר) ששטחו כ-8 דונם. בית הקברות בגבעת רם המשיך לשמש את העיר עד שנת 1951, בה הוחל בקבורה בהר המנוחות הסמוך לשכונת גבעת שאול. זהו בית הקברות המרכזי של ירושלים עד היום. הוא משתרע על שטח של כ-580 דונם וקבורים בו מעל 150 אלף איש. בית הקברות בהר הרצל כולל את קבריהם של גדולי האומה ואת החלקה הצבאית ומשתרע על שטח של כ-59 דונם. הוא הוקם בשנת 1949 עם העלאת עצמותיו של הרצל לארץ וקבורתן בהר וההחלטה על הקמת בית הקברות הצבאי בסמוך. שני בתי קברות יהודיים נוספים נמצאים באזור גיא בן הינום: בית הקברות סמבוסקי במורדות הר ציון ובית הקברות הקראי, סמוך לשכונת אבו תור.

הקבורה בירושלים מבוצעת ע"י 14 חברות קדישא שונות שהגדולות בהן הן "קהילת ירושלים" שהחלה לפעול בשנת 1939 ו"חברא קדישא – ספרדים".

שטח בתי קברות יהודיים בירושלים

מקורות: מועצת בתי העלמין היהודיים, מרכז המידע של הר הזיתים, חברה קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" – ספר היובל
מכון ירושלים לחקר ישראל, עיבוד ממוחשב ממפת שימושי קרקע ומתצלום אוויר.

האזורים שנוספו בשנת 1967

יאיר אסף-שפירא
מאי 2007

בסוף יוני 1967, כשלושה שבועות לאחר מלחמת ששת-הימים, הורחבו גבולות ירושלים מזרחה, צפונה ודרומה, אל שטחים שהיו בשליטת ירדן עד למלחמה. שטח העיר עד אז היה כ-38 קמ"ר, והוא הורחב בכ-70 קמ"ר, לשטח של 108 קמ"ר. בשטחים שנוספו התגוררו באותה עת כ-68,600 ערבים, שהיוו לאחר האיחוד 26% מאוכלוסיית העיר. כחצי מאוכלוסייה זו התגוררה בשכונות עירוניות, כגון העיר העתיקה (23,680 תושבים בשנת 1967), המושבה האמריקאית (מצפון לעיר העתיקה, 4,430 תושבים), או ואדי-ג'וז (סמוך להר-הצופים, 3,400 תושבים). היתר התגוררו בכפרים, כגון צור באהר בדרום (4,710 תושבים), ובית-חנינא בצפון (3,610 תושבים).

בסוף שנת 2005 התגוררו בשטחים שנוספו לעיר כ-424,300 תושבים, יהודים וערבים, שהיוו 59% מתושבי ירושלים. האוכלוסייה הערבית באזורים אלו נאמדת בכ-240,000 נפשות, והשכונות העיקריות בהן היא מתגוררת הן שועפאט (34,700 תושבים), הרובע המוסלמי (26,180), בית-חנינא (24,750) וא-טור (22,130).

האוכלוסייה היהודית מתרכזת בשכונות שנבנו החל מסוף שנות ה-60, והיא מונה כ-184,300 נפשות (39% מהיהודים בעיר). השכונות העיקריות בהן מתרכזת האוכלוסייה היהודית הן: רמות-אלון (40,400 תושבים), פסגת-זאב (41,200), גילה (27,300) ,נווה-יעקב (20,200), רמת-שלמה (14,300), תלפיות-מזרח (12,200), והר-חומה, שנמצאת בשלבי איכלוס, ובסוף 2005 התגוררו בה 4,200 תושבים.

האזורים שנוספו לעיר עם איחודה הם יעד מועדף להגירה לתושבי ירושלים, ובשנת 2004 עברו 4,270 ירושלמים מאזורים אחרים בעיר להתגורר באזורים אלו, לעומת 3,120 שבחרו לעזוב את האזורים הללו למקומות אחרים בירושלים. היעדים שהועדפו על העוברים מהאזורים שנוספו בשנת 1967 היו השכונות: בית-הכרם – קריית-משה. השכונות מהן בחרו תושבים רבים לעבור אל אזורים אלו היו גוננים, והשכונות הצפוניות של מרכז העיר: סנהדריה, שמואל-הנביא, בית-ישראל ומאה-שערים.

מספר העוזבים את האזורים הללו אל ישובים מחוץ לירושלים, כגון מעלה-אדומים, עלה ב-2,680 על מספר הנכנסים אליהם מישובים אחרים. 13,260 מתושבי אזורים אלו בחרו להעתיק את מקום מגוריהם בתוך האזור.

מהגרים אל האזורים שנוספו לירושלים בשנת 1967 ומהם, 2004

דיור

ד"ר מאיה חושן
מאי 2007

בשנת 2005 68% ממשקי הבית בירושלים גרו בדירות שבבעלותם, שיעור דומה לזה שבכלל היישובים העירוניים בישראל (73%) ולזה שבחיפה (64%), אך גבוה בהרבה בהשוואה לתל אביב (53%). מחירי הדיור הממוצעים בירושלים, בין בקניית דירה ובין בשכירתה, גבוהים מאלו שבכל חלקי הארץ כולל גוש דן, אך למעט תל אביב. בסוף 2006 מחירה הממוצע של דירה בירושלים עמד על 932,500 ₪ לעומת 859,600 ₪ בסוף 2005 עלייה נומינלית של 8%. מחירה הממוצע של דירה בישראל כולה עמד בסוף 2006 על 729,900 ₪ והיה נמוך ב – 15% מזה שבירושלים ואילו בתל אביב היה מחיר דירה ממוצע גבוה ב – 13% מזה שבירושלים - 1,057,000 ש"ח. עלות ממוצעת של שכר דירה לחודש עמדה בסוף שנת 2006 על 2,670 ₪ בירושלים. בישראל שכר הדירה היה נמוך מזה שבירושלים ב – 14% ועמד על 2,290 ₪ לחודש לעומת תל אביב בה היו מחירי השכירות גבוהים ב- 15% מאלו שבירושלים - 3,060 ₪.

ככלל משקי הבית הגרים בדירות בבעלות גדולים יותר ממשקי הבית הגרים בשכירות (ראו בגרף המצורף) והם גם גרים בדירות גדולות בהשוואה למי שגרים בשכירות.

בירושלים דירות בהן גרים בעליהן מנו בממוצע 3.8 חדרים, לעומת 2.9 חדרים בדירות שכורות. בתל אביב ממוצע חדרים לדירה היה 3.4 בדירות בהן גרים בעליהן ו-2.7 חדרים לגרים בשכירות.

תשלומים לוועד הבית היו גבוהים במיוחד בתל אביב-יפו ועמדו על 189 ₪ בממוצע לחודש לדיירים שגרים בדירות בבעלותם, לעומת 92 ₪ בירושלים, 85 ₪ בחיפה ורק 74 ₪ ביישובים עירוניים בישראל.

בדירות שדייריהן הם שוכרים תשלומי וועד הבית נמוכים בהרבה מאשר בדירות שדייריהן הם בעליהן, אך המדרג בין הערים נשמר: תל אביב יפו בראש המשלמים עם 72 ₪, אחריה ירושלים – 60 ₪, חיפה -31 ₪ וביישובים העירוניים כולם - 54 ₪.

מקורות: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, סקר הוצאות משק הבית 2005, והירחון למחירים – מרס 2007

מוצרים בני קיימא

יאיר אסף-שפירא
אפריל 2007

משקי הבית בשלוש הערים הגדולות מתאפיינים בשיעור נמוך של בעלות על חלק מהמוצרים "בני-הקיימא" - מוצרי הצריכה הלא-מתכלים – ביחס לממוצע בישראל (כל הנתונים מתייחסים לשנת 2005). אחד ממוצרים אלו הוא רכב – לרשותם של רק 50% ממשקי הבית בירושלים ובתל-אביב, ו-53% ממשקי הבית בחיפה עומדת מכונית, לעומת 58% בישראל כולה. גם שיעור משקי הבית שברשותם שני רכבים או יותר נמוך בירושלים (10%) ובתל-אביב (13%) מבישראל (15%). מוצרים נוספים שבשיעור הבעלות עליהם נופלות הערים הגדולות מהממוצע הארצי הם: מיקרוגל, מדיח כלים, מכונת כביסה, מערכת DVD, וטלפון סלולארי.

משקי הבית בירושלים מתאפיינים בשיעור בעלות נמוך במיוחד על חלק גדול מהמוצרים. כנראה שמזג האוויר הקריר הוא שמוביל לשיעור נמוך של משקי בית שבבעלותם מזגן – 28% בלבד (ב-40% פחות מהשיעור בישראל). שיעור המנויים לכבלים או ללווין עומד על 40% (ב-29% פחות מבישראל), ובעלי הטלוויזיה הם רק 77% ממשקי הבית (ב-15% נמוך מבישראל). שיעור משקי הבית בעלי מחשב הוא 59% (ב-3% נמוך מבישראל), ובעלי חיבור לאינטרנט הם 34% - ב-15% נמוך מבישראל.

בבעלות על רוב המוצרים חלה בירושלים עלייה לעומת שנת 2000. המוצרים שבהם הייתה מגמת ירידה הם: מכונית (ירידה של 2%), טלפון (ירידה של 8%), ומנוי לכבלים או לווין (ירידה של 8%). בשלושה מהמוצרים שנסקרו היה שינוי במגמה, ובעוד שבשנת 2000 בירושלים היה שיעור הבעלות גבוה מבישראל, הרי שכיום גבוה השיעור בישראל מבירושלים. מוצרים אלו הם מיקרוגל, מחשב וחיבור לאינטרנט. רק במוצר אחד חלה עלייה (של 3%) בירושלים, לעומת ירידה (של כאחוז) בישראל – טלוויזיה.

שיעור משקי הבית שברשותם מכונית, 2005


מקור הנתונים: סקר הוצאות משק הבית 2005 – סיכומים כלליים, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, פברואר 2007

החלטות ממשלה בנושא ירושלים

גיא גלילי

ב-13 בדצמבר 1949 החליטו הכנסת וממשלת ישראל לקבוע את ירושלים כבירת ישראל ולהעביר אליה את מוסדות השלטון. בסוף אותו החודש העתיקה הכנסת את מושבה לירושלים. ב-27 ליוני 1967, כשלושה שבועות לאחר פרוץ מלחמת ששת הימים, קיבלה כנסת ישראל את החוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מספר 11), תשכ"ז - 1967. במסגרת חוק זה הוסמכה ממשלת ישראל להחיל בצו את המשפט, השיפוט והמנהל של ישראל בכל שטחה של ארץ ישראל, במקביל תוקנה פקודת העיריות על מנת לאפשר את הרחבת שטחה של העירייה. מתוקף צו זה סופחה מזרח ירושלים לתחומי מדינת ישראל ואזורי מזרח העיר נכללו בשטח השיפוט של עיריית ירושלים, בראשות טדי קולק. ביולי 1980 נחקק חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. החוק קובע כי ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל ומקום מושבם של הנשיא, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון. חוק זה מעגן בתוכו את חובת השמירה על המקומות הקדושים וקובע כי ירושלים תזכה ל'מענק בירה' לטובת פיתוח העיר, רווחת התושבים ולשם שמירת צביון העיר.

לאחרונה בוצעה במכון ירושלים לחקר ישראל בחינה של החלטות הממשלה בנושא ירושלים אשר התקבלו בין השנים 1975-2005. יחסן של ממשלות ישראל לדורותיהן לירושלים הוא יחס מורכב ועשיר. הממשלות השונות מצהירות בהתמדה על נאמנותן לירושלים, ותקציבים מיוחדים (כולל 'מענק הבירה') הועברו אל העיר, ועדיין, בעיותיה של ירושלים קשות ביותר.

בין השנים 1975-2005 ממשלות ישראל קיבלו 330 החלטות בנושא ירושלים. ניתן לזהות כי ממשלתו הראשונה של מנחם בגין (20/6/77 - 5/8/81) קיבלה 74 החלטות בנושא ירושלים - 17.5 החלטות בממוצע לשנה ובכך היא 'שיאנית' קבלת ההחלטות בנושא ירושלים. במידה ולא נתחשב בכהונתה הקצרה של ממשלת פרס השנייה (22/11/95 - 18/6/96), לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, ממשלת הליכוד השנייה (5/8/81 - 10/10/83), קיבלה את מספר ההחלטות הממוצע הנמוך ביותר ב-30 השנים האחרונות (11 החלטות, כ- 5 החלטות בממוצע לשנה).
מבחינה של היקף ההחלטות שהתקבלו על ידי ממשלות שמאל (העבודה) לעומת ממשלות ימין (הליכוד), עולה כי אין הבדל משמעותי במספר ההחלטות הממוצע. בעוד ממשלות ימין, אשר כיהנו 21 שנה מתוך 30 השנים האחרונות, קיבלו בממוצע 10.7 החלטות בנושא ירושלים בשנה, ממשלות שמאל, אשר כיהנו רק כ-10 שנים, קיבלו בממוצע 9.7 החלטות בנושא לשנה.
כמובן שאין בבחינה כמותית של מספר ההחלטות הממוצע לממשלה ללמד אותנו אודות תוכן ההחלטות, מידת חשיבותן או מידת יישומן.
מספר החלטות ממשלה בנושא ירושלים לפי שנים

מקורות:
גיא גלילי וראובן מרחב, 2007, החלטות הממשלה בנושא ירושלים 1975-2005, טרם פורסם.

חינוך חרדי

ד"ר מאיה חושן
חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג 1953, ביטל את הזרמים העצמאיים בחינוך שהיו נהוגים עד אז והעביר את הסמכות הבלעדית על תכני הלימוד ושיטות החינוך לידי המדינה. החוק התיר ללמוד בבתי ספר רשמיים ממלכתיים וממלכתיים דתיים וגם בבתי-ספר "מוכּרים שאינם רשמיים" וב"מוסדות-פטור", שבהם הפיקוח על תכני הלימוד לעיתים מצומצם יותר או שכלל אינו קיים. מוסדות החינוך החרדי בישראל משתייכים רובם ככולם לחינוך הלא-רשמי, ומסונפים לשתי רשתות מרכזיות: החינוך העצמאי – האשכנזי, ומעיין החינוך התורני – הספרדי.

בשנת 1993, כחלק מהסכם קואליציוני, החליט ראש עיריית ירושלים דאז אהוד אולמרט להקים מִנהל נפרד לחינוך חרדי (מנח"ח). ב-1994 עברו כל מוסדות החינוך החרדי מניהול של המנהלה לחינוך ירושלים (מנח"י) למינהל החינוך החרדי. כיום נחלקת אוכלוסיית התלמידים החרדים שלומדים בבתי הספר שבניהול מנח"ח לככשליש ספרדים, כשליש חסידים וכשליש ליטאים.

בשנת הלימודים הנוכחית (תשס"ז) בחינוך החרדי בירושלים במוסדות שבניהול מנח"ח 85,916 תלמידים הלומדים ב - 3,312 כיתות (כולל גנים). לפני עשור שנים, בשנת הלימודים תשנ"ז, עמד מספר התלמידים בחינוך החרדי על 64,013 והוא גדל מאז ב – 34%. לעומת זאת, באותן שנים מספר התלמידים במנח"י - בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי, ירד ב – 10%, מ - 68,391 תלמידים ל- 61,312.

למרות מגמת הגידול הכללית בחינוך החרדי, משנת הלימודים תשס"ג ניכרת ירידה בקצב הגידול של אוכלוסיית התלמידים. בתשס"ג עמד הגידול במספר התלמידים, לעומת השנה הקודמת, על 4.4%, בתשס"ד על 2.4%, בתשס"ו 1.9%, והגידול הנמוך ביותר נרשם בשנת הלימודים הנוכחית - 1.2%.

בכירים במִנהל החינוך החרדי מעריכים, שבמערך בתי הספר החרדיים לומדים במוסדות-פטור שאינם רשומים אפילו במנח"ח, כ-17,500 תלמידים נוספים על אלו שנמנו למעלה, ואלה הם "הקנאים", שנמנעים מקשר עם רשויות המדינה. בין המוסדות הללו נכללים סאטמר, דושינסקי ותולדות-אהרן.
תלמידים בחינוך הממלכתי ובחינוך החרדי בירושלים
מקורות:
אתר עיריית ירושלים:
www.jerusalem.muni.il/jer_main/f1_main.html,
מאיה חושן, "אין כמוה בעולם – מערכת החינוך בירושלים" מאמר שיתפרסם בספר 40 שנה לאיחוד העיר, בעריכת אורה אחימאיר ויעקב בר-סימן-טוב, מכון ירושלים לחקר ישראל.

מדרג רשויות

ד"ר מאיה חושן
ינואר 2007

פרסום חדש של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דירג את הרשויות המקומיות בישראל לפי אפיונן החברתי כלכלי בשנת 2003. לשם כך חושב מדד חברתי כלכלי לכל רשות, שמשלב בתוכו משתנים בתחומי: דמוגרפיה, השכלה וחינוך, רמת חיים, תכונות כוח העבודה, קצבאות וגמלאות.

במסגרת זו דורגו 198 מועצות מקומיות ועיריות לפי הרמה החברתית-כלכלית של אוכלוסייתן. במיקום 1 במדרג נמצאת כסיפה שהיא הרשות המקומית העירונית שרמתה החברתית כלכלית היא הנמוכה ביותר ובמיקום ה-198 נמצאת סביון שהיא הרשות שרמתה החברתית כלכלית היא הגבוהה ביותר. כמו כן סווגו הרשויות ל – 10 אשכולות חברתיים כלכליים. באשכול 1 נמצאות הרשויות שהרמה החברתית-כלכלית של תושביהן היא הנמוכה ביותר ובאשכול עשר נמצאות הרשויות שהרמה החברתית-כלכלית של תושביהן היא הגבוהה ביותר. בין הערים הגדולות, ירושלים נמצאת באשכול 4, חיפה וראשון לציון באשכול 7, ותל אביב-יפו באשכול 8.

משנת 1999 ועד 2003 ירושלים ירדה ברמתה החברתית-כלכלית מאשכול 5 לאשכול 4, ומהמקום ה – 113 (מתוך 203) ב - 1999 למקום ה- 88 (מתוך 198) ב- 2003.

בשנת 2003 דורגו במקומות הקרובים לירושלים, אך מתחתיה, ג'וליס (במקום ה-86) ועכו (במקום ה– 87), ומעליה פסוטה (במקום ה-89), וחצור הגלילית (במקום ה-90).

באשכול 1 הנמוך ביותר, נמצאות 8 רשויות מקומיות שכולן בדואיות, למעט ביתר עילית החרדית. באשכול 2 נמצאות 32 רשויות, 26 מהן ערביות ו-6 האחרות חרדיות. באשכול השלישי נמצאות 29 רשויות 27, מהן ערביות. באשכול הרביעי נמצאות 74 רשויות רק 13 מהן ערביות ודרוזיות, השאר הן בעיקר ערי פיתוח והעיר הגדולה היחידה היא ירושלים. ומי באשכולות הגבוהים? מאשכול 7 עד 10 אין יישובים ערביים וגם לא חרדיים,. באשכול 8 נמצאות 23 רשויות ביניהן תל אביב-יפו (במקום 168). באשכול 9 נמצאים 6 יישובים פרבריים: כפר ורדים, רמת השרון, מיתר, הר אדר, להבים וכפר שמריהו . ובמעלה המדרג באשכול 10 מככבים פרברי היוקרה עומר הסמוכה לבאר שבע וסביון בגוש דן.

מקורות:
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2006, אפיון רשויות מקומיות וסיווגן לפי הרמה החברתית-כלכלית של האוכלוסייה 2003.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אפיון הרשויות המקומיות ודירוגן לפי הרמה החברתית-כלכלית של האוכלוסייה ב-1999.

עולים לירושלים

ד"ר מאיה חושן
ינואר 2007

בשנים 1990-2005 עלו לישראל 1,159,000 עולים חדשים, 89,400 מהם (8%) בחרו בירושלים כמקום מגוריהם הראשון בארץ. בסוף שנת 2005 חיו בירושלים כ– 60,800 תושבים שעלו לארץ משנת 1990 ואילך.

עשור שנות ה – 90 התאפיין בעלייה גדולה מחבר העמים. בשנים אלו בחרו בירושלים כמקום המגורים הראשון בישראל רק 7% מהעולים לישראל, לעומת כ – 20% מהעולים שבחרו בירושלים כמקום המגורים הראשון בישראל בשנות ה – 80. שיעור זה אף נמוך מחלקה של ירושלים באוכלוסיית ישראל שעומד על כ – 10%.

ירושלים מהווה אבן שואבת לעולים מארה"ב וממדינות מערב אירופה, אך היא אינה יעד מועדף עבור עולים ממדינות חבר העמים. שתי הסיבות העיקריות לכך הן מחירי הדיור הגבוהים בעיר שעולים חסרי משאבים אינם יכולים לעמוד בהם, וחלקה הגדול של התעסוקה בירושלים במוסדות ציבוריים שהשפה העברית היא תנאי ראשון להעסקה בהם.

בשנים האחרונות חלה עלייה ניכרת בשיעור העולים הבוחרים בירושלים כמקום מגוריהם הראשון בישראל. בשנת 2005 שיעור העולים לירושלים מתוך כלל העולים לישראל עמד על- 12%. שינוי זה נובע מעלייה בחלקם היחסי של העולים מארצות הרווחה – בעיקר ארה"ב ומערב אירופה ובמקביל מירידה בחלקם היחסי של העולים ממדינות חבר העמים. בשנת 2001 היה חלקם של העולים ממדינות חבר העמים 46% מכלל העולים החדשים שבחרו להשתקע בירושלים, חלקם ירד ל-30% בשנת 2002 ול-24% בשנת 2005. בשנת 2005 בחרו לגור בירושלים 730 עולים מארה"ב, 585 מצרפת ורק 455 מחבר העמים.
האזורים המועדפים ביותר על עולים היו: תלפיות מזרח, 345 עולים - רובם במרכז הקליטה "בית קנדה", דרום בקעה - 211 עולים ומזרח בית וגן - 120 עולים.

עולים שבחרו בירושלים כמקום מגוריהם הראשון בישראל, מכלל העולים באותה שנה

מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – עיבודים מיוחדים ועיבודי מכון ירושלים לחקר ישראל לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה