יום שלישי, 15 ביולי 2008

עירוב שימושים

יאיר אסף-שפירא

בתכנון ערים קיימת גישה הגורסת כי יש לערב מגורים עם פונקציות אחרות, כגון מסחר. הגישה ההפוכה קוראת להפרדה בין מגורים לבין הפונקציות האחרות - איזוּר (zoning). אחת הנציגות המובהקות של הגישה הראשונה הייתה האורבניסטית האמריקאית-קנדית ג'יין ג'ייקובס, שטענה כי רבגוניות של שימושים הכרחית ליצירת אזורים עירוניים מוצלחים ומשגשגים.

באמצעות נתוני הארנונה לא-למגורים (מסחר, תעסוקה, תרבות, שרותים), שעתידים להתפרסם בקרוב על-ידי מכון ירושלים לחקר ישראל, ניסינו לזהות את האזורים בירושלים בהם מתקיים עירוב שימושים.
בכל אזור מגורים נבדק שיעור השטח (שטח רצפה) לא-למגורים, מכלל השטח הבנוי. אזור בו השיעור גבוה, הוא אזור בעל עירוב שימושים. זאת למעט האזורים בהם השטח לא-למגורים מהווה יותר מ-90% - אלו אינם אזורים מעורבים, אלא אזורי תעסוקה ומסחר. כאלו הם למשל הר-חוצבים, קריית הממשלה, ואזור קניון מלחה.
ניתן לחלק את האזורים למספר קבוצות. האזורים בהם שיעור השטח לא-למגורים הוא 65%-90% הם אזורים בהם המגורים אינם השימוש העיקרי. בקבוצה זו נכללים רוב אזורי מרכז העיר - המדרחוב, שוק מחנה-יהודה ונחלת-שבעה, אזור התעשייה ברוממה, ומתחם ימק"א.

40%-65% - בקבוצה זו מצויים חלק מאזורי העיר העתיקה, כמו גם אזורי מגורים עם מוקדים מסחריים וציבוריים גדולים כגון החלק הדרומי של הגבעה הצרפתית, או שכונת מוסררה.
20%-40% - רוב שכונות המגורים הותיקות נכללות בקבוצה זו. ביניהן קרית משה, בית הכרם, וחלקים מהנחלאות, כמו גם שכונת תלפיות מזרח.

0%-20% - שכונות המגורים החדשות - בהן רוכזו הפונקציות לא-למגורים באזור אחד בשכונה, וביתר האזורים נבנו מגורים בלבד. ביניהן פסגת זאב, רמת שלמה, ורמות. כאן נכללו גם שכונות מגורים במזרח ירושלים כגון עיסוויה וצור באהר.

ככלל, בשכונות היהודיות שנבנו באזורים שנוספו לעיר בשנת 1967, מהווה השטח לא-למגורים 17% מכלל השטח, הן בשכונות החרדיות והן בכלליות. בשכונות הערביות הוא מהווה 31% מהשטח. באזורים שהיו חלק מירושלים לפני 1967, מהווים השימושים לא-למגורים 41% בשכונות הכלליות, ו-34% בשכונות החרדיות.


שטח רצפה לא-למגורים באזורים נבחרים, 2008



מקור הנתונים: מערכת הארנונה של עיריית ירושלים

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה